במאמר זה אסביר מדוע הכסף הווירטואלי הוא מדרגת מסחר חדשה. אסביר מדוע, על אף שכסף בראשיתו הוא פרי דמיון משותף, הביטקויין מדומיין יותר מן המטבעות ה'רגילים'. אך יותר מכך: איך יגביר את סחורות החליפין על פני סחורות השימוש בכלכלה שלנו ומה הסכנות בכך.

מדרגה ראשונה: סחורה – סחורה, או: מן החלוקה למסחר

בתקופה הארוכה ביותר בחיי המין האנושי הכלכלה עמדה על 2 רגליים: ייצור וחלוקה.
שבטי הציידים-לקטים היו צדים ומלקטים את מזונם (ייצור מזון), מייצרים את כליהם, בונים את בתיהם, ומחלקים אותם בצורה שיתופית ובלא תמורה ישירה. לא היה כל קשר בין התרומה שאדם כלשהו תרם לקיום השבט (בין אם צד אנטילופה, שייפה סכין או הניקה עולל) לתמורה הספציפית אותה הוא קיבל באופן אישי. לפעולות אותן ביצעו חברי השבט היו תכלית לקיומו של השבט, היה להן ערך-השימוש. אך לא הוטמע בהן ערך-חליפין, המבטא או משערך את תרומתן של פעולות אלו במשוואה של המרה עם מוצר/פעולה אחרת. כלומר, איש לא ידע כמה תותי בר בדיוק הוא צריך להביא למרכז השבט בשביל לזכות לבית. שבטי הציידים-לקטים לא החליפו סחורות או שירותים זו בזה. הם פשוט ייצרו אותן וחילקו אותן. על כן לא היה ניתן לדעת את שוויה של סחורה אחת ביחס לאחרת.

הכלכלה הנהוגה בעולמנו ב 10,000 השנים האחרונות (בלבד) עומדת על 2 רגליים: ייצור ומסחר.
יגידו אנשים "ייצור וצריכה". אולם בשונה מהכלכלה השבטית-שיתופית בה גם התרחש ייצור ו'צריכה' (או 'שימוש' ביתר דיוק), בעולם שלאחר המהפכה החקלאית הצריכה היא בעצם רכישת מוצר/שירות בתמורה לדבר-מה אחר. כאשר אדם צורך משהו בעולמנו, הוא אף פעם לא פשוט לוקח אותו, הוא מוסר במקומו דבר אחר. הוא מבצע פעולת מסחר על מנת לקבלו.

המסחר הראשוני אם כך היה בין סחורה לסחורה. (במאמר זה המילה "סחורה" תכלול גם 'שירות' – פעולה/עבודה שאדם עושה ובכך בעצם מוכר את זמנו או את כוח עבודתו, קרי מקבל תשלום עליה). בצלים בתמורה למלפפונים וכן הלאה. סחר חליפין.

מדרגה שניה: סחורה – ממון – סחורה, או: הכסף כדימוי

המסחר מדרגה שנייה מבוסס על תיווך. זו הייתה הנקודה בה הומצא הכסף.
מדוע תיווך?
עד כה ידעו תושבי הכפר כי 3 בצלים שווים 2 מלפפונים. זהו ערך החליפין של כל אחת מן הסחורות שנקבע אז במיקוח ומתוך העובדה שאנשים היו מוכנים לסחור זה עם זה לפי 'מחיר' זה.

במידה ומייצר הבצלים רצה לרכוש עז לביתו, הוא היה יכול לעשות את זה רק במצב בו שורר אמון עמוק בינו לבין מגדל העזים. בסיטואציה בה יש אמון ומערכת יחסים יציבה ביניהם, הם היו יכולים להסכים זה עם זה שמגדל העזים יעניק עז למגדל הבצלים והוא בתמורה יספק לו בצלים במשך שנה.
אולם משהתפורר האמון מגדל העזים דרש לקבל סחורה שוות-ערך לעז באותו הרגע, באמצעותה יוכל לקנות בצלים במשך שנה.

כאן הומצא הכסף. בכדי לסמל את ערך החליפין של סחורות. להוות סחורה המציינת את ערך החליפין וניתן להמשיך ולסחור בה במקום בסחורת השימוש עצמה.
מהרגע בו נולד הממון, מגדל הבצלים ממש את מדרגת המסחר השנייה בה הוא מחליף סחורה (בצלים) בממון (כסף) וקונה באמצעותו סחורה אחרת (עז).

אנו מבינים כי הדרך של מגדל בצלים לסחור עם מוכר עזים עברה דרך דימוי מוסכם המשערך (קובע את הערך) של הסחורות השונות. הדימוי הזה הוא הכסף. המטבעות השונים היו הייצוג של אותו דימוי. אין להם פונקציה משל עצמם, פרט להיותם מסמלים דימוי מוסכם – 20 ₪ למשל.

לכסף יש ערך חליפין אך אין לו שום ערך שימוש. מטבעות לכשעצמם לא עונים על שום צורך אנושי. לא הרעֵב, לא העייף, לא הקופא מקור, ולא המחפש אהבה יוכלו למלא את צרכיהם באמצעות מטבעות או שטר. הם יוכלו להחליף את המטבעות בעבור מוצרים מועילים. אך אם פתאום אנשים סביבם לא יחשבו כי המטבע בידיהם שווה משהו (אם הוא מטבע של ארץ לא מוכרת למשל או שערכו צנח באבחה), שוב אין הוא אלא כלום.

מדרגה שלישית: ממון – סחורה – ממון, או: קפיטליזם

מרקס, שעל הגותו מתבסס מאמר זה, הסב את תשומת ליבנו לצורת מסחר שלישית שצמחה והתחזקה עם הקפיטליזם: ממון-סחורה-ממון. כלומר: אדם קונה בכספו סחורה ממשית כלשהי, לא בכדי להשתמש בה, אלא בכדי למכור אותה למישהו אחר, לקבל עליה יותר כסף מכמה ששילם בעדה ובכך להגדיל את ממונו.
קרנות גידור הקונות ברזל, מחכות שערכו יעלה בשל המחסור בו ואז מוכרות אותו ביוקר, הן דוגמא לכך. גם בעלי הנדל"ן.

בעולם הקפיטליסטי כולנו אוהבים להסתובב עם "נוגדנים" אליו בכיסינו, על מנת שלא נרגיש שהוא השחית אותנו לגמרי. אחד הנוגדנים האלה הוא המנטרה שאנו משננים לילדנו: "הכסף הוא אמצעי ולא מטרה". אולם אף על פי כן הינה מתגלה לנו פעולה אנושית נפוצה בה הכסף הוא המטרה והמוצר הוא רק האמצעי להשגתו. פעולת מסחר זו רחוקה מלהיות מוקצית בעולמנו וכל בר דעת היה נוהג על פיה אם הייתה לו ההזדמנות.

אז כיצד היא נהפכה להיות כה שגורה בהגיונותינו?

כמו דברים רבים, גם זה התחיל מתוך ההגמוניה של אותה התקופה: בעל ההון לא היה צריך עוד מוצרים, משום שהיה לו כל מוצר שהוא נזקק לו. לכן הוא פנה לאפיק אחר דרכו יוכל להעצים את מעמדו ואת כוחו. שני אלו הם תוצרים/מופעים של הדימוי החברתי שיש כלפיו (מה אנשים חושבים עליו/ איך הוא נראה בעיניהם). ואין דרך טובה יותר להעצימם מאשר להגדיל את עושרו.

כסף כאמור, הוא איננו מוצר ממשי, יכולת/מיומנות ממשית, או כוח עבודה ממשי. הוא ייצוג, תעודה, דימוי מוסכם, שאפשר להמירו בכל אלו. לכן הוא הפך בתרבותנו להיות סמל (דימוי גם כן) לכוח, ליכולת ולהצלחה. מטרתו של בעל ההון היא להרבות את כספו, לא כאמצעי לרכוש דבר מה נחוץ, אלא כתכלית לעצמה.

מדרגה רביעית: ממון – ממון – ממון, או: על בנקים, בורסה וספקולנטים

דרגת המסחר הרביעית שהתפתחה בעולמנו היא מסחר של ממון-ממון-ממון. במסחר זה אין עוד מעורבת שום סחורה שיש לה ערך שימוש בפני עצמה. המסחר מתרחש רק בין 'סחורות' שיש להם ערך חליפין בלבד. במסחר זה בעל הממון רוכש מנייה או שטר חוב כלשהו ולאחר זמן מה, כאשר ערך החליפין שלו עולה, הוא מוכר אותו ברווח.

מדוע צורת מסחר זו הגיחה לחיינו?
זאת משום שיותר קל לשנות את האמונה של אנשים בנוגע לדבר שלא קיים מאשר לדבר שקיים.

לכל סחורה בעלת ערך שימוש יש גם ערך חליפין בעולמנו. ערך זה משתנה בהתאם למנגנון השוק הידוע: היצע וביקוש. אם יש מעט מלפפונים בשוק והרבה אנשים שרוצים אותם ומוכנים להתחרות זה בזה מי יזכה לרכשם, אז ערך החליפין שלהם יעלה והם יהיו שווים יותר. בעד אותה כמות של מלפפונים, שערך השימוש שלהם נותר זהה, יהיה ניתן לרכוש כמות גדולה או קטנה יותר של בצלים.

אולם בשביל שערכן של סחורות-בעלות-ערך-שימוש ישתנה, צריך שכמותן תשתנה באופן דרסטי או שדפוסי הצריכה הממשיים של אנשים ישתנו באופן דרסטי. הם פתאום ירצו הרבה יותר מלפפונים למשל. את השינוי הזה חוללו לפני מאה שנים התאגידים באמצעות משרדי הפרסום, אולם גם לזה יש מגבלה – מגבלת המציאות הממשית: בשלב מסוים אנשים באמת לא יצטרכו עוד ארונות וערכם לא יוכל להמשיך לטפס.

לא כך באשר לסחורה הנושאת ערך חליפין בלבד. כאשר קניתי שטר כלשהו ערכו עולה רק משום שקניתי אותו. מאחר והוא שטר חסר ערך בפני עצמו, דימוי בלבד לדבר שאיננו יכול להגיע לסיומו או לשיאו, אין לו מגבלה לשנות את ערכו במהירות ובעשרות אלפי אחוזים.

אם בעבר לבעל ההון היה משתלם להשקיע את כספו בחיטה (לקנות אסמים שלמים ולמכור אותה ביוקר) היום משתלם לו להשקיע בערכה של החברה המייצרת או סוחרת בחיטה, ואם הוא מתקדם אז להמר על עליית או ירידת ערכה של אותה חברה.

יש לזכור שהשקעות מעין אלו הן תמיד נבואות המגשימות את עצמן. המשקיע/המהמר לא רק חוזה את העתיד, הוא גם יוצר אותו. ערך של משהו צומח רק מכוח האמונה המשותפת בכך שערכו יעלה.

מדרגה חמישית: ממון – ממון וירטואלי – ממון, או: כיבושו של ערך השימוש בידי ערך החליפין

שנים רבות עברו מאז כיכר השוק, בה החליפו בצלים בעד מלפפונים, עד לבורסה, בה החליפו ניירות בעד ניירות או מספרים על צג המחשב. מים זרמו בין החלפת סחורות בעלות ערכי שימוש לסחורות בעלות ערכי חליפין בלבד.

אם כך, במה שונים הביטקויין ושאר המטבעות הווירטואליים בטכנולוגיית הבלוק-צ'יין ממסחר הממון-ממון-ממון שתואר לעיל?

בעוד ערכי החליפין של המטבעות המדינתיים מקיים איזשהו קשר לייצור ולחלופת הסחורות הממשיות (בעלות ערך השימוש) המטבעות הווירטואליים מתקיימים בתוך חוקי משחק אחרים, בהם אין שום קשר לכלכלה ממשית אלא לדימויים בלבד.

האנשים אשר משקיעים בדולר או במניות של חברת 'טבע' יחוו שינוי בערכי החליפין של סחורותיהם אם אמריקה תיקלע למיתון או אם אנשים יפסיקו לקנות את התרופות של טבע.

במסחר ממון-ממון-ממון 'מהסוג הישן' הדימויים המוחלפים הם ייצוגים רחוקים של מציאות ממשית, של פעילות כלכלית ממשית. המטבעות הווירטואליים כיום הם סימולאקרה – העתק ללא מקור, ייצוג של עצמם בלבד.

בעבר, במשך מאות בשנים, הכסף העובר מיד ליד היה מגובה בזהב שישב בכספת. הוא לא יכול היה להתנפח מעבר ליחס מסוים במדינה מסוימת בלא שאותה המדינה תגדיל, הלכה למעשה, את מלאי הזהב שלה. כסף מסוג זה פעל על פי 'סטנדרט הזהב'. הוא היה קשור לחומר פיסי, שאמנם אין לו ערך שימוש (פרט לתכשיטים) והוא מאופסן בכספת בלבד, אך הוא נועץ את הכסף, שהוא הרי פרי דמיון והסכמה חברתית, בקרקע המציאות הפיסית. כמו עפיפון שחוטו נטוע בקרקע.

כאשר החלטנו, לפני זמן לא רב, לנתק את הכסף מסטנדרט הזהב, הארכנו את חוט העפיפון, אך הוא אינו ניתק. על כל דולר מודפס באמריקה הומצאו עוד 10 דולר שהיוו אשראי בהנחה שכאשר יגבו את החוב, הדולר יכפיל את עצמו פי 10 בשל פעילות כלכלית ממשית (מכירה וקניה של סחורות). אולם היה דולר כלשהו שהושפע מיחסי גומלין כלכליים אמיתיים של סחורות בעלי ערכי שימוש. הכסף שלנו נתון ומושפע ממציאות ממשית. ערך הכסף משתנה בתנועות הנקראות אינפלציה או דפלציה כתוצאה מפיחות או גדילת מספר סחורות-השימוש בשוק. דוגמא לכך היא שינוי ערכו של הדולר במשברים כלכליים. בועת הנדל"ן במשבר הסאב-פריים של 2008 התפוצצה כי אנשים ממשיים במציאות לא שילמו את המשכנתא שלהם.

בני אדם מתקיימים באמצעות סחר של סחורות בעלות ערכי שימוש: מכירת כוח עבודתם וקנייה של בית, אוכל, שירותים, בגדים וטיסות לחו"ל. המטבעות הלאומיים מתנהלים ברובד מנופח, משוער, מדומיין, מוסכם, מוערך, מתבסס על תחזיות, אך קשור באותה מציאות כלכלית ממשית.

הבנקים הלאומיים (בנק ישראל למשל) הם הגופים הרגולטורים (המפקחים) שאחראיים על יצירת האיזון בין העולם המדומיין לזה הממשי. בדרך הם גוזרים קופון נאה על כך ומטים את המערכת שתטיב עם אלו שיש להם יותר, אולם הם קשובים למסחר הסחורות הממשיות ואחראיים עליו.

הביטקויין ודומיו, שדובריהם מתגאים בהם שאין בנק שגוזר מהם קופון, חסרי כל פיקוח בשלב זה. המשמעות של הדבר היא שהם מתנפחים או מתכווצים רק בשל חוקי היצע והביקוש המתייחסים אליהם בלבד. אם הרבה אנשים ירצו להחליף דולרים בביטקויין ערכו של הביטקויין יעלה וערכו של הדולר ירד. עד כאן נכון הדבר גם במקרה בו בנק ישראל יקנה המון דולרים: ערך הדולר יעלה וער השקל ירד. ההבדל נעוץ בכך שבנק ישראל יעשה את זה בהלימה כלשהי לצרכי השוק בישראל. בביטקויין תשלוט יד נעלמה במלא מובן המילה. רק היא תשלוט במה שקורה, מבלי שאיש יהיה המבוגר האחראי. המניע היחיד שלה יהיה רווח מהיר ורב והיא תנהג בחוסר אחריות משווע. לא יהיה ניתן להציל את מקריסה ולא יהיה ניתן לבלום אותו מזינוק ערך של אלפי אחוזים. אם מישהו מדמיין אנרכיה או כאוס שימשכו בחוטי היד הנעלמה, אז הוא לא למד את לקחו של הקפיטליזם: מאחורי כל יד נעלמה עומדים ספקולנטים רבי-ממון.

כאשר המטבעות הווירטואליים יזנקו באלפי אחוזים, פשוט כי אנשים יאמינו שערכם יאמיר וייקנו אותם, אנחנו נקבל כלכלה מדומה לחלוטין. כלכלה זו תהיה סגורה בתוך עצמה ובלא שום קשר לערכי השימוש או למספר הסחורות בשוק. במצב כזה אנו נעמוד מול עולם שיש בו הרבה יותר 'כסף' אך כזה שלא גדלו בו סחורות-השימוש. סחורות השימוש יהיו אלו שיעברו 'אינפלציה' ועל אף שימשיכו להיות שימושיות, ערכן ביחס לערכו של הכסף הווירטואלי יצנח.

עולם בו סחורות החליפין יזנקו בעוד סחורות השימוש יישארו כשהיו הוא עולם שהפערים החברתיים בתוכו יתעצמו. זה יהיה הפרת הסדר והאיזון המסויים שעוד קיים לטובת הסקטור שיש לו את הידע וההון התרבותי לסחור במטבעות וירטואליים. שכר העבודה, שימשיך להיות משולם במטבע לאומי (לטובת מיסוי) יישחק והמטבע הווירטואלי יזנק. המתפרנסים מעבודה יפסידו והמרוויחים ממסחר ירוויחו עוד יותר. העובדים, שיחזו בירידת ערך החליפין של מטבעותיהם ויבקשו להמירם למטבעות וירטואליים, יזכו 'לצמיד את ערכם למדד הווירטואלי' הפרוע, אך בעשותם כך הם יגדילו את ערכם של המטבעות הווירטואליים ובכך גם את עושרם של אלו המחזיקים בהרבה מהם. בצורה זו הם רק יחדדו ויעצימו את הפער ביחסי הכוחות שקיימים בין הסקטורים. יוקמו להם קרנות גידור של ספקולנטים שיתכננו קניות ומכירות בזק של הכסף הווירטואלי ועיתות משבר בהן בועות יתפוצצו יהיו נקודות פריחתם של המטבעות הווירטואליים שיהיו מפלט בטוח. כל זה ישפיע על חיינו הממשיים אך יהיה מושפע מהם בצורה שלא נוכל להטותה לטובתנו (טובת האנושות) באמצעים פוליטיים או אחרים.

מי שיידעו לנצל את כוחו המתעתע של הדמיון המשותף, של הדימוי ושל שינויי הערך יהיו המתעשרים של עידן הביטקויין. הם לא יצטרכו להיות שונים בדבר מסוחרי הממון של היום. חמושים בידיעה שלדמיון האנושי, בניגוד למציאות הכלכלית הממשית, אין גבולות, הם יוכלו להתעשר על חשבוננו ללא כל הגבלה.