1. לא צפוי. בנימין נתניהו לא ייזכר כמנהיג המדיני הכי גדול שהיה פה, הוא בטח לא יהפוך לסמל של ערכים ומידות טובות והוא כנראה לא ייצרב בתודעה הקולקטיבית כמי שאיחה את הקרעים והשסעים בחברה (המחמירים יוסיפו: בלשון המעטה). אבל כבר מעל עשרים שנה, ועל זה לא תמצאו מחלוקת, נתניהו הוא הפוליטיקאי המתוחכם והמחודד ביותר בישראל. הוא מחזיק בכיס את הנוסחה של הישראליות, מכיר את כל הכפתורים, יודע בדיוק היכן ללחוץ ובעיקר מתי. מעל הכל, הוא לא צפוי. למרות מעגל היועצים, המקורבים, בני הדודים – בסופו של יום רק נתניהו יודע מה עובר על נתניהו. אי הוודאות, הידיעה שהוא יכל להפתיע בכל רגע, היא הנשק היעיל ביותר שלו.

כשלוקחים את כל אלה בחשבון, לא צריך ליפול מהכסא אם נתניהו יכריז בימים הקרובים על הליכה לבחירות. לא, העילה הרשמית בתרחיש כזה לא תהיה החקירות, אלא דווקא ההתנגדות של הסיעות החרדיות להעברת תקציב המדינה כל זמן שלא עובר קודם מה שמכונה "חוק הגיוס". נתניהו, "קוסם" לכל הדעות, יתפוס במקרה כזה שתי ציפורים במכה: גם בחירות בזק עוד לפני הגשה של כתב אישום נגדו (שהרי גם אם היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט יאמץ את המלצות המשטרה מדובר בחודשים ארוכים שכוללים בין היתר הכנה לשימוע); וגם נטרול היריב הישיר שאמור להרוויח בימים שבשגרה מסדר יום שעוסק בחרדים: יאיר לפיד. נתניהו יופיע במסיבת עיתונאים כמי שלא הסכים להיכנע ללחץ של הסיעות החרדיות, יוציא במכה את האוויר ללפיד ואחרי הבחירות יחזור להציע להן הרים וגבעות. כי עם כל הכבוד ליש עתיד, אין כמו ההווה.

אם יש מישהו שנתניהו יכל לזייף איתו כל הדרך אל היעד, זה ליצמן. יעקב ליצמן. האחרון כבר הודה כי בסיבוב הקודם, בשלהי 2014, נתניהו שיתף אותו ברעיון ללכת לבחירות מוקדמות. אז לחרדים לא היה מה להפסיד, כמי שישבו בספסלים האחוריים של האופוזיציה, אבל אם הם צריכים לבחור היום בין בחירות עם נתניהו לבחירות בלי נתניהו – הם ילכו בכל הכוח על האופציה הראשונה. בינתיים, אם מדובר בהצגה, יש לה במאי יוצא מן הכלל. מועצת גדולי התורה שלחה מכתב ברור ותקיף שמחייב את העברת חוק הגיוס כתנאי להעברת התקציב, ונתניהו מינה את נאמניו השרים זאב אלקין ויריב לוין כדי "לגשר" על הפערים ולנסח הצעת חוק מתוקנת בעניין הגיוס. באותה נשימה, נתניהו מודיע על הרחבת שטח התפילה של הרפורמים בכותל – מה שצפוי לחולל מהומה (מדומה או לא מדומה) רגע לפני המראתו של נתניהו לחו"ל. אם פעם דובר על "משילות" כשבפועל היה זה חוק ישראל היום, גם העילה הרשמית שתסופק הפעם תהיה רק התירוץ. עכשיו זה כבר לא רק עתידו של עיתון מסחרי שעושה נעים בגב, עכשיו זה החיים עצמם.

דורית סלינגר (צילום: יונתן זינדל / פלאש90).

2. כוח סלינגר. אם מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר (שבינתיים הפך לעד מדינה) מייצג את הרגולטור הרופס והמושחת שעובד אצל ההון והשלטון, מנהלת רשות שוק ההון דורית סלינגר מייצגת את הציבור והאינטרס הציבורי. כן, יש עוד כמה כאלה, ברוך השם. פעם אחר פעם, החלטה אחר החלטה, היא מוכיחה שהיא לא עובדת בשביל אף טייקון או פוליטיקאי. היא נאבקה בשלל צורות בחברות הביטוח שמשווקות ביטוחי בריאות כפולים ומיותרים, היא הביאה לריסון בפועל של עמלות סוכני הביטוח שקשרו את עצמם עם דמי הניהול, היא עצרה את הבלוף בפוליסות הסיעוד הקבוצתיות ששווקו עם חיי מדף קצרים מאלה של המבוטח, והיא חייבה אפילו גופים מוסדיים לדווח על "השקעות אחראיות", שמבטאות השקעות ברווחה חברתית, זכויות אדם, איכות סביבה ועוד. השבוע היא עשתה דבר נוסף שמתכתב גם עם הפרשות האחרונות: היא פנתה לרשות ההגבלים ולרשות ניירות ערך וביקשה לאפשר לראשונה לגופים מוסדיים (ביטוח ופנסיה) לתאם ביניהם עמדות בבחירת דירקטורים חיצוניים בחברות ציבוריות שבהן הם משקיעים, כשהמבחן הראשון הוא זה של בזק – זאת על רקע התפטרות משפחת אלוביץ' מדירקטוריון החברה וההשתלטות של האחים סיידוף במהלך מהיר. החוק אוסר כיום על הגופים המוסדיים לבצע תיאום כלשהו ביניהם, מחשש לניגוד עניינים על רקע התחרות ביניהם. עם זאת, סלינגר סבורה בצדק כי האינטרס הציבורי גובר במקרה הזה, והשמיים לא יפלו אם הגופים ישתפו זה עם זה פעולה ויהוו מכפיל כוח מאזן מול בעל גרעין השליטה והאינטרסים העסקיים שלו. מעל הכל, המסר של סלינגר ברור: דירקטוריון של חברה ציבורית לא יכל לשמש כתפאורה במופע של איש אחד, תיאטרון בובות או מקום מפגש לחותמות גומי. בדירקטוריון שיושבים בו נציגים של גופים מוסדיים עם כוח ומידה של עצמאות, הרבה יותר קשה להעביר עסקאות בעלי עניין מפוקפקות כמו אלה שעברו בבזק, חוות דעת עם מספרים מנופחים ואינטרסים זרים שאינם עולים עם האינטרס של החברה או זה הציבורי. יהיה זה מוגזם לקבוע שסלינגר לא תעבור בקרוב לתפקיד בכיר ומתגמל באחת מחברות הביטוח כפי שקרה עם כל קודמיה, אבל במקרה שלה נראה שהיא הרוויחה ביושר כל שקל שיציעו לה.

התפלגות ההוצאה לצריכה פרטית על מוצרי תעשייה, באחוזים לפי מחירי 2015 (נתונים: למ"ס גרפיקה: אידאה)

3. חיים במעגל. בתוך כל הפרשות והכותרות, בין תיק 1000 ל-4000, בין גרסטל לפוזננסקי, הלך קצת לאיבוד נתון מדהים של הלמ"ס שפרסם כאן השבוע יונתן קירשנבאום: 22.3% בלבד מהצריכה הפרטית של הישראלים הולכת על מוצרים תעשייה מקומיים כחול לבן, לעומת 51.8% בשנת 1995. מדובר בצניחה דרמטית, נפילה חופשית, שמתארת תהליך עקבי ועצוב ולא בהכרח בלתי הפיך: נכון, לגלובליזציה יש מחיר, לאינטרנט ולמסחר המקוון יש מחיר, לפוליטיקאים שמקדשים את הפחתת "יוקר המחיה" בוודאי שיש מחיר. אבל גם בכלכלת שוק מתקדמת, כזו שמתמרצת תחרות, מבטלת מכסים ומדרבנת יבוא, יש מקום לאיזונים. בעיקר, יש מקום למינימום של גאווה לאומית. הכי קל לתת את הדוגמה של המשטרה שביקשה לרכוש מדים מסין, אבל מה שנכון למדים צריך להיות נכון גם לקפה במשרד, לכיבוד, אפילו (מתנצל מראש) לנייר טואלט. כלכלה חפצת חיים חייבת לעודד תעשייה מקומית, כי היום זה מוצר של מישהו אחר, מחר זה המוצר שאתה או השכן שלך מייצר. "העולם הוא שטוח", כך קרא לספרו העיתונאי תומס פרידמן, אבל כלכלה וחברה שפויה צריכה לזכור שהחיים, מה לעשות, הם מעגל.