1. החיים עצמם. יש משהו כמעט לירי במפגש האירועים מהיממה החולפת. בין המופע הפוליטי הציני, רווי הספינים והאינטרסים, לבין לכתו של הענק, סטיבן הוקינג. מפגש בין מטה למעלה, בין חומר לרוח, בין הבועה שסביבנו לשמים ולכוכבים.

הוקינג היה רק בתחילת שנות העשרים לחייו כשבישרו לו הרופאים על מחלת ניוון השרירים שתקפה אותו. הם ניבאו שלא ישרוד יותר מכמה שנים ספורות – בסוף הוא החזיק מעל 50 שנים יותר ונפטר בגיל 76. "ציפיותיי הצטמצמו לאפס כשהייתי בן 21, אז כל מה שקרה מאז זה בונוס", הוא נהג לומר. מהבונוס הזה הרוויחה החברה האנושית כולה, שזכתה לא רק לתיאוריות המדעיות פורצות הדרך של הוקינג, אלא בעיקר למודל של גדלות נפש, התרוממות מעל כל קושי ומגבלה, אפילו קורטוב של פרספקטיבה והומור עצמי. "במקום שיש חיים, יש תקווה", הוא אמר פעם ותמצת את הסיפור כולו.

איפה נתניהו ואיפה הוא, סטיבן הוקינג בארוע 50 שנה לנאס"א, 21 באפריל 2008 (AP Photo/Lawrence Jackson)

אלפי קילומטרים מביתו של הוקינג בקיימברידג', ישב השבוע במליאת הכנסת האיש שטבע את המושג "החיים עצמם". בנימין נתניהו רכן על עוד ספר קריאה, באנגלית כהרגלו, הפעם זה של ברברה טוכמן "התנ"ך והחרב", על תקופת המנדט הבריטי ועד הקמתה של ישראל. נתניהו דילג עם הספר הזה גם אל פגישותיו הסגורות עם אריה דרעי ושרים אחרים, מגניב כמה שורות ברגעים המעטים שאפשר. מי שעוקב אחר נתניהו יודע שלא מדובר במחזה נדיר, אלא מעשה שבשגרה. בניגוד גמור לעידן הדיגיטלי, שלא פסח על איש במערכת הפוליטית מלבדו, נתניהו מתעקש שלא להחזיק טלפון סלולרי. בזמן שכולם שולחים מסרונים, הוא מדפדף לעמוד הבא.

גם יריביו המושבעים של נתניהו יעידו כי מדובר באחד האנשים החכמים והמלומדים שפגשו. איש שיחה מרתק, סוחף, ידען גדול, יש שיגידו גאון. הבעיה היא שאפילו אוהדיו יודו, כי נתניהו מנתב את היכולות המרשימות שלו ברוב המקרים לטובת האינטרסים של עצמו. במקום להשתמש בכשרונות ובכוחות שניחן בהן כדי לקרב אוכלוסיות, להפיח תקווה ולייצר שיח מאחה ומאחד, הוא מתמרן אותן לצרכיו המידיים, הפוליטיים או האישיים. לרוב הוא עושה את זה בדרך של שיסוי, הפרד ומשול, "סימון אויב", גם כשהאויב הוא מתוכנו, גם כשהאויב הוא ידיד.

במובן הזה, נתניהו הכי רחוק שאפשר מסטיבן הוקינג. הוא יצביע על איראן לפני שיביט לירח, הוא יזכיר את הרע במקום את התקווה, כי הרע מוכר יותר טוב. התקשורת לא טובה ממנו בהקשר הזה, היא מתהלכת איתו יד ביד. היא אובססיבית אליו כשם שהוא אליה. היא ודאי צינית לא פחות ממנו. בשיא המשבר הקואליציוני, אותו משבר מדומה שנועד לבחון עד הקצה את היכולת הפוליטית, היא עסקה בסקרים ובמשחקי כסאות, במקום בתמונה המפחידה שריחפה באמת: התרחיש שבו הציבור הישראלי הולך לקלפי ומצביע באופן חזק ומהדהד אי אמון בשלטון החוק, במשטרה, במערכת האכיפה והמשפט – רק בשל הערצתו למנהיג כריזמטי שניצל את גאונותו הפוליטית והרטורית כדי להביא את החברה הישראלית לנקודת שפל שכזו.

2. עסקה מפוקפקת. אם תנובה הייתה מבקשת לרכוש מחר את אוסם, אפשר רק לנחש איזו מהומת עולם הייתה קמה, רגע לפני שהממונה על ההגבלים העסקיים הייתה זורקת בעצמה את העסקה הזו מכל המדרגות. והנה, כשחברת ענק כמו "אלביט" רוכשת ענקית בפני עצמה כמו תעש, המדינה על זרועותיה השונות (גם זו של ההגבלים העסקיים) היא השושבינה של העסקה וזו שמכריזה עליה בפרחים וריקודים. אלביט, למי שפחות מכיר, היא כבר היום מפלצת ביטחונית ש"בלעה" עם השנים שורה של תעשיות ביטחוניות אחרות כמו סולתם, אלישרא, תדיראן קשר, אל-אופ, סאיקלון והרשימה עוד ארוכה. היא נמצאת בכל מקום בצה"ל, ממחשב כף היד של מפקד הכח דרך המחשב של הג'יפ, המטוס ללא טיס שמלווה את זרוע היבשה, הכוונת על רובה הסער, הקסדה של הטיס, התותח החדש שהצבא רוכש כעת בפטור ממכרז ועוד. אפילו חלק מרכזי ממערך ההסעדה של צה"ל נמצא בידי הבעלים של אלביט, מיקי פדרמן, באמצעות "עידית" שהיא חברה בת של רשת מלונות דן שהוא מחזיק. אלופים לשעבר בצה"ל ממלאים תפקידי ניהול בכירים בחברה, ולצידם עשרות קצינים לשעבר בדרגים נמוכים יותר. הדלת המסתובבת הזו בין מערכת הביטחון לבין החברה שמוכרת לה במיליארדי שקלים, עלולה להפוך בעייתית בהרבה כשאלביט תמזג לתוכה את תעש ותהפוך למפלצת גדולה עוד יותר. כבר לא מדובר בריכוזיות ענפית, מושג שבחנה הממונה על ההגבלים העסקיים בעניין הזה, אלא ריכוזיות מול מערכת אחת שאמורה להחליט מחר בבוקר אם היא רוכשת אמצעי נשק מחברה אחת על פני אחרת. וכשאלה הם פני הדברים ויחסי הכוחות, ספק אם הציבור יכל להאמין שההחלטות מתקבלות רק מהטעמים הנכונים. מספיק להיזכר בפרקטיקות שתיאר עד המדינה מיקי גנור בפרשת הצוללות, כדי להבין את גודל הבעיה.

הרכש האחרון של אלביט, שער הכניסה ל'תעש מערכות' (צילום מתוך ויקימדיה)

נכון, אין עוד גורם במשק שהסכים לשלם 1.8 מיליארד שקל על תעש. שחקנים אחרים בזירה הביטחונית, כמו סמי קצב למשל, ברחו עוד בשלב שהמדינה ביקשה 1.1 מיליארד "בלבד". ולמרות זאת, המחיר לא יכול להיות חזות הכל בעסקאות כאלה. ככה, על הדרך, נשכחת גם העובדה שעוד תעשייה ביטחונית גדולה ומפוארת מופרטת ונמכרת לטובת כוחות השוק, שלא תמיד תואמים את האינטרס הציבורי. בין היתר זה אומר שנקבל כאן עוד ייצוא ביטחוני למדינות מפוקפקות, בעיקר באפריקה, כשלמדינה הרבה יותר קל ונוח להעלים עין. לפוליטיקה של הנשק תמיד היה כוח במסדרונות השלטון, עכשיו הוא צפוי להיות גדול יותר ובעיקר בעייתי יותר.

3. עוד מאותו הדבר. ההתייצבות של מרבית אמצעי התקשורת לצידה של חברת הכנסת תמר זנדברג במרוץ לראשות מרצ, חיסלה מראש את האפשרות שמועמד כמו אבי דבוש יצליח להתרומם. פרישתו השבוע מהריצה בפריימריז אולי לא הפתיעה, אבל היא בהחלט צריכה לאכזב. דבוש, פעיל חברתי וסביבתי שהתחנך בציונות הדתית של בני עקיבא, יכל היה להביא בשורה גדולה למרצ ולפתוח אותה לקהלים גדולים בטווח הארוך. זנדברג אכן מנוסה יותר בפוליטיקה הישראלית והיא פרלמנטרית מרשימה שאימצה בצדק את הקו ה"לא מתנצל" שמובילות דווקא דמויות מהימין כמו נפתלי בנט ואיילת שקד, אבל בסופו של יום היא נתפסת בציבור הרחב כעוד מאותו הדבר ובעיקר מאותו המקום, מאותה הבועה.