מיתוס יופי לא מציאותי ודכאני, תרבות צריכה מנצלת המייצרת תחושת חוסר ביטחון וחוסר שלמות אצל נשים כדי שייקנו עוד ועוד, תוך פגיעה בסביבה וניצול עובדות מוחלשות במדינות מרוחקות – כל אלה ועוד הן חלק מסוגיות איתן מתמודדות נשים בחברה שלנו היום. פרוייקט חינוכי בשם 'תפור עליך' הפועל בשנתיים האחרונות הוא נסיון להתמודד עם הסוגיות הללו דרך סדנאות תפירה חינוכיות המיועדות לנשים ולנערות, בהן לומדות המשתתפות לתפור ותוך כדי משוחחות ופוגשות תוכן מודרך הנוגע באידיאל היופי, ובתרבות הצריכה.
"התפירה מזמנת לנו עיסוק גם בעולם האופנה, אבל גם בעולם הגוף" אומרת שרה פרץ שהקימה את 'תפור עליך' ביחד עם עדי חיל בראיון ל'דבר ראשון'. "זאת אומרת, עולם האופנה אולי מכיל את כל הדימויים והאידיאלים שאנחנו רואות בחוץ, אז קל לגשת לזה כי זה מאד קרוב וקשור, ומצד שני מדידה של הגוף כדי להכין חולצה, זו פתאום האמת, ופתאום כולן באותו החדר מודדות את עצמן, ומתוך זה אפשר לדבר על איך הרגשתי", מסבירה פרץ בתמצית את הרעיון מאחורי הפרוייקט.
"האפשרות לייצר תחושת מסוגלות, שהרבה פעמים כשמציפים סוגיות של אידיאל היופי, ומגדר, ובטח בשיח ביקורתי כמו שאנחנו מביאות, אפשר לצאת בתחושה מאד קשה של 'מה יש לי לעשות? מה זה עוזר לי שאני יודעת את הדברים האלה?' ואז כשזה מתחבר לחוויה של היצירה של הכנת הבגד יש בזה משהו מרפא, אפשר לדבר על דבר קשה ולצד זה להרגיש את העוצמות שלך כיוצרת, את פשוט יכולה לעשות במו ידייך את הדברים וממש להביא לידי ביטוי את עצמך", עונה שרה לשאלתי על החיבור הלא שגרתי בין לימוד תפירה באופן פרקטי לשיחה קבוצתית שמזכירה פעולה בתנועת הנוער על נושאים כמו דימוי עצמי, דימוי גוף, העצמה נשית וחוויות אישיות מורכבות. "המעגל שלנו הוא חברתי ומבוסס על קבוצת השווים. מטרתו לייצר את ה'אחיות' (sisterhood) השיתוף במעגל וגם השיח שאנחנו מביאות מגיע מתוך טקסטים, מתוך חוויות, והמטרה היא באמת ליצור מקום לדבר על זה".
"כולן מתעסקות בזה, אף אחת לא מדברת על זה"
הרעיון להקים את 'תפור עליך' הגיע לאחר ששרה ועדי עבדו במשך שלוש שנים בחינוך הבלתי פורמלי בשבט של הצופים בתל אביב, כאשר לאורך התקופה הרגישו שהתחום של דימוי גוף ואידיאל היופי מעסיק מאד את בני הנוער אך כמעט ואיננו מעוצב ומשוחח באופן חינוכי. "אחד הדברים שקרו זה שמצאנו שאין מענה אמיתי לכל הסוגיות של דימוי עצמי ודימוי גוף ומגדר בתוך מערכות חינוכיות. הבנות והבנים כל הזמן מדברים על הדבר הזה, אבל לא הצלחנו להעביר תהליך מעוצב על זה. כלומר, הרגשנו שהנושאים האלה כל הזמן בשיחה אצל בני הנוער אבל בגלל העומס והשגרה אף פעם לא עצרנו ואמרנו: 'די, צריך לדבר על זה'.
"כשבאנו להציג את הפרויקט בבת-ים אחת האחראיות אמרה לנו – 'אבל למה לדבר עם הנערות על זה? הן גם ככה כל היום מתעסקות בזה?' אז ענינו לה -'בדיוק, הן כל היום מתעסקות בזה, הן שם ואף אחת לא מדברת איתן על זה'. אחד הדברים הגדולים שהוציאו אותנו לדרך היו נתונים של המכון מחקר של 'דאב' ש-60% מהנערות והנשים נמנעות מפעילות יומיומית כלשהי, בית ספר, חוג, או מפגש חברתי, כי הן מרגישות רע לגבי המראה שלהן.
"הדבר הראשון שצף כששאלנו את עצמנו למה לא דיברנו על זה עם החניכים, זה שלא עברנו על זה שום תהליך בעצמנו", מסבירה שרה. "החוויות של שתינו מהמפגש עם אידיאל היופי היו מאד שונות, כי אנחנו שונות, ואז יצאנו לתהליך למידה עם עצמנו, וראינו איך תפירה עוזרת לנו להתמודד עם המקום הזה, וגם מאפשרת לנו להכין בגדים שמחמיאים לנו, ולא להיכנס שוב פעם לסבב בקניון, שזו יכולה להיות חוויה סופר מתסכלת.
"אני חושבת שיש גם אמירה מאד חשובה שצריכה להיאמר, גם אם את יפה לכאורה לפי האידיאלים של רזה עם עיניים בהירות, אז עדיין כל הסיפור זה שתשנאי את עצמך או שתרגישי בחוויות חוסר, ואז זה משפיע על כולן" מחדדת שרה.
איך הגעתן לעולם התפירה?
"לשתינו הייתה נגיעה בתחום התפירה, ואני תמיד חשבתי שבא לי לעשות סדנאות תפירה. אנחנו לא בהכרח באות מהמקום של אופנה אלא מהמקום של מלאכת יד נשית. לאורך ההיסטוריה עבודות המחט למיניהן היו מלאכה נשית. הגל השני של הפמיניזם, כחלק מהמהלך של לדחוק החוצה כל דבר שהוא נשי, דחק החוצה את עבודות המחט, והיום זה נותר כמשהו מאד 'סבתאי'".
מדוע החלטתן לפנות גם לנשים ולא רק לנערות?
"בהתחלה רצינו לעשות קורס חינוכי לנערות, ותוך כדי שנתקלנו בקשיים להגיע למסגרות חינוכיות, פתאום מלא נשים פנו אלינו וביקשו להשתתף בקורס". על היעדר הפנייה לנערים ולגברים היא מסבירה – "אני לא בטוחה שאני יכולה ורוצה להנחות סדנה כזאת לגברים. יש גם סדנאות חד פעמיות שבהן יש גברים, זה היה תהליך מעניין. התחלנו מלרצות לעשות קורס משותף לגברים ונשים ולהציף הכול. המורכבות הכי גדולה היא שאין דברים כאלה לנערים, אנחנו יושבות במעגל עם נערות וזה מדהים ואני חושבת על זה שהנערות מעלות דברים כל-כך קשים, ודברים שהן מתמודדות איתן ואני חושבת, 'מי מדבר על זה עם הבנים? אולי בקרוב נצרף עוד דמויות שירחיבו את השיח".
המפגש הבלתי אמצעי עם הגוף
"אני חושבת שאחד הדברים הכי עוצמתיים שקורים במרחב הזה" מספרת שרה על המפגש הבלתי אמצעי עם הגוף שנובע ממתודת התפירה, "זה שרואות שכבר מהרגע שעוברת ההוראה למדוד את עצמך בשביל להכין את החולצה, כבר אז מתחילה ההשוואה, ואז בסוף, כשכולן כותבות על הפתק את המידה, את רואה מלא בנות עם מלא מבני גוף ממש שונים אבל במידות הכול ס"מ לפה 2 ס"מ לשם. את מבינה מצד אחד כמה זה מעוות, כל הסיפור הזה, ומתוך זה אנחנו שואלות את השאלה – מה זה מידה, מה זה המספר הזה 36? 8? מה זה אומר? למה בנות רוצות להיות מידה 6?. מה המספר הזה באמת מספר לנו על הגוף שלנו?".
"בהתחלה היינו יוצרות עם המשתתפות סוג של אימום של הגוף כזה שמכינים מחומרים בבית, וזה היה ממש מטריף, פתאום לאנשים יש הדמיה של הגוף שלהן בתלת ממד, כל האורך והרוחב" נותנת שרה דוגמה נוספת להבדל בין הדימוי למציאות. "אחת המשתתפות ממש שמרה את האימום אצלה בבגאז' של הרכב, זה ממש הגניב אותה, היא לא האמינה שככה הגוף שלה נראה. בין הדברים שזה עושה זה ממש ממחיש מה הגודל שלך".
"זה מה שמעלה גם את התובנה עד כמה אנחנו תבניות", מרחיבה שרה, "מסיימים להכין את האימום וכולן מניחות את התבנית שלהן, וממש עשינו תערוכה של כל הצורות, ופתאום כשאין לזה ראש ומוח זה יוצר מעין מרחק, ומאד קשה פתאום להבין מה היפה והנכון, הכול נראה מאד דומה, אבל גם מאד שונה. זה מעלה את השאלה מי אמר שזה יותר יפה. הפסקנו לעשות את זה בגלל בזבוז החומרים, ועברנו למדידות עם סרט שכל אחת מודדת את עצמה. המדידה של הגוף עם הסרט גם נותנת זווית הסתכלות מעניינת, פעם אחרי שכולן מדדו את עצמן ורשמו על פתק – שמנו את כל הפתקים על הרצפה, והכל היה מאד קרוב, מבני הגוף ממש שונים, יש אחת שהיא רחבה יותר ואחת יותר צרה, אבל בסוף כולן 90 ס"מ".
גם המפגש עם הטקסטים מעלה שאלות ותהיות רבות אצל המשתתפות. "הבנות ניגשות לטקסטים והכל העולה, לדבר על עצמן, על הילדים שלהן. למפגש על אידאל היופי מקדים תמיד מפגש שעוסק בנשיות, עולות הרבה שאלות מגדר וזהות מגדרית ומינית, עד כמה האופנה מתווה דימוי ברור לאיך צריך להיראות".
על החשיבות של השיח בקבוצה אומרת שרה כי "קבוצות השווים היא אחד הדברים הכי קריטיים שיש לנו, בעיקר אצל נערות, אבל גם במפגשים של הנשים תמיד יעלה מתישהו בתוך הקורס שמישהי תגיד 'היה מאד טוב לדעת שעוד בנות מתמודדות עם מה שאני מתמודדת'. גם בסיכומים בסוף הקורס כמעט כולן מתייחסות לזה שהן קלטו והבינו שזה דבר שמעסיק עוד בנות חוץ מהן.
"אין מצב שאני תופרת שש שעות את החולצה הזאת כשאני יכולה למצוא אותה באלנבי בעשרה שקלים"
מלבד המפגש עם הגוף, מזמנת התפירה גם מפגש עם תרבות הצריכה. "התעסקות בתרבות הצריכה פשוט עלתה מהשטח, אחד הדברים שתמיד עולים זה דבר ראשון תחושת המסוגלות שבאה עם לעשות מלאכה מאד איטית ולהשקיע ולשים סיכה ועוד סיכה, לתפור ואז בסוף אפשר להרגיש תחושה של גדילה, ומצד שני עולה תמיד המחשבה, 'אין מצב שאני תופרת שש שעות את החולצה הזאת כשאני יכולה למצוא אותה באלנבי בעשרה שקלים', אין לנו משתתפות שלא אומרת את זה בשלב מתסכל מול המכונה. ומזה התחלנו לחשוב גם על כל הסיפור הזה של מי תופר לנו את הבגדים ומשם הגענו לשיחה על תרבות הצריכה", אומרת שרה ומשתפת בתובנות שעולות בקרב המשתתפות בקורס – "גם אני, ואני בטוחה שגם המשתתפות בסדנה חושבות באופן אחר על ארון הבגדים שלנו בעקבותיה. כשאת מייצרת בגד את נהיית סנטימנטלית כלפיו וזה גם מביא להבנה של כמה מורכב זה, שאת מגלה שבעצם אף מכונה לא מכינה את הבגדים שלנו. אמנם זה נקראה מכונת תפירה, אבל יש מישהי שתופרת בה".
שרה מודה שגם בקורס ישנו שימוש באלמנטים מסויימים של שיווק, אך במידה מעודנת. "חלק מהפרסום של הקורס זה 'תשתתפי בסדנה ותצאי עם תיק וחולצה', אבל החולצה שאנחנו מלמדות להכין בקורס היא חולצת טי-שירט פשוטה, ואנחנו לא באות מהמקום של תדמיתנות אז זה לא בהכרח התאמה מיטבית לגוף. אבל את מתאימה לגזרה שלך, ואת בוחרת את הבד".
האם הנשים שמסיימות את הקורס ממשיכות לתפור עבור עצמן?
"היום בבוקר למשל קיבלנו תמונה של מישהי שהכינה תחפושת לה ולבן זוג שלה. יש המון נשים שמסיימות את הקורס ואומרות – 'אני בדבר הזה לא נוגעת יותר. אני אלך לקנות יד שנייה אבל אני לא עושה יותר את הדבר הזה'. בסוף הקורס כולן מצליחות לתפור אבל זה לא פשוט. יש גם משתתפות שסיימו את הקורס ולא היו מרוצות מהחולצה שהן תפרו ובדיעבד הן לובשות אותה מלא".
"זה כל הזמן התפר שאנחנו מנסות להבין, אם אנחנו יותר מביאות את התוכן או יותר את התפירה, האם התפירה רק משרתת אותנו בלדבר על התוכן או שהיא גם מחזיקה את הכוח של הדבר הזה, האם היא זה עדיין מעבירה את התוכן באופן בלתי אמצעי".
לשאלתי על התחושות שיוצאות המשתתפות מהקורס היא משיבה, "אני תוהה לא מעט אם יש השפעה לקורס, אם יש דברים שמתרחשים שם? אולי זה יישאר כקורס חוויתי שמעביר את התוכן ומאפשר לדבר על זה. אני חושבת שזה הדבר הכי חזק, פשוט אפשרות לדבר על זה, אפשרות לתהות לגבי מוסכמות חברתיות. בתחום של תרבות הצריכה אני מרגישה שיש לנו יותר מקום לשינוי, בתחום של דימוי גוף אנחנו מעלות הרבה שאלות, בלקרוא את 'מיתוס היופי' של נעמי וולף ולדבר בתערוכה על אידיאל היופי וכל אחת משתפת בתחושות, זה חזק".
לדבריה של שרה, לא ניתן "לפתור" את סוגיות דימוי הגוף ותרבות הצריכה ברגע אחד. "יש הרבה מאד דברים שהם סמויים שקורים, אם זה בכלל האפשרות לדבר חבורת בנות בערב, לעצור רגע ולפנות לעצמך זמן, מהעבודה, מהילדים. את עוסקת לרגע בדבר מאד נשי, ואת נשית, ואת נותנת לזה מקום במקום להדוף את זה. הרבה משתתפות מתייחסות לזה כזמן שלהן עם עצמן כאפשרות ליצור בעצמן".
בר (22) משתתפת בקורס סיפרה ל'דבר ראשון" על חוויותיה מהקורס שעברה ב'תפור עלייך' ולדבריה מדובר היה בחוויה משמעותית ביותר. עשיתי גם את הקורס למתחילות וגם את הקורס למתקדמות. שתי הסבתות שלי תופרות ותמיד רציתי ללמוד לתפור. יותר חשבתי על התפירה ופחות על כל השיח שסביב הקורס, אבל נהינתי מאד מהשיח בעיקר מהעצמה נשית". לדבריה, "כשאת תופרת לעצמך את הבגדים, אז את חייבת להתמודד עם הגוף שלך, ועם המידות שלך, אי אפשר לשקר". היא מוסיפה, "הקורס ממש פתח אצלי העניין של תרבות הצריכה, לדעת שאני יכולה לתפור את הבגדים שלי, במקום לקניות בקניון".
לקראת יום האישה יזמו 'תפור עליך' אירוע מיוחד. לדבריה של שרה האירוע עובר דרך שלושת הבסיסים שחשוב לדבריה להתייחס אליהם ביום האישה. "קודם כל תהיה שם הרצאה על תרבות הצריכה, גם על הנשים כצרכניות וגם להכיר את הצד השני, את היצרניות ולחשוב כמה אנחנו צורכות ולייצר מודעות. יהיו גם סדנאות של ארבע יוצרות שעוסקות בשימוש חוזר ועשה זאת בעצמך, להחזיר לעצמנו את הכוח של היצירה, והדבר השלישי זה שוק קחי-תני. האירוע יעסוק בעיקר בתרבות הצריכה ואיך אנחנו כנשים יכולות להשפיע על זה ולעשות מזה משהו אחר".
