דו"חות השכר של השירות הציבורי לשנת 2016 שפורסמו אתמול (ד') על ידי משרד האוצר מספקים הרבה מאוד נתונים על העולם התעסוקתי של כחמישית מהעובדים בישראל. לרוב, אוהבים כלי התקשורת לעסוק בשיאני השכר – שכבה מצומצמת מאוד של רופאים (כמעט כל מאה המקומות הראשונים) המהווים את קצה הפירמידה של המערכת הרפואית בישראל. אלא שניתוח התמונה הרחבה של מאפייני התעסוקה במגזר הציבורי והמגמות לאורך השנים, יכול ללמד הרבה על החברה שבה אנחנו חיים ולספק פרספקטיבה נכונה יותר ובעיקר פחות סנסציונית.
שכר גבוה ורמת שוויון גבוהה
השכר ברוטו הממוצע למשרה מלאה בגופים הציבוריים (עיריות, רשויות, חברות ממשלתיות וכו') עמד על 15,796 שקלים בחודש ובשירות המדינה (עובדי ממשלה ויחידות סמך ממשלתיות) עמד השכר על 17,190 שקלים בחודש. באותה שנה עמד השכר הממוצע למשרת שכיר במשק כולו, לשם השוואה, על 9,799 שקלים בחודש. אם לוקחים בחשבון גופים רבים שלא נכללו בדוח השכר הנמנים בעיקר על מה שמכונה "המגזר השלישי" ובו עמותות שמספקות שירותים ציבוריים למערכת הבריאות והרווחה, הרי שהשכר הממוצע במגזר הציבורי נמוך בהרבה ונושק לשכר הממוצע הכללי במשק.
לשכר הגבוה בגופים הציבוריים שנכללים בדוח יש כמה סיבות. הראשונה קשורה לפרופיל העבודה והעובדים במגזר הציבורי. שיעור האקדמאים במגזר הציבורי גבוה לעומת המגזר הפרטי. המגזר הציבורי מורכב בעיקר מרופאים, אחיות, מורים, משפטנים, מהנדסים אנשי כוחות הביטחון ופקידים. זאת לעומת המגזר הפרטי בו חלק גדול מהעבודות מתאפיינות ברמת מיומנות נמוכה. העובדים במגזר הציבורי מבוגרים יחסית לכלל העובדים במשק (זאת על אף שיש מגמה של ירידה בגיל הממוצע במגזר הציבורי) והם נהנים מוותק מצטבר. סיבה נוספת לממוצע השכר הגבוה במגזר הציבורי היא כמובן העובדה שכלל העובדים במגזר הציבורי מאוגדים, ועל כן זוכים להסכמי שכר הוגנים יותר.
הסיבה המעניינת מכל היא עובדת היותו של המגזר הציבורי שיוויוני יותר לעומת המגזר הפרטי. בעוד שבכלל המשק מדד ג'יני, המודד פערי הכנסות עומד על 0.42, בשירות המדינה המדד הזה עומד על 0.23. רמת אי השוויון בכלל המשק היא פי שניים מרמת אי השוויון בקרב עובדי המדינה. כך יוצא שהפער בין השכר הממוצע לבין השכר החציוני בקרב עובדי המדינה הוא נמוך מאוד. שכר מנכ"ל בשירות המדינה עומד על כ 42,494 שקלים ברוטו. שכר יפה לכל הדעות אבל אפשר רק להיזכר בקול הצעקה של בכירי המגזר הפיננסי כשנחקק החוק שמגביל את שכרם ל 2.5 מיליון שקלים בשנה או פי 35 מהשכר הנמוך ביותר בחברה. דרך אגב, פערי השכר בשירות המדינה רק הולכים ומצטמצמים. בעשור האחרון עלה שכר המנכ"לים הנומינאלי ב 21% בזמן שהשכר הממוצע של כלל עובדי המדינה עלה ב 45%.
נשים עדיין מרוויחות פחות, גם בשירות הציבורי
נשים מהוות 63% מהמועסקים בשירות המדינה. הן 86% מעובדי ההוראה, 53% מעובדי משרד הביטחון ו-19% מעובדי השב"ס. על אף ששכר עובדי המדינה נקבע על פי נוסחאות קבועות השוות לנשים ולגברים, נשים עדיין מרוויחות 22% פחות מגברים (שיעור דומה לזה שבכלל המשק). הסיבות המרכזיות לפער הן היקף משרה נמוך יותר, מספר שעות נוספות נמוך והימצאותן של נשים במקצועות עם שכר נמוך כמו הוראה ופקידות. נשים הן מיעוט בקרב ההנהלה הבכירה (46%) והן רק 31% מהבכירים העובדים בחוזה אישי. עם זאת אפשר לציין לחיוב את העובדה שבעשור האחרון הפערים בין נשים לגברים הולך וקטן.
המשרדים שמתרחבים ואלו שמצטמקים
נתוני ההעסקה במשרדי הממשלה השונים יכולים גם לשקף באילו תחומים מדינת ישראל בוחרת להשקיע יותר ובאילו פחות. המשרד שספג את הצמצום העמוק ביותר של כוח אדם הוא משרד הפנים, שמספר המשרות בו ירד ב-58% בין 2008 ל-2017 זאת בעיקר בשל העברת מנהל התכנון למשרד האוצר. משרד השיכון והטלוויזיה החינוכית ספגו ירידה של 10% בכוח האדם, במקרה זה מדובר בהחלשה מכוונת. מנגד משרד המשפטים, שסבל ממחסור גדול בתקנים הגדיל את מספר המועסקים בו ב-93% ומשרד החוץ הגדיל ב-76% את מצב כוח האדם, בעיקר בתחום אבטחת הנציגויות. משרד הבריאות והרווחה גדלו בכ-20% במהלך עשור, נתון המקביל לגידול באוכלוסיה, ומשרד החינוך דווקא הצטמק באחוז אחד במספר המועסקים בו.
שכר בסיס נמוך שכר ברוטו גבוה
אחת הבעיות המרכזיות של מבנה ההעסקה וההסכמים הקיבוציים שנחתמו לאורך השנים היא הפער בין שכר הבסיס הנמוך במגזר הציבורי, והשכר לאחר חישוב כל התוספות בגין שעות נוספות, החזרי הוצאות, גמולים וכו'. הפער הזה מייצר מצב שבו עובדים רבים מקבלים השלמת שכר לשכר המינימום, כשהם למעשה מסיימים את החודש עם שכר של חמש ספרות. מהצד השני, הפרשות הפנסיוניות של אותם העובדים מחושבות לפי שכר הבסיס והן נמוכות לעומת השכר האמיתי שלהם. מדובר בעיוות של עשרות שנים, שכדי לפתור אותו בלי לפגוע בעובדים מצד אחד או בקופת המדינה מצד שני, יהיה קשה מאוד.
המגזר הציבורי כעוגן מאקרו כלכלי
כשמסתכלים במבט כולל על נתוני ההעסקה והשכר במגזר הציבורי לאורך שנים, אפשר לזהות שתי תכונות מרכזיות – יציבות ושכר הוגן לשכבה רחבה של עובדים. לשתי התכונות הללו חשיבות גדולה בצמיחת המשק הישראלי. בניגוד לתפיסת האיש השמן והאיש הרזה אליה מטיף נתניהו, המגזר הציבורי ומבנה ההעסקה שלו חשובים מאוד לכלכלה הישראלית מכמה סיבות. הסיבה הראשונה קשורה ליציבות של המגזר הציבורי שבתקופות של משברים כלכליים משמשת כעוגן תעסוקתי לחלק נרחב מהמשק. ככל שחלקים נרחבים יותר מהמשק יהיו עמידים יותר למשבר כלכליים, כך יוכל המשק הישראלי לצלוח אותם ביתר קלות. הסיבה השניה היא מבנה השכר של המגזר הציבורי שמייצר שכבה רחבה של מעמד ביניים. רוב עובדי המגזר הציבורי מרוויחים יותר מהשכר החציוני ואפילו יותר מהשכר הממוצע. עם זאת רובם המכריע לא שייכים לעשירון העליון. שכבה רחבה של עובדים שיש להם יכולת לצרוך ולהניע צמיחה במשק. בנוסף הסכמי השכר של המגזר הציבורי, ועובדת היותו כח עובדים מאורגן, מושכת את השכר של כלל העובדים במשק כלפי מעלה. די להזכיר את המאבק על העלאת שכר המינימום והחלת פנסיה חובה לכל עובד. מהלכים שללא מגזר ציבורי חזק ומאוגד, לא היו יכולים לקרות.
המגזר הציבורי לא חף מבעיות, מהסכמי שכר אישיים חריגים ומפערי שכר בין המורה המתחיל לזה הוותיק. למרות המהלכים שהובילו כחלון וניסנקורן בשנתיים האחרונות, עדיין יש הרבה מאוד עובדי קבלן המועסקים בתפקידי ליבה של רשויות המדינה. נשים עדיין סובלות ממשכורות נמוכות משמעותית מאלו של עמיתיהן הגברים – אלו הן תופעות בעייתיות אבל הן היוצא מן הכלל. רוב רובם של עובדי המגזר הציבורי, על תנאי העסקתם השונים, הם הבסיס לכלכלה איתנה ולחברה בריאה. במקום שננסה להשוות את התנאים במגזר הציבורי לתנאי הג'ונגל של השוק הפרטי, מוטב שנהפוך את תנאי ההעסקה במגזר הציבורי למודל שיש לשאוף אליו גם בסקטור הפרטי.
