לפני כמעט עשרים שנה בחר דוד זולדן, אז נער חרדי מזכרון יעקב, ללכת כנגד הזרם של החברה החרדית. הוא לא ידע עד כמה הבחירה הזו תשנה אותו, ובמובנים מסוימים גם את החברה החרדית כולה: יחד עם קבוצה קטנה של חרדים, שחלקם נאלצו להתנתק ממשפחותיהם, הוא התגייס למחזור הראשון של פלוגת הנח"ל החרדי.

"בתקופה שהוקם הנחל החרדי צה"ל היה בלבנון, וכל כמה זמן שמעת על חיילים שנהרגים שם. תמיד בתקופות של מלחמות, מבצעים, חיילים יוצאים לקרב ובפרט שנשפך דם, כותרות העיתונים זועקות ונשמעה הקריאה מדוע אלה מתים בשדה הקרב ואלה ממיתים עצמם באוהלה של תורה. אני לא רציתי לעשות שקר בנפשי, ואני לא באמת מאותם עילויים ששוקדים על תלמודם השכם והערב. החלטתי לקום לאחוז בנשק ולהגן על עם ישראל. מאוד פשוט".

דוד זולדן (באדיבות המצולם)

האמת היא שזולדן (37), עיתונאי ומחבר הספר "חרדים לגורלם" (הוצאת ידיעות ספרים), יודע שזה לא כל כך פשוט. בעוד החילוני הממוצע סבור כי במוקד סערת גיוס החרדים האחרונה עומד ויכוח בין מפלגת 'ישראל ביתנו' החילונית ובין 'החרדים' האחודים בדעתם, זולדן מתבונן בקרע המתהווה בתוך החברה החרדית עצמה בסוגיית הגיוס, שמקפלת בתוכה את מורכבות יחסם של החרדים למדינת ישראל בכלל.

"אם אדם חונך מגיל קטן שהתורה, התפילה ועבודת השם הם חייו, זו המטרה של האדם בעולמו ולשם כך הוא נולד ונוצר פה, הצבא בעצם מייצר אותך כאיזשהו חרדי שאינו החרדי הקלאסי, כזה שאומר 'אותי מעניינים דברים אחרים, אני חרדי איך שבא לי'", מסביר פנחס (שם בדוי, "כדי לא להכעיס בין הצדדים הניצים בציבור החרדי"), בכיר ב'פלג הירושלמי הליטאי' – הקבוצה המתנגדת נחרצות לגיוס ואחראית להפגנות החרדים בצמתים כנגד מעצר עריקים חרדים. "הגיוס הוא בעצם זרעי פורענות של כל חברה, או כל קבוצה שמישהו מעוות אותה. הצבא לוקח את הצעירים ואומר – 'כל מה שלמדת עד היום, זה לא בהכרח נכון, לא מן הנמנע שאפשר לחיות אחרת, אפשר להחליט אחרת'".

הוויכוח בין הגישות השונות אינו מתרחש בחלל ריק. על אף הפאתוס של 'השוויון בנטל' ודרישת בג"ץ לעגן בחוק את גיוסם (או אי-גיוסם) של בני הציבור החרדי לצה"ל, בשטח מתרחשת מהפכה סמויה מן העין. יותר ויותר חרדים מעדיפים לוותר על הפטור ולהתגייס לצבא, במטרה להשתלב במשק הישראלי. צה"ל השתנה גם הוא, והקים מסגרות שונות המכירות ומכבדות את צרכי החרדים כך שיוכלו לשמור, עד כמה שניתן, על אורחות חייהם.

השבוע, בתגובה לדו"ח מבקר המדינה בנושא, פרסם צה"ל כי בשורותיו משרתים כיום כ-7000 חרדים – מספר שבתקופה בה זולדן התגייס לא היה ניתן לדמיין בכלל. גיוס החרדים לצה"ל נמצא במגמת עליה מתמדת, ובשנת הגיוס 2016 (עד 1.7.2017) עמד צה"ל ב-90% מיעדי הממשלה לגיוס חרדים – כלומר כ-2850 חיילים חרדים התגייסו. לפני כשלושה חודשים הוקמה בצה"ל מנהלת החרדים, ש"אמונה על הטיפול באוכלוסיית החרדים כמשאב אנושי הכרחי להצלחת צבא העם במשימתו", לשון הצבא.

אבל לא רק צה"ל והמרחב הציבורי הישראלי השתנו בעקבות השתלבותם של יותר ויותר חרדים. תהליכי השינוי האלה חודרים פנימה אל תוך החברה החרדית כולה. עבור הצעירים החרדים, ההשתלבות בחברה הישראלית נהייתה לאפשרות ממשית, שטומנת בחובה עצמאות כלכלית. השינוי מתרחש גם בדור ההורים של אותם צעירים, שחלקם מעודדים ומחזקים את בניהם ללכת ולהתגייס. מספיקה תמונה של משפחה חרדית המגיעה לטקס סיום קורס צבאי של בנה ונעמדת לשירת התקווה תחת דגל ישראל, כדי להבין שהמהפיכה כבר מתרחשת.

גדולי התורה ומנהיגי הציבור החרדי מודעים לנתונים האלה. הציבור החרדי נחלק למי שמכירים במצב החדש, ואולי אף בוחנים את מקומם במסגרת הצבאית, לבין מי שהכריזו עליה מלחמת חורמה בנסיון לעצור, או לפחות להאט, את הרכבת שכבר נוסעת לכיוון לא רצוי. אמנם התקשורת הישראלית מרבה לסקר את התנהלותו האלימה של הפלג הירושלמי הליטאי כנגד הגיוס ומעצר העריקים, תוך הדגשת התנגדותם למדינת ישראל ולציונות. למעשה, הוויכוח הגדול והדרמטי של חרדים אינו מתנהל מול המדינה, אלא בתוך הציבור החרדי עצמו. משפחות וחברויות נקרעות, ואולי גם ישיבות וחצרות. אלימות 'הפלג הירושלמי' היא רק אדווה אחת של תהליכים הסמויים ברובם מן העין החילונית.

הפגנת חרדים במודיעין במחאה על מעצר של עריק מצה"ל (צילום: יהודה חיים/ פלאש 90)

"אין בצבא שום דבר שקשור לחרדיות"

בנוסף לביקורת על הפיכת החרדי המשרת בצבא לחרדי 'אחר' וחריג, מצביעים ב'פלג' גם על בעייתיות בהיבט המעמדי, "הצבא מחנך דווקא ציבור נושר, ולא הולך בתלם", אומר פנחס, "הצבא הופך אותו לאיזשהו מין גיבור, אין שם שום דבר שקשור לחרדיות. לצורך העניין לוקחים את אלה מהשכבות המאוד חלשות והופכים למשהו מסוים, נותנים להם איזשהו יעוד בחיים. זה לא אמור לקרות מבחינת הציבור החרדי. לציבור החרדי יש יעד אחד, חינוך אחד, והדבר הזה הורס את הציבור החרדי. כשאתה מגיע לצבא בגיל 18-19, זה בונה את החינוך הפנימי שלך מחדש ומכניס אותך לנורמות חדשות. בונה לך איזשהו סוג של תפיסות והבנות ובונה לך אישיות. אגב, אין על זה שום ויכוח. הנושא הזה ברור לכל הציבור החסידי והליטאי. זה הנתון".

– אם יש בציבור החרדי בעיה של צעירים שאינם לומדים, מדוע בעצם לא לאפשר לאלה שלא לומדים תורה להשתלב במסגרות אחרות?

"בכל חברה יש נשירה מהחברה. עולה שאלה אם אדם מהציבור החרדי נושר, האם להשאיר אותו במסגרת הגבולות שלנו? אחד שנושר מהמסגרת הטבעית אף פעם אין לו את הגב הזה להיות משהו אחר. הוא גם לא מתכוון ללכת להיות משהו אחר. הוא נשר, הוא יודע שהוא נשר. הוא לא חי כמו שחינכו אותו, ולא כמו שהוא גדל.

"יש הבדל גדול בין אדם חילוני לאדם דתי שעושה צבא. החילוני חונך לזה שיש צבא ועושים אותו. האדם החרדי, ברגע שיצאת מגבולות המסגרת אז יש לך שתי אפשרויות – או שאתה נשאר מחוץ למסגרת, ואז אתה יודע לאן אתה צריך לחזור ושאתה לא במקום הנכון שלך, או שאתה הולך לצבא והוא הופך אותך לסוג של חרדי לא קלאסי, לא רגיל, פתאום הופכים אותך להיות עם גב של משהו אחר. זה בעצם הרס של הציבור החרדי.

– אנחנו חיים במזרח התיכון. המזרח התיכון שאני חי בו ושאתה חי בו, זה אותו מקום. מה שמאיים עלי בחיים זה גם מה שמאיים עליך בחיי, והאויבים של המדינה הם גם אויבים שלך לא פחות מאשר שלי. כיצד מתמודדים עם זה? בזה שאתם לא מתגייסים, אתם לא לוקחים חלק בכורח האמיתי שיש בשמירה על החיים בישראל?

"הוויכוח הזה לעולם לא יגמר. התפיסה הבסיסית של האדם המאמין, החרדי, היא הפוכה לחלוטין מהתפיסה של האדם החילוני. אני פה למאה עשרים שנים או שמונים שנים, ויש לי יעוד נורא פשוט בחיים: ללכת ולהספיק כך וכך יעדים רוחניים, ואחר כך לחזור למקום ממנו הגעתי. התפיסה הזו של החרדי אומרת שכרגע, מה שקריטי לי הוא איך אני מיישם את כל החוקים ואת כל המצוות שהקב"ה ציווה בתורה שלו לעם ישראל. לשם כך הגעתי, ולשם כך אני נמצא כאן, והשאלה היא איך אני מיישם את זה בצורה הטובה ביותר. זה הטופ, היעד, מה שעומד לנגד עיני.

"כתוב בכל מקום שהעולם הזה הוא פרוזדור, והעולם הבא הוא טרקלין", ממשיך פנחס בלהט, "בדרך יש מכשולים שעולים בדרך שלך. חלק מהם זה הנושא הביטחוני, אבל לא זה היעד. מה שמניע זה לא מה יש לי במדינה ואיך אני חי טוב. בגלל זה ההבדל בין התפיסות הוא תהומי. החילוני באופן טבעי אומר 'צריך לדאוג למה שקורה פה. אני צריך לחשוב אסטרטגית 100 שנים קדימה, ואיך דברים צריכים להסתדר בצורה טובה'. החרדי אומר, 'זה נכון שצריך לדאוג לילדים שלנו והעתיד שלהם קדימה, אבל קודם כל התפיסה שלנו היא דתית, וצריך לבדוק מה הדת אומרת בעניין הזה'.

הפגנות חרדים בירושלים (צילום: יונתן זינדל \ פלאש90)

שורש המחלוקת, אומר פנחס, הוא ההתנגדות לציונות כלקיחת אחריות של העם היהודי על גורלו. "אם התפיסה של הציונות היא לא נכונה בעיני אז אני לא שותף לדבר הזה. גם אם לכאורה, בעוד 100 שנים, הולך להיות פה איזשהו מצב שהערבים ישלטו פה, זה עניין שקשור לאלוקים ואנחנו לא מחליטים על העניין הזה. ברצותו יהיה שקט בטחוני, ברצותו יהיה פוגרום חס וחלילה. הכל ברצותו והוא תלוי בו. אנחנו יכולים לעשות השתדליות. חובה על כל הנהגה לעשות השתדלויות שיהיה בסדר, אבל לא חובתנו לחשוב 100 שנים קדימה ואיך הופכים את המדינה לבטוחה".

"הרעיון, האידיאל הזה שלך כציוני, בכלל לא קיים בתפיסה החרדית. אין שום אידיאל כזה שהמדינה תשגשג או תצליח. אין לנו שום שותפות ושום בסיס. צריך לזכור עוד עניין, אנחנו אורחים, הגענו אחרי הרעיון הציוני. לא התחלנו את זה, מעולם לא אמרנו שאנחנו שותפים לרעיון הציוני. גם הרב שך ולפניו החזון איש תמיד אמרו שביום שבמדינה יהיו דברים שהציבור החרדי לא יכול לשאת אותם, אז נעזוב את המדינה ונלך למקום אחר. הרעיון הציוני מעולם לא שיחק בשום שיקול ושום דבר. מבחינת החרדי, אין אינטרס לגור פה מאשר בכל מקום אחר בעולם. יש חובת יישוב ארץ-ישראל, אבל היא לא קריטית. אם תהיה סכנה רוחנית או גשמית, אז עוזבים את הארץ ,נקודה. כרגע אנחנו בגלות, ואין לנו שום חיבור מיוחד לארץ ישראל עד שהקב"ה מחליט".

ויכוח בין גדולי הדור

לא כל החרדים יסכימו עם הדברים שאמרת כאן, אני אומר לפנחס. מה מבחינתך שורש המחלוקת בתוך הציבור החרדי כיום? פנחס מסמן את המחלוקת המרכזית בין שני המנהיגים הבולטים של הציבור הליטאי, שנפטרו בחודשים האחרונים – הרב שטיינמן והרב אוירבך. "הרב שטיינמן אמר 'בוא נקח את הנושר, ובמקום להשאיר אותו ולהתמודד איתו, נכוון אותו לכל מיני יעודים בחיים שלו, בוא ניתן לצבא לחנך אותו'. הוא סוג של התייאש מהם, ירד מהם. לעומתו, הרב אוירבך (מנהיג הפלג הירושלמי – ש.נ.) וציבורים חרדים אחרים אמרו 'מה פתאום, אין דבר כזה. אנחנו לא עוזבים אף אחד ולא מתייאשים מאף אחד, ואין לנו זכות לתת למישהו אחר לחנך את הילדים שלנו שיהפכו למשהו אחר'. מעולם לא היה דבר כזה שמישהו שלא שומר תורה ומצוות יחנך לנו את הילדים".

הסכים לגיוס נוער חרדי נושר. הרב אהרון לייב שטיינמן ז"ל. (צילום: יעקב נחומי / פלאש 90).

"התפיסה היא לשמור את ה'שבבניקים' (בחורים, 'נערי שוליים', נושרים בשפת הציבור החרדי, ש.נ.) בתוך המסגרת החרדית. לא נהפוך אותם לסוג של אנשים אחרים עם דרך אחרת, כי אין דרך אחרת, הדרך האחת היא לימוד תורה ושמירה על מצוות. שמור אותם אצלך. סדר להם עבודה, הם יהיו אנשים. תמיד היה העיקר הפשוט הזה. לא כל אחד יגדל להיות גדול וכולם מבינים את זה, אבל אל תייצר ליין חדש של דת חדשה. שבבניק תשמור אצלך במסגרות שלך. הוא תמיד יודע מאין הגיע ולאן הוא לא רוצה להגיע. אל תתן לו גב לשום דבר או לשום רעיון ששונה מהבסיס אליו חינכו אותו. לכן הרב אוירבך אמר 'אנחנו לא ניתן לו גם להתגייס. כי בצבא, כמו שאמרנו מקודם, הופך אותך למשהו אחר".

"טען שאין לנו זכות לתת למישהו אחר לחנך את הילדים שלנו שיהפכו למשהו אחר". הרב שמואל אוירבך, מנהיג הפלג הירושלמי, נושא דרשה בפני תלמידיו יוני 2016 (צילום: יעקב לדרמן/פלאש90)

"טען שאין לנו זכות לתת למישהו אחר לחנך את הילדים שלנו שיהפכו למשהו אחר". הרב שמואל אוירבך, מנהיג הפלג הירושלמי, נושא דרשה בפני תלמידיו יוני 2016 (צילום: יעקב לדרמן/פלאש90)

"אוירבך רצה שהציבור לא ילך לצבא ולכן המדינה תבין שלא רלוונטי לשבת בוועדות כי ממילא הציבור החרדי לא יקבל את זה. הרעיון היה לשים עובדה קיימת. מה המדינה תעשה? שתריב עם בג"צ. שיתמודדו עם התוצאות. 'היה לא תהיה'. מי שתכלס ממלאים את יעדי הגיוס, כ-3250 בחורים ולא רק שבבניקים. הם ברובם מגיעים מהציבור הספרדי שהוא חלש יותר. גם לזה הרב אוירבך לא הסכים ואמר שלא יתכן שהבן שלך ילמד כי בן של מישהו אחר הלך לצבא. אנחנו רוצים שהחוק יהיה אות מתה עבור הציבור החרדי. הרב אמר שכל מי שישי לו את הכוח שלא יתייצב בלשכת הגיוס שיהיו עריקים וישבו בכלא הצבאי ויעשו כאב ראש אבל הם יבינו. אם כל הציבור היה הולך איתו לא היה צריך להגיע למצב הזה."

ומה ביחס לעתיד? פנחס אופטימי. "היום יש קרוב ל-4000 עריקים של הפלג" אמר, "יצאה חוות דעת של צה"ל מלפני שבועיים ובה פנו למדינה בבקשה להפסיק לעצור עריקים, בטענה שזה רק מעודד עוד חרדים לסרב, וכל התהליך של לנסות לשלב מביא את התוצאה ההפוכה" (מדובר צה"ל נמסר כי לא יצאה כל חוות דעת בנושא).

"תפישת העולם שלך נהיית ציונית בלי שאתה מרגיש את זה"

דוד זולדן מקפיד להפריך חלק מהנחות היסוד של פנחס. "לא הייתי שבבניק. אני דוגמה וסמל לאותם חרדים שמקפידים קלה כבחמורה. יחד עם זאת, אני חושב שאלה שלא רוצים ללמוד, זכותם לא לרצות. גם אם הייתי נולד עילוי ונועד להיות רב ומתוך בחירה אחרת הייתי הולך בדרך אחרת, זו זכותי לעשות זאת. על הישיבה לכבד את בחירתי".

– תוכל לתאר את השינוי שמתרחש בחייו של חרדי המתגייס לצבא?

"חרדי שמתגייס היום לצבא לא עושה את זה מתוך ציונות עמוקה. החרדים שמתגייסים היום עושים זאת כי הם מבינים ששער הכניסה לחיים בישראל עובר בצבא. אם תתגייס תקבל כרטיס כניסה לאזרחות, תפרנס את המשפחה בכבוד ושום דלת לא תיטרק בפניך. לא תעבוד בשחור. זה מה שמפתה את הבחור החרדי להתגייס. אבל מה קורה? אותם לוחמים חרדים ששוכבים במארבים מסכנים את חייהם ומחרפים את נפשם. כשאתה מסכן את החיים שלך, אתה מונע פיגוע באמצעות הגוף שלך, זה לא יכול להיות רק עבור מטרה של להסתדר בחיים. תפיסת העולם שלך נהיית ציונית מבלי שאתה מרגיש את זה. אני הייתי במרדף אחרי חוליה שהיו בדרך לפיגוע בנתניה. אנחנו היינו בשטח. פתאום תפסתי את העניין. לא כולם יסתכלו על זה בצורה ציונית.

חיילים במסלול הנח"ל החרדי בטקס השבעה בגבעת התחמושת (ארכיון. צילום: מרים אלסטר / פלאש90).

– במיינסטרים החרדי חוששים בדיוק מהתהליך שאתה מתאר, שייווצר פה איזשהו חרדי אחר שאינו מוכר. אולי אפילו דת אחרת. אולי הם באמת צריכים לפחד ולא להסכים לתהליך?

לפני עשרים שנה לפני שהיה חרדי אחד בצבא ולא חשבו על להתגייס הייתה טענה מרכזית מאוד רווחת ששאלה לאיפה נתגייס. נגיד שרוצים להתגייס, אז לאיפה? לצבא המשוקץ? הטענה הייתה שהצבא לא ערוך. היום הצבא כן ערוך. יש גדוד חרדי ויחידות נוספות. הצבא ערוך וגם משלם את המחיר. לדוגמה מנה של חייל חרדי יקרה פי שלוש. נשאלת השאלה מדוע החרדים עדיין מתנגדים? במשך עשרות שנים יכולת לראות חרדים על מדים. זה לא הפריע לאף אחד. כל עוד לא הייתה אווירת עליהום על הציבור החרדי. ברגע שלפיד אומר 'אנחנו נתפוס את כולם' ויוצא להתקפה, דבר דומה שקרה עם אבא שלו (ח"כ יוסף טומי לפיד ז"ל, ש.נ.), ומפלגת שינוי, במסע הסתה כלפי הציבור החרדי, החרדים השתלבו פחות. הציבור הזה כל-כך מפולח אבל ברגע שמרגישים שבני ברק "תחת הפגזה" כולם מחנה אחד, אגודה אחת, גאוות יחידה, גיוס חירום וקריאות של 'מי להשם שיבוא'.

"יש פה תהליך שינוי מרתק. אני לא מכיר עוד סיטואציה שמשפחות חרדיות עומדות מול דגל המדינה בשירת התקווה. יש פה שינוי שעובר לא רק על דור הצעירים אלא גם על ההורים. משפחות שהנוכחות שלהם בולטת בהחלטה של הבנים להתגייס. נכון שבתקשורת מבליטים את המנודים והמוחרמים אבל יש פה תהליך לא מובן מאליו שמשפחה תומכת בבן המתגייס".

"החרדי החדש מכיר בתרבות פנאי שלא קיימת ברחוב החרדי. הם הולכים לסרטים. לא להצגות. אתה צריך להבין שההתנגדות לצבא הרבה יותר עמוקה. הם מאמצים תפיסת עולם חדשה. הם חרדים אבל זונחים את החרדיות הקלאסית ומאמצים זהות חרדית חדשה. קוראים תגר על המודל המסורתי הקיים".

"הפגנות הפלג – פרפורי גסיסה אחרונים של מורשת הרב ש"ך"

 

– האם תהליך ההשתלבות של החרדים לא יביא בסופו של דבר לחיסול העדה החרדית כפי שטוענים בציבור החרדי?

"המסגרות החרדיות בצבא עוד עוטפות את החרדים. מי שמסיים צבא ימצא את עצמו עובד במקום עבודה חילוני. פה זה כבר תלוי בחוזקות של החרדי. כשאתה יוצא להפסקת קפה או עישון, אם אתה מתמודד בצורה כושלת זה מעיד על המצב הרוחני שלך. אתה כן חושף את עצמך להרבה התמודדויות. כל עוד אתה בסביבה החרדית, אתה מוגן. הם חוששים מפני הניסיונות. עבדתי לא מעט שנים בעיתון הארץ. מי שעובד שם יודע שבקומה הראשונה יש תמונה לא צנועה בעליל ואני הייתי צריך להימנע ממנה, דבר שאחרים בכלל לא שמו את ליבם אליו. בהמשך כיהנתי כדובר במתחם שרונה והוחלט שם לעשות אירוע התרמה שכלל נשים בעירום. אמרתי להם שזו זכותם והחלטתם אבל אני לא חלק מזה, ויצאתי לחופשה של כמה ימים".

"ברגע שאתה נחשף אתה חלק מההווי הישראלי ואתה משתלב עם אנשים. מוצא את עצמך שבהפסקת הקפה מדברים על המשחק כדורגל שהיה ואתה מתחיל להתעניין. יש לך גירוי. יש גם היבטים שלילים מבחינה חברתית. נניח אתה לא צוחק מבדיחה גסה שלא הצחיקה אותך אז אתה לא חלק מהמועדון. אתה זר ושונה. יצאנו לשתות קפה ובארומה מגישים לא כשר. יצרת מצב לא נעים שעכשיו מכתתים לחפש בתי קפה כשרים או לחילופין אתה מחכה בחוץ. פה מי שלא מספיק חזק יהיה לו קשה".

– איך אתה רואה את הפגנות המחאה של הפלג הירושלמי ומאבקם ברחוב החרדי נגד הגיוס?

"ההפגנות האלה הן פרפורי גסיסה אחרונים של המורשת של הרב ש"ך ותקופת השלטון הכוחני שהנהיג. צריך לומר שאם הרב שטיינמן היה מביע תמיכה בגיוס לצבא בימיו הפעילים של הרב ש"ך, הוא היה מנודה. מתי הוא הביע תמיכה בנח"ל החרדי? רק אחרי מותו של הרב ש"ך. אבל אותם חרדים שהיה להם רצון כבוש שפעפע בהם במשך שנים כן להתגייס ולא להיות מובטלים, יחלו סופסוף לצאת מהארון. זה לא רק צבא, זה הרבה מעבר".