התמונה החצויה העולה מדו"ח ה-OECD על הכלכלה הישראלית שפורסם אתמול (ראשון) נראית במבט ראשון קשה לעיכול. מצד אחד: משק צומח בקצב טוב, הנמצא בחזית ההיי טק העולמי, מערכת בנקאית יציבה ותוחלת חיים גבוהה. מצד שני: שיעורי עוני מהגבוהים בין מדינות הארגון, בדגש על עובדים עניים, פערים חברתיים והשקעה נמוכה בחינוך ותשתיות. ההסבר שמספקים עורכי הדו"ח מתבסס על המנגינה המוכרת (ואולי גם מדבקת?) ממסמכי האוצר: חלוקת החברה לישראל החילונית – דתית, חברה עובדת, משכילה וחיה ברווחה, וישראל של החרדים והערבים, חברה ענייה, עובדת, ולא מוכשרת. אך החלוקה הזאת, גם אם יש לה מקרים בהם היא שימושית, מסתירה יותר משהיא מספרת על מצבו ועתידו של המשק הישראלי.
ערבים וחרדים הם אכן שתי קבוצות אוכלוסייה גדולות בעלות מאפיינים ייחודיים, וקשיים ייחודים המתבטאים גם בהשתלבות בשוק העבודה. אך האמת היא שהן אינן היחידות, מה גם שחפיפה בין מגזר למעמד איננה ייחודית לישראל. החלוקה הזו שמקובלת ומתקבלת בחברה הישראלית לא תתקבל אם תיעשה על צאצאי המהגרים מצפון אפריקה בצרפת או על אוכלוסיית ההיספנים בארצות הברית. אך בישראל המיתוס המיגזרי טופח, והפך את הבעיה המעמדית לבעיה תרבותית. עם זאת, מספיק לראות את חלוקת ההכנסות לפי עשירונים כדי להבין שגם בקרב היהודים שאינם חרדים יש רבים שנאבקים בעוני. כשמחצית מהעובדים בישראל מרוויחים רק קצת יותר משכר המינימום. כשיותר מ-14% מהעובדים בישראל נחשבים לעניים (שני שליש מההכנסה החציונית) ו-25% מהעבודות בישראל הן בשכר נמוך ברור שבישראל עבודה לא מחלצת מעוני.
התשובה למה כן יכול להוריד את שיעורי העוני בישראל ולהגדיל את השוויון נמצאת בדו"ח בקבוצת נתונים נפרדת. מדינת ישראל היא אחת מהמדינות עם ההוצאה האזרחית הנמוכה ביותר, כ-30% בלבד. מדינת ישראל מחזיקה בהשפעה הנמוכה ביותר של תשלומי העברה על הורדת שיעורי העוני. שיעור ההשקעה הציבורית בתשתיות בישראל מהתוצר עומד על 2.2% לעומת ממוצע של 3.55% ב-OECD. שיעור הוצאה נמוך על חינוך (בעיקר חינוך בגילאי תיכון) על בריאות ועל כבישים. כל אלה מעידים על נסיגתה של מדינת ישראל מאחריות לאזרחיה ולעתידים. מי שיכול להרשות לעצמו ישקיע בחינוך איכותי או בשירותי בריאות פרטיים, ומי שלא לא.
לא מדובר פה רק בנתונים יבשים של השקעות ובחלוקה של תקציבים אלא גם בהלך רוח עמוק יותר. כשהמדינה לא משקיעה בעתיד, לא בחינוך ולא בתשתיות, היא משדרת לאזרחיה מסר ברור וגם הם שוקעים להישרדות היומיומית ולצריכה קצרת מועד. גם תקציב 2019, תקציב גדול יותר בהשוואה לאחרים, לא מכיל תכניות לאומיות רחבות, אלא בעיקר תיקונים לאוולות ובעיות קיימות.
בישראל של שנות החמישים והשישים זו הייתה התעשייה הישראלית, הפרויקט השאפתני של המוביל הארצי והרעיון של הפרחת הנגב. בישראל 2018 כולם מדברים על אומת ההיי-טק, אלא שזה פרוייקט של המשקיעים הפרטיים ומתי מעט שמצליחים. אומת ההי טק לא היא לא ולא תהיה אופק רלוונטי לכלל החברה בישראל, והיא בעיקר מסמלת את הקו שמפריד בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם.
בדו"ח שהוציא הכלכלן הראשי באוצר לפני כשנה הוא מנתח את המוביליות החברתית כלכלית בישראל. הדו"ח שלא זכה לתהודה תקשורתית חושף את האמת הידועה שהתשובה המרכזית לשאלה איזה ילד עתיד לגדול להיות עני היא ילד שהוריו עניים. הנתונים שמציגים אנשי הOECD ממחישים בבירור המדינות שבהן שיעורי ההוצאה האזרחית הגבוהים ביותר, הן גם המדינות עם שיעורי העוני הנמוכים ביותר ורמת השוויון הגבוהה ביותר.
מחברי הדו"ח של הOECD מציעים לקברניטי הכלכלה הישראלית להגדיל באופן משמעותי את ההשקעה בתשתיות בחינוך ובהכשרה מקצועית. הם אפילו ממליצים לבטל את כלל ההוצאה שמשמר את רמות ההוצאה האזרחית הנמוכה בישראל. השקעה ממשלתית יכולה להיות זרז משמעותי למוביליות חברתית אם היא תחזק את האפשרות של כל צעיר בישראל, גם אם הוא ערבי או חרדי וגם אם הוא סתם נולד להורים שידם אינה משגת, לממש את הפוטנציאל שלו. השקעה ממשלתית בתשתיות תהיה זרז למוביליות חברתית אם היא תצליח לקרב בין המרכז לפריפריה. שיפור של מערכות החינוך והבריאות והרווחה הציבוריות יאפשרו גם למי שנמצא בצד הלא נכון של הגרפים לחיות בכבוד.
