באמצע המאה הקודמת טבעה החוקרת בטי פרידן את אחד ממטבעות הלשון הקולעים ביותר לתיאור המצב הנשי בתרבות המערב, אותו הגדירה כ"בעיה שאין לה שם". בספרה "המסתורין הנשי", שראה אור בשנת 1963, ניתחה פרידן את עולמן של נשים אמריקאיות בנות המעמד הבינוני. המחקר, שהתבסס בין היתר על ראיונות עם עקרות בית, הצביע על כך שמרביתן חשות חוסר שביעות רצון מחייהן. הממצאים המטרידים הובילו את פרידן להרחיב את מחקרה ולנתח גם מחקרים פסיכולוגיים ומסרים פרסומיים. מסקנתה הייתה אחת – נשים נדרשות להגדיר את זהותן ואת משמעות חייהן דרך בני זוגן וילדיהן, וזאת כתוצאה מתפישות שגויות לגביהן.

"אני מרגישה שהשיחה הפמיניסטית על שוויון, כמה השכר שווה, זו שיחה מוגבלת ולו רק בגלל שלהשוות למה שקיים במגדר השני, זה כבר מוגבל, כי יכול להיות שזה לא מספיק ושאפשר אחרת"

המחצית השניה של המאה ה-20 נתפשת בעיני רבות כנקודת מפנה במצבן של אותן עקרות בית, שנחלצו סוף סוף מהמטבח ויצאו להגשים עצמן בעולם העבודה. אך האם "הגשמה עצמית", כהגדרתה בתרבות השוק הקפיטליסטית, משנה לעומק את המצב הנשי, "הבעיה ללא שם", עליה כתבה פרידן?

לדבריה של ארנה קזין, סופרת ומסאית, שערכה יחד עם רונה ברייר-גארב, דנה אולמרט, ויופי תירוש, את האנתולוגיה "קפיטליזם ומגדר – סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק" (הוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד), נשים אמנם יצאו מבתיהן בזכות "התפתחותה של תרבות השוק" אך מערך הכוחות שהלביש אותן בסינר מלכתחילה לא השתנתה באופן מהותי.

"הגברים עדיין נמצאים במערכת שלא הזדעזעה", אמרה לנו קזין בראיון ל'דבר ראשון' לקראת ציון יום האישה הבינלאומי. "לא נוצר סדר מגדרי חדש של חלוקת עבודה, אלא נכנסו שואב אבק יותר מוצלח, החיתולים החד-פעמיים שלא צריך לכבס ובעיקר העובדות שבאות להחליף את הנשים ממעמד הביניים – גם אצלנו".

היצוג המובהק והבולט ביותר של תרבות השוק והשתלטותה על המרחב הציבורי הוא, כמובן, הקניון, אשר הצלחתו טמונה, לדבריה של קזין, בכך שהחליף במידה מסוימת את המרחב הביתי. "נשים נסעו לקניון באוטו הגדול, ונכנסו למקום שכל כולו בנוי כדי לספק את הנשיות הארכיטיפית, עם הסופר הגדול וחנויות האופנה".

"זו רק דוגמא למה שעניין אותנו – הקשר המורכב בין הקפיטליזם לפמיניזם" אמרה קזין כהסבר על החוט הקושר את פרקי האנתולוגיה שראתה אור לפני מספר חודשים. "מי שיש לה ביקורת על הקפיטליזם ועל תרבות השוק חווה את הקשר הזה כמעניין, מתסכל, מעורר שאלות ומאתגר. על פניו תרבות השוק יכולה להיתפש כטובה לנו, בכך שאנחנו יכולות לבחור מה שאנחנו רוצות, יש מבחר אדיר, הכל שם. זאת במידה שאת לא ביקורתית לגביה. בהקשר הפמיניסטי עניין אותנו מאוד מה בעצם יכולה האישה לבחור בתוך העולם הזה, מה באמת פרוש בפניה, ועד כמה תרבות השוק מרחיבה ומגוונת את האפשרויות שמתוכן את יכולה לבחור".

ארנה קזין (צילום: ינאי יחיאל)

צוות המחקר שערך את האנתולוגיה ביקש לעסוק במצבן, במעמדן, בתודעתן ובדרכי פעולתן של נשים בתרבות השוק דרך אסופה רחבת היקף המציגה מגוון נקודות מבט בארבעה שערים: אזרחות, גוף, משפחה וייצוגים, כאשר כל שער כזה מאגד בתוכו טקסטים עיוניים וספרותיים, ויצירות אומנות הבוחנות את "כיווני החשיבה והפעולה הצומחים בתוך ההצלבות המורכבות שיוצרת התרבות בת זמננו בין מגדר, שוק ותודעה; בין בחירה לזהות; ובין שייכות לאינדיבידואליות", כפי שכתבו עורכות הספר.

מה קיוויתן שהאסופה תביא לשיח הפמיניסטי?

"רצינו לצאת מהשטנץ של לדבר על קפיטליזם ומגדר רק בהקשר של שוויון. אני מרגישה שהשיחה הפמיניסטית על שוויון, כמה השכר שווה, זו שיחה מוגבלת ולו רק בגלל שלהשוות למה שקיים במגדר השני, זה כבר מוגבל, כי יכול להיות שזה לא מספיק ושאפשר אחרת. אני חושבת שהשיח עדיין מוגבל לניסיון לבדוק כמה ייצוג של נשים יש במוקדי כוח ומה שיעור השכר. אלו דברים חשובים אבל מוגבלים. רצינו לצאת מזה ולהסתכל על השפה המשפטית, האדריכלות של המרחב הציבורי והבטיחות של נשים. יש כל כך הרבה אזורים שבהם כדאי לשאול את השאלות האלה, שהם מעבר לשאלת השוויון. ושוב, השאלה הגדולה שמרחפת מעל הכל היא השאלה של החירות לבחור, להעדיף, להסתכל בכל מיני זוויות איך נראית החירות הזאת של נשים לבחור ובאילו מישורים ומרחבים היא מתקיימת".

את האסופה, פתחו העורכות בציטוט של הפילוסופית האמריקאית ננסי פרייזר שטענה כי הקפיטליזם עומד בסתירה לחזונו של הפמיניזם בדבר חברה צודקת וכי לתרבות השוק יש "יכולת להכיל ולנצל" זהויות החותרות תחתיה כדי להעצים את תרבות הצריכה ולפגוע בהן, דבר שיצר מצב בו התנועה הפמיניסטית למעשה "העניקה הכשר" למהפך מבני בחברה הקפיטליסטית, העומד בסתירה ישירה לחזון הפמיניסטי.

האם בעינייך הפמיניזם בבסיסו הוא אנטי-קפיטליסטי? 

קזין מהססת. "אני לא יודעת אם הפמיניזם בבסיסו הוא אנטי קפיטליסטי. תמיד היו זרמים שונים, תמיד היה הפמיניזם הסוציאליסטי והפמיניזם הבורגני. אין פמיניזם אחד, יש פמיניזמים. ולכן תמיד מעניין לנסות להגדיר, בכל שיחה על פמיניזם, למה אנחנו מתכוונות. הפמיניזמים שאני מכירה הם לא אנטי-קפיטליסטים בהכרח. אני יכולה להגיד שהיסטורית התנועות האלה היו כרוכות זו בזו. לפמיניסטיות המרקסיסטיות תמיד הייתה ביקורת. אם הפתרון הוא החיתולים החד-פעמיים, המרקסיסטיות היו רואות את זה כחלק מהבעיה. אם היעד של הפמיניזם הבורגני הוא לתפוס עמדות מפתח בשוק ולהרוויח הרבה כסף, אולי הן יגידו שלא משם יבוא הפתרון, אתן רק מנציחות את המערכת. אם אנחנו מדברים על הגות פמיניסטית – היא תמיד מערבלת את הכל, שואלת שאלות, זה נורא תלוי בעמדה הפילוסופית, הכלכלית והחברתית של הפמיניסטית שמנסה להגות.

"כתנועה פוליטית בעולם המעשי אני חושבת שהכל מתקיים וחייב להתקיים בעת ובעונה אחת בצורה דיאלקטית. צריך להשיג זכות בחירה לנשים ולשחרר אותן מתלות כלכלית בגברים. זה שההיסטוריה הזאת לא ידועה ל-99 אחוז מהילדות, הנערות והנשים, זה מאוד בעייתי. ההנחה ש"מה שיש היום תמיד היה" היא קשה. המאבקים שקורים היום נראים לא קשורים לכלום כשמסתכלות עליהם במנותק מההיסטוריה. צריך שנשים ירוויחו כמו גברים, אבל כל הזמן לשאול שאלות על מה אנחנו רוצות. כל הדברים האלה מעניינים רק אם הם קורים בעת ובעונה אחת ולא מבטלים זה את זה".

הספר 'קפיטליזם ומגדר' (צילום: דבר ראשון)

אם נפליג רגע בדמיון שלנו, את רואה חלופה בה הפמיניזם לא שלוב כל-כך בקפיטליזם?

"כשיטה כלכלית יש חלופות. יש את השיטה הסקנדינבית, זה לא מקרי ששם המצב המגדרי מאוד מתקדם. מדינת רווחה עם הסכמה של כל מוקדי הכוח בחברה – העובדים, בעלי ההון, המעסיקים והממשלה – כולם מאמינים ביחד שהעובדים הם החשובים ושלא צריך שיהיה רווח לשם הרווח. גם בשיטה הזאת יש בוודאי דברים שאפשר לשפר ואתגרים שצריך לעמוד בהם, אבל אין לי ספק שזה מה שכדאי לשאוף אליו.

"בהקשר הפמיניסטי אני חושבת שכל מיני כלכלות שמתקיימות בה בעת, מקומות שיש בהם מימון המונים (crowd funding), כל מיני כלכלות שיתופיות, כלכלות סחר חליפין, התנהלות שכונתית, מיקרו כלכלות כאלה הן גם תגובה לבעיה הגדולה וגם יש להן ערך בפני עצמן וצריך להתבונן עליהן וללמוד מהן. זה לא שנחריב עולם ישן עד היסוד ונקים משהו אוטופי, אבל נעודד כל מיני כלכלות בתוך מדינת הרווחה".

המאבקים שקורים היום נראים לא קשורים לכלום כשמסתכלות עליהם במנותק מההיסטוריה. צריך שנשים ירוויחו כמו גברים, אבל כל הזמן לשאול שאלות על מה אנחנו רוצות

להשתחרר ממגבלות המגדר

לדבריה של קזין, הפרדיגמה כי פמיניזם הוא רק שאיפה לשוויון משאירה את התנועה הפמיניסטית בעמדה של נחיתות. "האג'נדה הפמיניסטית מגיעה כביכול להשלמה ולביטול ברגע שנגמר הניצול ואז לא צריך אותה יותר, לכאורה אם אנחנו כבר לא קורבנות אז לא צריך פמיניזם. זו תפיסה שיוצאת מתוך הפרדיגמה שפמיניזם הוא רק שאיפה לשוויון. אני חושבת שגם אחרי שנשיג שוויון מוחלט, הפמיניזם צריך להיות המחשבה על איך אפשר לשחרר נשים וגם גברים ממגבלות המגדר. יש להתבונן כל הזמן על המגדר ועל איך הוא מגביל אותנו. תמיד יהיה מעניין להסתכל על זה גם כשנהיה חזקות, או כשיהיו חוויות חזקות בהוויה החברתית. תמיד יהיה מעניין לחשוב על זה, לעבוד על זה, לשאול על זה שאלות.

"כמובן שהסיכוי שניצולן של הנשים ייפסק לא נראה באופק, אבל יש בעיה בתנועה פוליטית שצריכה את נקודת הנחיתות כדי להצדיק את עצמה, כי אז היא לא רואה את השינויים שקרו. הרבה דברים השתנו והרבה בעיות שהיו מיוחסות רק לנשים, הפכו גם לבעיות של גברים.

"ידוע שהחברה החלה להטיל צווים של רזון על נשים כדי לצמצם את המקום שלהן בספירה הציבורית. ככל שהן התקדמו פוליטית ויכלו לבחור הן היו צריכות להיות יותר רזות. עכשיו זה קורה גם לגברים. עכשיו גם גברים נהיו קורבנות של אופנה. תנועה שכל הזמן צריכה להצדיק את עצמה לא תרשה לעצמה לראות את זה. היא תגיד 'אבל עדיין אנחנו יותר מסכנות מהגברים'. היא לא תראה באיזה נקודות גם הגברים הם קורבנות של השיטה כי זה יחתור תחת זכות הקיום של הרעיון.

"חלק ניכר ממה שמגדיר מה זה אישה ומה שמגביל אותה נובע מההגדרה של מהו גבר. אם הגבר צריך להיות כובש וחזק ואסור לו לבכות, זה משפיע על האפשרויות של נשים. התפיסה של הפמיניזם כתנועה שחושבת כל הזמן על מגדר, על חלוקת הכוח, איך הוא מגביל אותנו, זה דבר שמאפשר לראות גם שינויים ולא להיבהל".

בין אלן דג'נרס לאישה משדרות

לדבריה של קזין, העובדה שהרעיון הפמיניסטי עדיין נמצא, במידה רבה, בשוליים, ומיעוטן של נשים בעמדות כוח מהווה תעודת עניות ליכולתו של המאבק להיות מופץ ברבות וברבים. "יש את מירב מיכאלי, שכשהיא מובילה דברים זה לגמרי מתוך תפיסת עולם פמיניסטית, בלי להצטנע. זה מה שחסר, זה יקח עוד הרבה זמן עד שנשים פמיניסטיות יכנסו לעמדות כוח כשיש להן תשתית היסטורית ופילוסופית, והבנה רחבה של מה שבאנו לעשות. מי שבאה לעמדת כוח והדבר הראשון שחשוב לה להגיד זה שאין ניצול כי הנה, היא הגיעה והיא נמצאת בעמדת הכוח, אז היא לא יודעת שום דבר על ההיסטוריה. היא לא תוכל להילחם ולהשפיע לכיוון שיכול להועיל לנשים אחרות. מהבחינה הזו זהו כישלון של הרעיון הפמיניסטי על כל המורכבות שלו. הוא לא מצליח להיות מופץ".

לצד זאת, קזין מבקשת להדגיש שחשוב לצד הביקורת, להקפיד על התבוננות מורכבת על המצב, ומבקשת להאיר גם כמה שינויים שהיא רואה כחיוביים. "כל הזמן קורים דברים בעת ובעונה אחת. יש השתוללות של פטריארכיה בעולם, לא רק בעולם השלישי, טראמפ נבחר, אך לצד זאת יש גם את תנועת me too, וישנן מחשבות על קהילות שיתופיות, יש לנו את לנה דנהאם (יוצרת סדרת הטלוויזיה "בנות" – הח"מ) בתרבות הפופולרית.

"בדיוק ראיתי את נאום האוסקר של פרנסס מקדורמנד, היא אמרה תודה, היא ביקשה ממריל סטריפ ומכל היוצרות לעמוד אמרה שהיא משאירה אותן עם שתי מילים: inclusion rider. זה סעיף שאפשר להכניס לחוזה העסקה בהוליווד שאומר שאת לא משתתפת בסרט אם אין גיוון מגדרי בהעסקה. הנה מישהי בתוך המיינסטרים שאומרת את הפמיניזם שלה. זה אומר שיש שינוי. תנועת me too היא מהפיכה מטורפת שקורית לצד טראמפ".

https://www.youtube.com/watch?v=-86vgvZGMs4

את חושבת שהשינויים הללו פוגשים באמת את האישה משדרות, אם חד-הורית שעובדת כמנקה ונתקלת בחדשות באישה המיליונרית מטקס האוסקר שמדברת בהתלהבות על חוזה ההעסקה שלה בהוליווד ועשויה לתהות בינה לבין עצמה – 'מה לי ולה ולפמיניזם?'

"יש עניין של מודלים לחיקוי. של אידאלים. כשהייתי בת 29 או 30 אלן דג'נרס יצאה מהארון, עד אז לא היה לי אף אחד הומו או לסבית בעולם הזה. זה שיש לי משהו להסתכל עליו, דיבור שנכנס למוח זו השפעה אדירה. התרבות מורכבת מהדיבור, השיחה, השיח.

https://www.youtube.com/watch?v=MDcreduSygw

"יש דברים שלא היו קודם, שלא היה עולה על הדעת שאפשר להגיד – 'זה בלתי נסבל', 'תפסיק לדבר אליי ככה', האיש שמחזיק בכל הכוח של הוליווד ומתגלה שהוא פגע ושהוא משלם על זה מחיר. זו מהפיכה אדירה ולהקטין אותה זה חלק מהכישלון של התנועה הפמיניסטית. להיות אישה בלי לדעת מה קרה. זה חסר ומייצר כל מיני עיוותים בהתנהגות ובהתייחסות למה אפשר לשאוף, מה אפשר להגיד. הדחייה שאנשים מרגישים מפמיניזם זה הדבר הכי מוזר בעולם. זו תנועה מדהימה עם כל כך הרבה כוח. רק להסתכל על מה היה לפני 100 שנה – לא הייתה זכות בחירה לכל הנשים. 100 שנה זה פסיק. ולחשוב שלא צריך פמיניזם זה פשוט לא יאמן".

את חושבת שבשנים הקרובות נראה את הכוח הזה ממונף לכוח פוליטי? נראה מפלגות פמיניסטיות?

"אני לא בטוחה שזו התשובה. צריך לחשוב מחדש איפה מתממש הכוח. לאו דווקא בזה שתהיה מפלגה של נשים. היא לא תהיה שווה כלום אם היא לא פמיניסטית. העיקר הוא ההיסטוריה, לנסות להפיץ את הרעיון של מה קרה, מה קורה ומה עוד יכול לקרות. כאן הפמיניזם יכול לנצל את הקפיטליזם כדי לשווק. להשתמש בכוח שאנחנו לומדים מעולם השוק ולמתג כדי להעביר רעיונות. כמו באומנויות לחימה – להשתמש בכוח של האויב כדי להפיל אותו".