באחד הפרקים של הסדרה 'פולישוק' מוצא היועץ הפוליטי קוזו דרך מקורית להתמודד עם מצבה הקשה של מפלגתו הדמיונית מל"ל בסקרים: הוא פונה למפלגת ש"ס, שנמצאת אף היא בירידה, ומציע לה ליזום יחד משבר קואליציוני: ש"ס תיזום חוק להטלת מס על בשר טרף, מל"ל החילונית תצא נגדו, וכך שתי המפלגות יתחזקו. בסופו של דבר, ה'משבר' היזום יוצא משליטה, והממשלה נופלת.

יהיה מי שיאמר כי המשבר הקואליציוני שפרץ לחיינו בשבועיים האחרונים אינו רחוק מכך. החרדים התנו את תמיכתם בתקציב המדינה בהעברת חוק שיפטור אותם מגיוס, ושר הביטחון ליברמן ומפלגתו ישראל ביתנו איימו לפרוש אם יעבור חוק כזה. ראש הממשלה נתניהו, שהצהיר כי אינו מעוניין בבחירות, ניסה דווקא להקדים אותן לתחילת הקיץ, כדי לאשרר את המשך שלטונו בטרם יוחלט האם להגיש נגדו כתב אישום. אבל בשלישי בערב, עם ההודעה הסופית על סיום המשבר, קיבלנו למעשה רק פסק זמן – עד למשבר הבא. כשהוא יגיע, לא בטוח שנדע את הסיבות האמיתיות שהובילו אליו, או שנזכור את הסיבות בגינן פרץ המשבר הקודם.

ראש הממשלה נתניהו, שר האוצר כחלון ושר החינוך בנט בכנסת. 13 במרץ 2018 (צילום: הדס פרוש/ פלאש90)

בשבעים השנים שחלפו מאז הקמתה של מדינת ישראל כיהנו בה לא פחות משלושים וארבע ממשלות. במילים אחרות: בכל שנתיים, בממוצע, מתחלפת ממשלה בישראל. חלק מהממשלות הפסיקו לכהן מסיבות פרוצדורליות (רה"מ נפטר, רוטציה בממשלת אחדות ועוד), וחלקן סיימו את כהונתן מכיוון שהגיע מועד הבחירות לכנסת. אך מתוך 33 הממשלות שסיימו זה מכבר לכהן, 18 ממשלות – מעל מחצית – התפרקו בטרם עת עקב משבר פוליטי. לאלו אפשר להוסיף עשרות משברים נוספים בהם המשך דרכה של ממשלה הוטל בספק, אך הסתיימו בפתרון מוסכם שהאריך את חייה – כפי שאירע השבוע.

מבט על הנושאים שעמדו במרכזם של המשברים הפוליטיים מראה שמבחינות רבות, לא הרבה השתנה כאן בשבעים שנותיה של המדינה. שאלות על יחסי דת ומדינה, חובת הגיוס לצה"ל, ויכוחים על תקציב ומאבקי כוח בין פוליטיקאים עמדו בלבם של משברים קואליציוניים גם בשנות החמישים והשישים. בניגוד למשטר הנשיאותי והדו-מפלגתי של ארה"ב, הדמוקרטיה הישראלית מורכבת ממפלגות רבות שחייבות להגיע להסכמה ביניהן כדי לקיים יציבות שלטונית. במצב כזה, מפלגות קטנות יכולות להפוך בקלות ללשון מאזניים שהממשלה אינה יכולה להתקדם ללא הסכמתה – מה שמזמן, כמובן, פיצוצים ומשברים.

המתפטר הסדרתי: בן גוריון ומשברי שנות החמישים

ב-14 בפברואר 1951, בשעה 15:00 אחר הצהריים, עלה ראש הממשלה דוד בן גוריון על דוכן הכנסת והודיע על התפטרות הממשלה. דקות אחדות קודם לכן דחתה הכנסת ברוב של 49 נגד 42 את הצעתו של שר החינוך דוד רמז לאפשר למסגרות החינוכיות של ההסתדרות לפעול עם ילדי העולים במעברות, אחרי ויכוח בין מפלגות הפועלים למפלגות הדתיות, שדרשו חינוך דתי. טרם ההצבעה הודיע בן גוריון כי הוא רואה את ההצבעה כהצבעת אמון בממשלה. "היום אמסור לנשיא שיטיל על מישהו לייסד ממשלה", אמר בן גוריון, "אם לא יוכל, ואתם לא תוכלו – כפי שלא יכולתם – הממשלה הזאת תישאר ותציע בחירות חדשות". בכך תמה כהונתה של ממשלת ישראל השנייה, הציבור בחר כנסת חדשה שהרכיבה ממשלה חדשה, ובראשה, באופן לא מפתיע, עמד אותו דוד בן גוריון. שר החוץ, משה שרת, סיפר מאוחר יותר כי על ההליכה לבחירות השפיעו גם תוצאות הבחירות המקומיות שנערכו שלושה חודשים קודם לכן, ובהן נחלשה מפלגת השלטון מפא"י.

דוד בבן גוריון באסיפת בחירות של מפלגת רפ"י, 1965 (צילום: PRIDAN MOSHE / לע"מ).

בן גוריון נחרת בזיכרון ההיסטורי כמנהיג חזק ודומיננטי, אך מבט מקרוב מגלה תמונה מורכבת יותר – מנהיג של קואליציות המסוכסכות בינן לבין עצמן, המנסה לתמרן בין חלקיהן. "כשקוראים את הפרוטוקולים מ-51' שדנים במעשים של אנשי החינוך במחנות העולים אפשר ממש לשמוע את בן-גוריון צועק, אפשר לשמוע את היד חובטת בשולחן", מתאר ד"ר אבי בראלי ממכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות בקמפוס שדה בוקר של אוניברסיטת בן גוריון. "הוא כעס פעמיים – פעם אחת כי גזיזת פיאות וכפיית חינוך חילוני על משפחות דתיות נחשב בעיניו מעשה שלא ייעשה, ופעם שנייה כי החבר'ה האלה הפילו לו את הממשלה. הוא לא תמיד היה יכול לשלוט, שלט במידה רבה אבל לא תמיד, והסיפור הזה גרם להפלת הממשלה שלו".

בסך הכל התפטר בן גוריון מתפקיד ראש הממשלה שבע (!) פעמים. בארבע מתוכן ההתפטרות חיזקה אותו, והוא היה זה שהקים את הממשלה הבאה, לעתים לאחר בחירות, ולעתים עם אותה הכנסת ובשינוי הרכב המפלגות בקואליציה. בדצמבר 1952 התפטר בן גוריון בעקבות מחלוקת על החינוך הדתי; ב-1957 התפטר לאחר ששרי אחדות העבודה, שחשפו עסקת נשק של ישראל עם גרמניה המערבית, סירבו לדרישתו להתפטר (באותה עת לא היתה לרה"מ סמכות לפטר שרים); ב-1959 התפטר לאחר ששרי מפ"ם ואחדות העבודה הצביעו נגד אותה עסקת נשק עם גרמניה; וב-1961 התפטר לאחר שמרכז מפא"י סירב לדרישתו להדיח מהמפלגה את פנחס לבון, שלטענתו היה האחראי לפרשת 'עסק הביש' במצרים. "רוב המשברים של ממשלות בן גוריון היו סביב מניעים דתיים", מסכם בראלי, "רוב הממשלות נפלו, זה לא שהוא הפיל אותן. בדרך כלל התחולל משבר עם המפלגות הדתיות על רקע שאלות של יחסי דת ומדינה".

פוליטיקה של הסכמה

לדברי בראלי, אופי השלטון של בן-גוריון נע בין הרצון לפעול בפוליטיקה של הכרעה, לבין נכונות להגיע לפשרות בנושאים שהיו פחות עקרוניים עבורו. "בן-גוריון תמיד ניהל קואליציה, גם לפני קום המדינה. מהרגע שמפא"י נעשתה הכוח ההגמוני של התנועה הציונית ב-1933 אף פעם לא היה לה רוב מוחלט, ותמיד היא ניהלה את השלטון דרך קואליציה".

אך העובדה שבן גוריון ניהל את השלטון דרך קואליציה, לא אומרת שהוא היה מעונין בכך. "הוא ניסה בעקשנות אך ללא הצלחה לשנות את שיטת הבחירות, כי הוא רצה שיטת ממשל שלא מבוססת על קואליציה, כלומר פוליטיקה של הסכמות בין מפלגות, אלא פוליטיקת הכרעה – כזו שמעמידה בפני הבוחר שתי אופציות ברורות", מוסיף בראלי, "אפשר לראות את זה גם על פי המשטר במקום שהוא ממש הקים, וזאת ההסתדרות. בהסתדרות אמנם היו קואליציות בין מפלגות, אבל הייתה מפלגה ששלטה ולא הייתה תלויה בהן. זה מה שהיה רצוי בעיניו. את מה שהוא עשה בתור מזכיר ההסתדרות, הוא שאף לעשות גם במקומות שהוא ניהל, אבל הוא לא הצליח. זה אילוץ שהוא פעל בתוכו. הוא היה דמוקרט, אבל הדגם הדמוקרטי הרצוי מבחינתו היה הדגם הבריטי שיש בו שתי מפלגות שיש ביניהן הכרעה, כמעט אף פעם אין שם קואליציה".

בראלי מציין מאפיין נוסף, לכאורה סותר, בצורת השלטון של בן גוריון – ההסכמה. "אצל בן גוריון, בסוגיות חשובות לא מכריעים, אלא מגיעים לפשרות ששומרות את האינטרסים החיוניים, ולא דוחקות את אחד הצדדים לקיר. זה קורה בעיקר בסוגיות פנים, כמו גיוס. נוצר פה מעין אבסורד שבתוכו הוא פעל – על אף שהיה מעוניין בפוליטיקה של הכרעה, במציאות הנטייה שלו הייתה דווקא פשרנית. לדוגמה, הוא אולי היה רוצה משטר יותר מגייס, שמטיל יותר חובות על האזרחים, אבל כדי להקים ממשלה הוא לא היה חופשי לחלוטין לעשות את זה. הדפוס שלו בהקמת קואליציות היה לעמוד על דברים שחשובים לו, ולהתפשר על מה שאפשר."

על אף הקשיים של בן גוריון בניהול קואליציה, בראלי סבור שהוא הצליח להימנע משגיאות שעשו הבאים אחריו. "בן גוריון הקפיד להכניס לממשלות שלו את 'הציונים הכלליים', שהיתה מפלגת מרכז-ימין, ובכך לשמר את הפיצול בימין. אחד הכישלונות הגדולים של אשכול זה שאחרי בחירות 61' בגין הצליח להקים את גח"ל – גוש חירות ליברליים – ולאחד את כל הימין נגד מפא"י. צריך להבין שבמשך ארבעים שנה, משנות העשרים עד שנות השישים, מפא"י נהנתה מימין מפוצל מולה. ברגע שאשכול לא הכניס את הציונים הכלליים לממשלה, הפרוגרסיבים והליברלים הלכו לחירות והקימו את גח"ל, וזו בעצם ההתחלה של הליכוד. הליכוד כמו שאנחנו מכירים אותו הוא הצלחה של בגין איפה שז'בוטינסקי נכשל. והוא לא סתם נכשל – בן גוריון הצליח לפצל את הימין במהלכים מאוד מתוחכמים שקשורים להגנה ולפעילות של היישוב, פיצול שנשמר ב-15 השנים הראשונות למדינה. ברגע שזה נשבר, היה קשה לתנועת העבודה להמשיך".

רבין נפל על חילול שבת, שרון התגלה כ"פוליטיקאי-על"

גם המנהיגים שאחרי בן גוריון חוו משברים קואליציוניים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא משבר חילול השבת בטקס קבלת מטוסי ה-F15 מארה"ב, במהלך כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה. ביום שישי, ה-10 בדצמבר 1972 נחתו בבסיס חיל האוויר בתל נוף שלושת המטוסים הראשונים, בטקס חגיגי בו השתתפו שרים וקצינים בכירים. הטקס הסתיים בסמוך לכניסת השבת, וכנגד רבין הופנו טענות קשות על כך שהממשלה נתנה ידה לחילול שבת ופגעה ברגשות הציבור הדתי. לאחר ששני שרים מהמפד"ל – הסיעה השנייה בגודלה בקואליציה של רבין – נמנעו בהצבעת אי אמון בממשלה בנושא זה, הודיע רבין על התפטרותו מראשות הממשלה והליכה לבחירות. בכך הוא רצה 'לסנדל' את שותפיו – הממשלה הפכה לממשלת מעבר, שממנה לא ניתן לפרוש. רבין היה משוכנע שיוכל לחזק את כוחו ולשפר את עמדתו בבחירות שהוקדמו, אך חשיפת קיומו של חשבון הדולרים בארה"ב על שם רעייתו לאה הוביל אותו להתפטר מראשות מפלגת העבודה ולפנות את המקום לשמעון פרס. הסוף ידוע: מה שכונה לאחר מכן 'התרגיל המבריק' הסתיים באובדן השלטון.

ראש הממשלה יצחק רבין בדיון בכנסת (צילום: משה מילנר / לע"מ).

הקואליציה הבעייתית ביותר בתולדות המדינה התקיימה, ככל הנראה, במהלך כהונתו של רמטכ"ל אחר כראש ממשלה – אהוד ברק. למרות שנבחר בבחירה ישירה, ובאווירה ציבורית של אכזבה מממשלתו הראשונה של נתניהו, הקואליציה של ברק קרסה במהירות: יהדות התורה פרשה בגלל העברת משחן (חלק של טורבינה) במהלך השבת, מרצ, שאחזה בתיק החינוך, פרשה בגלל חילוקי דעות על סמכויותיו של סגן שר החינוך משולם נהרי מש"ס, והמפלגות הימניות יותר בממשלה – גשר, ש"ס וישראל בעלייה – פרשו עם יציאתו של ברק לוועידת השלום בקמפ דייוויד. למעשה, בתוך שנה בלבד מהיום שהושבעה, צנח מספר החברים בקואליציה של ברק מ-75 ל-32 חברי כנסת בלבד. על רקע פריצת האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000, אמר ברק את המשפט המפורסם "אתם רוצים בחירות? אני מוכן לבחירות", והוביל את המדינה לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, שבהן הפסיד לאריאל שרון בפער של כ-25%.

ראש הממשלה אריאל שרון במהלך מבצע חומת מגן. "ניהל את הכנסת עם 19 מנדטים כמו ענק" (צילום: משה מילנר/ לע"מ).

ראש הממשלה אריאל שרון במהלך מבצע חומת מגן. "ניהל את הכנסת עם 19 מנדטים כמו ענק" (צילום: משה מילנר/ לע"מ).

ומי מראשי הממשלה בישראל ניהל את הקואליציה הטובה ביותר? לד"ר חיים וייצמן, חוקר פוליטיקה ישראלית מבי"ס לאודר לממשל פוליטיקה ואסטרטגיה מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, יש תשובה חד-משמעית ואולי מפתיעה – אריאל שרון. "שרון נבחר לראשות הממשלה אחרי ברק, אבל הרכב הכנסת לא השתנה – כך שלליכוד, שאמורה להיות מפלגת השלטון, היו 19 מנדטים בלבד", מסביר וייצמן, "הוא הצליח להקים ממשלת אחדות שמנתה בשיאה 83 ח"כים, וניהל את הכנסת עם 19 מנדטים כמו ענק. פוליטיקאי-על. בכל מה שאנחנו חושבים על נתניהו כאמן התמרונים הפוליטיים, שרון עלה עליו. ואז היו הבחירות ב-2003, ושרון הביא לליכוד הישג שמזמן לא היה לו – 38 מנדטים, ועם ההצטרפות של ישראל בעלייה זה הופך לארבעים מנדטים. האירוניה היא שבכינוס הניצחון של הליכוד לאחר הבחירות, הליכודניקים צעקו לשרון 'היידה ביבי'".

"הח"כים עושים את החשבון, אם עדיף להם להישאר או לפרק"

שאלנו את ד"ר וייצמן האם ניתן להעריך מתי משבר קואליציוני יוביל לבחירות. "משבר יוביל לבחירות כאשר ראש הממשלה מאבד את האמון של הציבור, ואז חברי הכנסת עושים חשבון ומבינים שיעלה להם יותר להישאר בכנסת מאשר לפרק את הכנסת. זה הסיפור של נפילת נתניהו ב-1999, של נפילת ברק ב-2001, וברור שזו הסיבה ללחץ על אולמרט להתפטר ב-2008 בעקבות פרסום דו"ח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. שם הדברים נאמרו מפורשות. גם ההליכה של נתניהו לבחירות מוקדמות ב-2013 מתאפיינת בכך, בעקבות המחאה החברתית וחוק טל. אם כי זה לא תמיד הסיפור", הוא מוסיף, "בחירות 2015 היו צורך חצי פסיכולוגי, חצי פוליטי וחצי כלכלי של נתניהו להוכיח לפטרון שלו אדלסון שהוא לא עובר לסדר היום כשפוגעים בעיתון שלו, ושכדאי לו להמשיך להשקיע בנתניהו".

– מה אפשר ללמוד מהמשבר של השבועיים האחרונים?

"מה שקרה עכשיו הוא דווקא חזרה לעניין של אובדן האמון. נתניהו לדעתי לקראת סיום הקריירה, ומה שראינו זה שכל העכברים מבינים שהספינה טובעת ונתניהו איבד את כוחו, והם מוכנים לעשות דברים שהם פחדו לעשות קודם לכן. התגבשות של קואליציה נגד נתניהו בתוך הקואליציה זה דבר שאני לא חושב שהיו מעזים לעשות לפני שנה. גם ההליכה יחד עם האופוזיציה היא משהו שלא היה כל כך אפשרי קודם לכן. עם כל הנסיון שלו להוכיח שהוא כל כך ממוקד בישיבות, נתניהו משדר פחד וחולשה, והם אלה שמזהים את זה. לפוליטיקאים יש תכונות שמזהות דברים כאלה.

– אז למה הפעם זה לא נגמר בבחירות?

כי הם לא רצו לוותר על הכיסא שלהם כל כך מוקדם. אז הם לא הפילו את נתניהו, אבל גם לא הסכימו לבחירות בתאריך שהוא רצה, לפני החלטת היועמ"ש האם להגיש כתבי אישום ובסמיכות ליום העצמאות והעברת השגרירות לירושלים, שבהם הוא יהיה במרכז הבמה. בסך הכל תגיד לי אתה – שרן השכל, אורן חזן, יהודה גליק, נורית קורן ונאווה בוקר, הם בטוחים שהם יהיו חברי כנסת גם בפעם הבאה? כנראה שהפעם הם העדיפו להישאר במקומם".