חודש וקצת לתחילת מבצע ההחזרה של מסתנני המקלט למדינה שלישית, מתקיימת הערב (מוצ"ש) הפגנה גדולה בדרום תל אביב, תחת הכותרת 'דרום תל אביב נגד הגירוש'. כריכת מצבן של השכונות שפירא, נווה שאנן והתקווה עם סוגיית הגירוש, היא נפיצה ובעייתית. גם לפעילים התומכים במהלך ברור שאם לא היו מציפים את השכונות עשרות האלפים האלו, אף אחד בממשלה לא היה מגיע לסיור, אף אחת לא היתה מקימה כאן לשכה ואיש לא היה מרים את נס שיקום השכונות. מעשי האלימות, האונס והשוד המזעזעים שמתרחשים על ידי מסתנני מקלט מהווים לגיטימציה ציבורית עבור אלו המצדדים במהלך. מנגד, השאלה האם אותם אפריקאים פליטים או "סתם" מהגרי עבודה – שאלה שעליה המדינה כבר נותנת תשובה בפועל – לא יכולה להיבחן רק דרך ההשלכות של חייהם באותן שכונות מוחלשות ומוזנחות.
"עשר שנים אנחנו נלחמים, והעמותות אומרות לנו 'לכו לממשלה, אז אמרנו נלך לממשלה", מספרת סוזי כהן-צמח, חברת מועצת העיר ת"א מטעם סיעת 'דרום העיר' ופעילת שכונות וותיקה. "ברור שהכל פוליטיקה, אבל הנה, הצלחנו להביא את ביבי לסיור. הוא ראה שיש לו אינטרס פוליטי, אז הוא הגיע, זה שירת את האינטרס שלי".
"מבחינתך זה בסדר?" אני שואל, וסוזי החלטית "בטח שזה בסדר, עשר שנים הוא לא בא, אז כשהוא בא אני אוותר על ההזדמנות הזאת להראות לו את איך אני חיה? כשהוא בא הכל היה סטרלי, אז אמרתי לו ביבי, הכל פה נקי. אז הוא בא יום אחר כך בלילה עם השר דרעי, ברכב. הם הזדעדעו, אמרו לי 'זה לא מדינת ישראל, זה אפריקה'".
"אתם עם שפי?" שואל אותנו בחור על אופניים כשאני מסייר עם שולה קשת, מנכ"לית תנועת אחותי ותושבת נווה שאנן, באמצע גינת הקווקאזים, שנקראה גם גינת לווינסקי או גן הנרקומנים. "לא, למה?" עונה שולה, תוך כדי שאנחנו מנסים לפענח מה הבחור רוצה, הוא בעד או נגד, או בכלל רוצה סיגריה או כסף כמו לא מעט אנשים שכבר הספיקו לבקש זאת מאיתנו, "יש לי שאלה, בשיא הכנות" מבקש במבטא ערבי הבחור שאחר כך יציג עצמו כעבד, "אתם עכשיו פה, עם הגירוש או נגד?" כששולה מבהירה שהיא נגד, הוא אומר "רק עם הגירוש, בקופסאות טונה, להכניס אותם להעיף אותם כל חמש בקופסאות טונה." "את מי?" "את הפליטים" "למה?" "נשמה, את לא פה בלילה לא מסתובבת לא חיה פה איתנו פה באיזור, בואי תחי איתנו באיזור, ותראי".
נראה שהמכונה המשומנת של התעמולה עובדת גם על עבד, שמתקשה להאמין לקשת שהיא נולדה וחיה בשכונה. שוב ושוב אנחנו נתקלים בסיור הקצר שלנו באנשים המתחננים לשקל, סיגריה או לתשומת לב. קשת מכירה רבים מהתושבים, מתייחסת לכל אחד, לא משאירה אף אחד תלוי באוויר. "אתה רואה אותם? מתים מהלכים. מי אחראי לזה?" כשאני שואל האם זה לא התעצם מאז שמסתנני המקלט הגיעו לכאן, קשת כבר מאבדת את סבלנותה, "גם בזה נאשים אותם? לא ייאמן. הם הפכו להיות שעיר לעזזאל, אני קורבן של המצב שהממשלה אחראית עליו, ואני פעילה למען זכויות אדם ואישה, ואני לא מוכנה שיעשו עלילת דם לקהילות שלמות ויהפכו אותם לשעיר לעזזאל, זה מזעזע בעיני. לא אתן לזה יד ואתנגד לזה. את הקול שלנו, ויש הרבה בדרום תא שחושבים כמוני, הקול הזה מושתק. כשתושבים ותושבות מדרום תא אומרים שהם מפחדים להגיד שהם נגד הגירוש פן יבולע לנו, זה אומר שבתוך מרחב מסוכסך מופעלת אלימות. אני לא אומרת כולם אלימים, שכל מי שתומך בגירוש הם אלימים, ממש לא ואני מתנגדת לזה שקוראים להם גזענים, נאבקת בזה עוד משנת 2010, אבל הקול שלנו מושתק. הפגנה הזו באה להשמיע גם את הקול שלנו".
רוב המשתתפים בהפגנה יהיו באמת מדרום ת"א?
"יהיו גם מדרום ת"א וגם מכל רחבי הארץ", אומרת קשת, יוזמת ההפגנה. "להפגנות של החזית לשחרור דרום תא הם מדרום תא? כמה מהם מ'אם תרצו'? זו סוגיה כלל לאומית. זה עוול של עשרות שנים, וזה שזה עומד על סדר היום זה חשוב ביותר. אבל בניגוד לעבר, כשהמאבק היה מול הרשויות כמו בתחנה המרכזית ובסחר בנשים, בגלל העומס הזה כבר קצה נפשם של אנשים מהמצב. זה להיות מקום של קהילות מסוכסכות, בגלל הנסיון של הרשויות".
כהן-צמח לא מאמינה שיש הרבה תושבים בדרום ת"א שמתנגדים למהלך הגירוש, "רוב האנשים האלו הם אורחים שבאו לפה לשנה שנתיים. תעשה סקר בכל שכונות הדרום, תראה איזו תוצאה תקבל – אני בטוחה שתקבל את התוצאה שהרוב רוצים את הגירוש. הרי בהפגנה במוצ"ש איזה אנשים יגיעו לשם? אנשים שחיים בדרום ת"א? לא, כל האמנים שחיים בצפון, יגיעו מכל הארץ, הרי יש הסעות."
כהן-צמח המתכוננת לבחירות למועצת העיר בקרוב, מספרת על עצמה שהיא כתובת לכל תושבי השכונות. בזמן הקצר שנפגשנו הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל, וכמות המקרים שהיא מתארת שעזרה להם מרשים בהחלט. "אני 20 שנים פעילת שכונות, הכתובת הבאמת מרכזית לכל הבעיות של תושבי דרום ת"א. נולדתי בקריית שלום, הורי נולדו בשפירא, והתחלתי את הפעילות כשהילדים שלי נכנסו למערכות החינוך, עוד לפני שהזרים הגיעו לפה. הבנתי שאם אני רוצה לחיות בסביבה בריאה, החינוך הוא קודם כל חשוב. יש ילדים שאספתי אלי הביתה, ילדים מרקעים מאוד קשים, שאין מי שידריך אותם, ואני כתובת עבורם. יש נער אחד שסייעתי לו, הוא בא לי הבית פתוח עבורו, אבל הוא הסתבך – הבאתי לו עו"ד, הצלחנו לגייס אותו לצה"ל, ודרשתי ממנו להתיישר. אז אני עובדת סוציאלית, ואני פסיכולוגית – אני הפה של האנשים החלשים, אני הקול שלהם. נולדתי בשביל לעזור."
גם לקשת, בת להורים שעלו מאירן מקהילת אנוסי משהד והגיעו לשכונת שבזי שהיום נקראת נווה צדק, רקודר מרשים של עשייה חברתית בשכונות. לצד פעולה ארוכת שנים לטובת נשים מזרחיות, בשלל תחומי חיים, הייתה ממובילות ההתנגדות לבניית התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ממש באמצע השכונה בה גדלה. "זה היה פרויקט מגלומני, רצו להקים את התחנה המרכזית הגדולה בעולם, בלי שום התייחסות למרחב למקום בו הם מקימים את זה, בלב שכונת מגורים, בלב חצר אחורית, שהפכה לכזו עוד כשבשנות השלושים הקימו את התחנה המרכזית הישנה. כשנפתחה החדשה, זה לא היה רק זיהום האוויר, זיהום הרעש של מאות אוטובוסים שעוברים בסמטאות צרות, גם הסחר בנשים והסחר בסמים התפשט. אני זוכרת שפנינו לקציני משטרה שאמרו לנו, 'לזנות יש צורך, יש גברים שצריכים את זה, הכוונה היתה למהגרי העבודה מהפיליפינים ומזרח אירופה, בכדי שלא ילכו לאנוס נערות בצפון תל-אביב', ממש כך".
"כילדים היינו משחקים בפנים מחבואים" מספרת קשת, "ואז בשנות ה-80, הגיע עוד יזם יונה מרכדי שהמשיך את פילץ, שרכש את השטח ב-5 מליון דולר, גרושים, וההסכם עם העירייה היה שהאחריות על פיצוי תושבי השכונה יעשה על ידו. בעצם הפרטה, הפרטה שלנו של תושבי אותה חצר אחורית. ברור שכשהרשיות עושות הסכם עם בעלי הון, לא מעניין אותם רווחת התושבים או לפצות אותם בצורה הוגנת". קשת מותחת קו בין התנהלות המדינה באותן השנים, אולי גם לפני זה, שאינה רואה כדבריה את הקהילות בדרום ת"א, למהלך הגירוש. "אנחנו יודעות שבכדי להמשיך לדכא את הקבוצות המודרות והמוחלשות, אז השיטה הקלאסית של ההגמוניה היא לייצר סכסוך בין הקהילות המוחלשות, הפרד ומשול, וזה מה שקורה גם כאן בדרום ת"א. ההגמון הוא גם הממשלה אבל גם עיריית ת"א וגם חלקים מהחברה האזרחית. הנה תסתכל כאן", היא מצביעה על מתחם בנייה ברחוב צ'לנוב שנקרא 'פלורנטין ווילג", "מזל שהם לא קוראים לזה 'נווה צדק ווילג". המגמה היא לשנות את פני השכונה, לא בקטע שעכשיו יבנו פה דיור ציבורי לתושבות ולתושבים הוותיקים ולבנות ולבנים הממשיכים שלהם, אלא לאוכלוסיה וותיקה, אשכנזית ברובה."
"יש פה תהליך של ג'נטריפיקציה מאוד חזק – כמו שהיה בשבזי שהפכה לנווה צדק. התפיסה היא שכדי לשקם שכונה, שבעקבות מדיניות של הממשלה והרשויות הפכה להיות חצר אחורית של ישראל הראשונה, מגרשים. במקום להקצות משאבים ולהשקיע בדיור ציבורי לתושבים והתושבות הוותיקים, מגרשים. אתה יודע כמה פעמים שמעתי, שהגירוש הוא השיקום שלנו, ושהשיקום שלנו הוא להביא לפה אוכלוסיות חזקות? אם באמת היה איכפת לממשלת ישראל היא היתה אומרת 'יש פה כמות גדולה של אנשים, נפזר בקיבוצים במושבים', הרי אוטוטו מביאים עוד 25,000 מהגרי עבודה סינים, אז למה במקום לשפוך מליונים על הגירוש, למה לא להכין מערכת יעילה של הגירה ולהשאיר אנשים תלויים באוויר?"
"לזרים יש את כל העמותות, לנו אין מי שיצעק, אז אני נלחמת" מתארת כהן-צמח. "תן לי רק מה שמגיע לי, לא מגיע לי אל תתן. מגיע לנו לחיות? זה לא צודק? אין לנו זכויות אדם? אם כל העמותות לא היו יושבות בתוך השכונות, לא היינו מגיעים לשנאה כזו ולמתח כזה. יש פה שנאה מטורפת בין הוותיקים לזרים – והכל בגלל הנדבנים והעמותות. כשאנחנו היינו ילדים לא הגיעו לפה קיבוצניקים ללטף לנו את הראש, זו צביעות. פעם מישהו הסתכל על המועדניות שלנו? זה על חשבוננו. אם היו פועלים בדרך הוגנת אז בסדר, אבל בגלל הסבל של הזרים הרבה יותר סקסי, אז פתאום הגיעו לפה."
שיקום וג'נטריפיקציה
הכעס של כהן-צמח גדול, והיא לדבריה מתעלת אותו לעשייה. היא מספרת על תקציב גדול של 60-70 מליון שקלים שהצליחה, בעזרת שר השיכון יואב גלנט מכולנו, להביא לשכונות דרום ת"א. "החיים שלנו אף פעם לא היו שוויץ, אבל מזה עשר שנים אנחנו מתמודדים עם אנשים שהחיים שלהם מאוד מאוד קשים, ובעצם מתחלקים איתם במה שלנו יש. אף פעם אי אפשר יהיה להרים את השכונות – הם מקבלים כסף שצריך להגיע אלינו. מהרגע שנכנסתי, אמרתי שאני חייבת להביא כסף לשכונות – ומזה 9 חודשים אני בזה, ומקווה שבקרוב נראה תוצאות. התחיל בפרוייקט עם השרה גילה גמליאל, בתמיכה במשפחות חד-הוריות. אמרתי שאני רוצה שיקום קהילתי לשכונות הדרום, והחלטתי לשים את הכסף בעיקר בשכונת התקווה, בנווה שאנן באים יזמים, זה קורה לבד, רואים שטח, עושים. נווה שאנן מתפתחת יפה, אז אין מה לשים שם את הכסף, בתקווה המצב הרבה יותר קשה, אין תוכניות, השכונה גמורה. ביטחון הפנים יממן פרוייקט של מצלמות אבטחה שינוהל ע"י העירייה."
דווקא התיאור הזה מדאיג את קשת, שמתארת את האינטרסים מאחורי מהלך הגירוש, "אנחנו יודעות שהקרקע פה שווה מילארדים, ואנחנו כקליפת השום. איך זה שממשלת ישראל באה ואומרת 'בשבילכם אנחנו מגרשים, כי עכשיו אנחנו רואים אתכם', כשהיא ממשיכה לגרש לרחוב גם משפחות מזרחיות בכפר שלם, באבו כביר, וגם בנווה שאנן? מאחורי כל זה מסתתרים אינטרסים כלכליים, כי בעצם רוצים לנקות את השכונות שלנו לא רק ממבקשי המקלט, אלא גם מהמשפחות הישראליות שהן רובן מזרחיות אז לא יבואו לספר לי סיפורים.
כשאני שואל את כהן-צמח מה יקרה פה 10 שנים מהיום, היא משיבה בבהירות, "השכונות האלו יעברו שינוי מטורף, ג'נטריפיקציה."
וזה טוב?
"זה תהליך שאתה לא יכול למנוע אותו. אני הייתי רוצה שהשכונות ישארו כמו שהיו, קשה לי לקבל את זה, אבל אתה לא יכול לעצור תהליכים כאלו. אין מה לעשות. רוצים לעשות את דרום ת"א מנהטן, רוצים הכל לגובה. העירייה מאמינה בשכבות יותר חזקות, לא מאמינה בשכבות המוחלשות. מה שיציל את נווה שאנן לדוגמה זה בנייה, אין דרך אחרת. זה פוגע בנו, כי בסוף זה מוציא את האנשים שלנו החוצה, כן זה כואב לי. אבל מה אני יכולה לעצור קבלנים ויזמים שבאים?"
זה לא תפקידך לדאוג שלא ידפקו את האנשים האלו?
"כשיש בנייה כזו אני נלחמת עבורם שלא יעבדו עליהם כל היזמים, ברור. רוצים רק כמה שיותר מהר למחוק את הבניין ולהרים לגובה חדש. בשנייה אפשר לסובב את האנשים האלו. אין לי שום אינטרס בזה, ואני עובדת בזה שנים שיקבלו את מה שמגיע להם. לפני חצי שנה עזרתי למשפחה עם שלושה ילדים במצב קשה, דאגתי להם לדירה. אמרו לי שהם חייבים לי את החיים שלהם, אבל אמרתי שזו הזכייה שלי לראות את הילדים ככה עם קורת גג."
בעד ונגד
גם קשת היתה בביקור של נתניהו בשכונה, אבל מהצד השני של הגדר. לטענתה עם התושבים של השכונות המתנגדים לגירוש הוא לא נפגש, ולא סתם.
איך את מציירת את המחנות?
"זה לא טובים מול רעים, או ימין ושמאל. בשני המחנות יש מימין ומשמאל" מתארת קשת. "נווה שאנן יכולה להכיל 7,000 תושבים ותושבות, ברמת צפיפות של גטו. באזור כזה שאין תשתיות ויש עוני, ורוב האוכלוסיה הופכת להיות של גברים, כי גם מבקשי המקלט וגם מהגרי העבודה הם גברים ברובם, הסביבה הופכת להיות לא בטוחה לנשים, ומוקד לסחר בנשים, אז במרחב כזה שהוא תוצר של מדיניות, של המדינה והעירייה, המרחב הזה הופך להיות מאוד נפיץ.
אז אי אפשר להאשים את מי שמנגד
"אני לא מאשימה, לא כלפי התושבים הוותיקים. אני כן מאשימה את אלה שדוחפים את הגירוש, והם אפילו לא תושבי שכונה, ויש כאלה גם מתושבי השכונה שהמאבק שלהם לגירוש הוא ספציפי, אפשר להאבק לפיזור, אז למה ללחוץ על הגז ולהגיד גירוש?"
דווקא התומכים בגירוש אמרו שהם תמכו בפיזור ודווקא אתם התנגדתם, אבל כשחרב הגירוש מאיימת פתאום אתם מתחילים לדבר על פיזור
"ואז מה? במקום להתעקש על פיזור אז להעניש את השמאל? משנאת השמאל להביא לעונש קולקטיבי כזה למבקשי המקלט? אתה מבין שעכשיו כשממשלה מאמצת את העניין של הגירוש כי זה משרת את האינטרסים שלה, הם משתמשים במצוקה של התושבים כדי להצדיק את הגירוש."
את אומרת משתמשים, הם יגידו מכירים במצוקה שלנו, סוף סוך מישהו שומע אותנו, יש הכרה במצוקה של דרום תל אביב סוף סוף. זו הצלחה.
"זאת לא הצלחה כי שום שיקום לא יכול לקרות על חשבון עוול של מישהו אחר. דבר שני בוא נבדוק מה זה הרגע הזה, איך זה קרה פתאום, אנחנו יודעות שיש פה פינויים מאסיבים של משפחות מזרחיות – בכפר שלם, באבו כאביר. באמת איכפת להם מאיתנו? בגלל זה הם מגרשים? למה שלא יעשו תוכנית, נעשה פיזור כזה שימריץ ראשי רשויות לקלוט אותם, ותבדוק מי פליט ומי לא, באמת תיתן את האפשרות למבקשי המקלט."
"כל החיים קלטנו זרים"
"במצע שלנו לפני 4 שנים אמרנו בואו נפזר אותם, בסעיף הראשון" מתארת כהן-צמח. "ואז ישבנו עם המון גורמים מהצד שלהם, עמותות, אמרנו 'בואו נשתף פעולה ונדרוש מהממשלה פיזור'. אמרו לנו 'לא. מרכז החיים שלהם פה – הרווחה, החינוך העבודה. תפנו לממשלה, תפנו למדינה הם אמרו."
מה השתנה מאז שאמרת פיזור, עד עכשיו, שאתם תומכים בגירוש?
"הגיעה ההחלטה של הממשלה. זרקו אותנו, אמרו לנו 'לכו לממשלה' אמרנו טוב, וביבי הגיע, וביקשנו ועדת שרים, הוא הקים. והוא יצא לאפריקה, שם סגר את ההחלטה של המדינה השלישית. אז עכשיו אני לא בסדר? פתאום אתם בעד דרום תל אביב? רוצים פתרון אחר? עכשיו זה מאוחר, זו ההחלטה של ממשלת ישראל, לא שלי, אני יכולה להפעיל לחץ אבל אני לא זו שמקבלת את ההחלטה."
"אני חוזרת על זה, לא היה פה טוב לפני, אבל לא היה ככה, כמו שיש בעשר השנים האחרונות. תחזיר לי את התקופה הזאת. כל החיים קלטנו זרים, כל החיים תושבי דרום תל אביב קולטים זרים, היו קולומביאנים, פיליפינים, תאילנדים – אף פעם לא הפריעו לנו האנשים האלו, להפך, ידענו לחיות איתם בשלום. אבל כשהם הגיעו, עם תרבות מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים, עם תרבות של אונס, שזה בסדר ככה הם גדלו, אבל למה אני צריכה לסבול את זה בבית שלי? למה אני צריכה להתמודד עם התשושי נפש האלה שמסתובבים ברחובות ואף אחד לא יודע מה הסטטוס שלהם, למה? יש לי כאלה משלי – יש לי את הנרקומנים, ואת הזונות האומללות האלו בנווה שאנן, הרי מכל הארץ מגיעים לשם כי יש שם סמים ויש שם מכל טוב. למה צריך עוד קושי? תן להתמודד ולסייע לאנשים שלי. על זה אנחנו נלחמים"
הפעילים נגד הגירוש אומרים שהמדיניות היא לסכסך בין הקבוצות כדי להשאיר את הדרום חלש
"הרי יש עוד ערים שסובלות מעוני ודברים שיש בדרום תל אביב, ואם לא היתה את הסוגיה של הזרים לא הייתי מצליחה לגייס את תמיכת השרים", מתארת כהן-צמח את מאחורי הקלעים של ההחלטה שהיא מצפה להעביר בזערת שר השיכון. |אם הייתי אומרת בואו תשימו את הכסף בגלל השיקום הקהילתי היו אומרים לי 'לא לא' העירייה צריכה לעשות את זה. אבל אמרתי אנחנו גמורים, צריך לשים פה כסף, אז הם מבינים את הסבל"
אולי המדינה מבינה שיש לה גם אחריות
"הממשלה לא אחראית על שכונות כאלה ברחבי הארץ, הממשלה לא נותנת כסף לשיקום, אבל בדרום בגלל שיש את הסוגיה של הזרים עשרות שנים, אז אמרו ברור שצריך לעזור."
למדינה אין אחריות על המצב של דרום תל אביב?
"ברור שיש, אבל העמותות מוסיפות הרבה למה שקורה פה. יש פה פשיעה מטורפת, שודים אבל לא מדווחים על זה של המסתננים באופן ספציפי"
והישראלים לא?
"לא ברמה שלהם. עכשיו המצב הרבה יותר קשה כי אין להם מה להפסיד -אם הקשישות היו יוצאות עד עכשיו בליווי מהבית עכשיו הן בכלל לא רוצות לצאת, הן משקשקות. יש אלימות יום יומית ברחובות. אלה בצפון תל אביב הכי גזענים, אני עשר שנים מארחת אותם בבית שלי את המסתננים, אתה יודע שכשמסתנן מגיע לצפון תל אביב תוך דקה מגיע פקח מעיף אותו לפח זבל של דרום תל אביב. הם לא רוצים לראות אותם שם, ועכשיו הם רוצים ל"ארח" אותם כי יש גירוש? לפני שנה עשינו קטע, התקשרנו לדירות להשכרה בצפון תל אביב, אמרנו יש משפחה אריתראית, אנשים טובים ועובדים, ושאלנו אם אפשר להשכיר להם את הדירה, "אמרו לנו שאין מצב שהשכנים יהרגו אותם", אז אנחנו הגזענים? אתה יודע מה? שיגידו עלי מה שהם רוצים, אני גזענית גאה. די. הגזענות לא באה מדרום תא, אנחנו רוצים לחיות."
מצד אחד את אומרת 'אני גזענית גאה' ושיגידו מה שרוצים, מצד שני אני לא רואה שנאה בעינים שלך
"אין לי שנאה, לאף אחד. אני דואגת לאנשים שלי, יש לי את הזכות הזאת? נמאס לי שבאים אלי באמירות שאנחנו גזענים, ושיש לי דם על הידיים. למה יש לי דם על הידיים, כי אני דואגת לקשישה בת 90 שחיה בבניין שכולו אפריקאים ומפחדת לצאת החוצה? שגונבים להן מים, חשמל וגז? הגז הכל חיבורים פירטיים, החיים של האנשים האלו שאין להם את כל העמותות שמאל, אני אשב מהצד? אי אפשר להתעלם מזה. כשהן מתקשרות אלי אני ישר אומרת, בטח, מה שצריך, רק לעשות להן טוב, לתת הרגשה שיש מישהו ששומר עליהן."
אולי מה שעובר עליך עובר על פעילי העמותות? בדיוק הסצנה הזאת שאת מתארת, שהם רק רוצים להחלץ לעזרתם?
"בסדר, הם רחמניים, כואב להם הלב, הכל טוב ויפה, אבל אני לא מאמינה לזה. הכל צביעות והכל כסף. והם הכי צבועים והכי שקרנים. למה הם מדברים בעד דרום ת"א? לא צריכה אתכם, אני מספיק חזקה. אם הם היו תומכים מלכתחילה, כשהיה פה את הקושי שנים, הייתי אומרת לך, יש מה להאמין להם- אלה שרוצים לעזור. איפה הם היו כשבכינו וצעקנו?"
"כולנו כלי משחק בתוך שוק קפיטליסטי ראדיקלי"
גם לקשת אין סבלנות למתייפיפים מצפון תל-אביב "העיר הלבנה תשתלט על דרום ת"א, על העיר השחורה. רוטשילד הולכת להיות כאן", היא אומרת בכעס, וכשאני שואל אותה מה רע בזה, היא חותכת – "כי זה הולך להיות על חשבוננו. אין לי בעיה שיבואו לפה אשכנזים לגור, ויש פה כבר היום, זה כן קשה לי שלהם יש מוביליות גיאוגרפית להגיע מהצפון לפה ולנו אין אותה, לעבור לצפון ת"א. כולנו נגורש בגלל התהליך הזה, מה זה ג'נטריפיקציה? יגיעו לפה כל מני גלריות של התרבות ההגמונית, יקראו לתושבים פולשים, כמו שקוראים למבקשי המקלט מסתננים. כולנו כלי משחק בתוך שוק קפיטליסטי ראדיקלי, שלא רואים אותנו, את האוכלוסיות המוחלשת, אלא רואים את ההון שהם יכולים לעשות."
אז את אומרת שאת ושפי באותו הצד – שתיכן נפגעות
"ממש לא, מה שהיא מציגה כפתרון לא מקובל עלי. הרבה מהתומכים בגירוש הם חלק מהג'נטריפיקציה, שבחרו לקנות את הנכסים שלהם כאן כי הוא היה מאוד זול, בחרו לעבור לכאן כשהכירו את הבעיות. אני לא, אני נולדתי פה, לי החריבו את הבית. גם להם לא מגיע לחיות ככה, וגם למבקשי המקלט לא נוח לחיות בצפיפות הזו. אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שהשיקום שלי יבוא על חשבון קבוצה מוחלשת אחרת. אני דורשת פתרון מערכתי כזה שרואה את כולם, את כל הקהילות המוחלשות, לא רק לקבוצה אחת."
"אני מג"בניק לשעבר מבאר שבע, שירתתי את המדינה במשך 17 שנה, בדואי מהנגב. ברוך השם, אני גאה יש לי משפחה יש לי ילדים" סיפר לנו עבד, הבחור שפגשנו בגן לוונסקי, "בואי אני אגיד לך משהו, הם לא צריכים להיות במדינה. הם לא משתלבים. בלילה את רואה פה דברים מאוד מגעילים". "מה למשל?" שואל קשת, "למשל מוכרים סמים, נייס. בחורה באה עם הכלב שלה, למה לשדוד אותה? למה למכור לה?" "זה רק הם מוכרים? כל הקיוסקים פה מוכרים נייס גיא. לא רק זה, אני גם גרה פה, ואני רואה אותם את הסוחרים. ברור שיש גם ממבקשי המקלט סוחרים, אבל ממש לא רק הם, ומי שהוא עבריין צריך להכניס אותו לבית סוהר קודם כל, אבל גם אומרים על הבדואים והפלסטינים סטיגמות. ברור שבלילה יש פה סחר בנשים ובסמים, וכל זה בכוונה המדינה שמה לנו את זה פה. כולם כאלה? זה הרוב?" "אתם רואים את הדברים מלמעלה" מתעקש עבד, "לא מהעומק. אני מטפל בהם, נותן נדבות, אבל מי נתקע בגן? למה הם לא רוצים לחזור, כי אם יחזרו לסודן זה גזר דין מוות, או כלא. לא בגלל שהם קורבנות, בגלל שהם פושעים."
ההפגנה היום בלוונסקי תהיה מתוחה, והמתח הזה לא ירגע עד ליל הסדר, הזמן אותו קבעה המדינה כתאריך האחרון בו יכולים מסתנני המקלט לצאת מרצון, ולא להכלא עד שניתן יהיה לשלחם למדינה השלישית. גם אחר כך ניתן לשער שקשת, כהן-צמח וגם עבד לא יוותרו על עמדותיהם, ורק השאלה מה יהיה עתידה של דרום ת"א עומדת פתוחה.
