אם תכבו את הרדיו ותקשיבו טוב, תשמעו קול קריסה.
הקול עדיין חלש, טבעם של הרגלים לדעוך, זה לא יקרה ברגע אחד, ידוע שאמפריות נופלות לאט.
הביטחון העודף עדיין שם, המקצוענים בעיניי עצמם עדיין טופחים לעצמם על השכם, רוקחים נוסחאות אקסל מוזיקליות, דנים בלהט איזה שיר חדש נידון לכליון, ואיזה יומלך ללהיט, עסוקים עד מעל לראש בתמהילים ובנוסחאות בנסיון לקושש עוד כמה מאזינים, כמו גיבורים טראגים של ספר היסטוריה שלא מבינים שגורלם נחרץ.
ובעודם עוצמים עיניים ובטוחים שהכל בסדר, מדווחים על איזה פקק כאילו שאין WAZE ומסדרים את הלהיטים הלעוסים מחדש, ספוטיפיי, המלכה העממית של אפליקציות הסטרימינג כבר כאן. והיא, יחד עם תחנות הרדיו האינטרנטיות, והיוטיוב הולכות ונוגסות בה.

אנחנו עדים לסופו של עידן תקשורתי, כזה שהחל בתחילת שנות התשעים והותאם לצרכי אותו עשור, ממוסחר, חושב רייטינג, ללא שום תחושת שליחות או תועלת לציבור, מנוכר.
מה שהחל בתחנה הצבאית החדשה השתלט בהדרגה על תחנות הרדיו האזוריות והגיע לשיאו לאחרונה עם סגירת רשות השידור ופתיחת התאגיד החדש. כל הסקאלה, מהתחנה הצבאית ביפו ועד ל-88 החדשה חושבת בינוני, משעממת במידה, הופכת את המאזין לשומע פסיבי מתוך התפיסה שרדיו ללא שום אפיל יהיה רדיו רקע אפקטיבי. המון אנשים ישמעו שום דבר. פלייליסט נוקשה, כלומר מעט מאוד שירים שמושמעים כל הזמן השתלטו על גלי האתר, ז'אנרים שלמים הועלמו מהאוזן הקולקטיבית, סוף השבוע רגוע, וכל השבוע פקקים וזמזומים.
וכמו הקניונים, שגם הם חוו פריחה בשנות התשעים, וגם הם דומים זה לזה, נטולי נשמה, אך נוחים מאוד למשתמש, גם הרדיו בסכנה.
ומטבע הדברים מי שמאיים על דמויי הרובוט הם הרובוטים עצמם. וכמו שעלי אקספרס מאיים על הקניון הגנרי, ספוטיפיי מאיימת על תחנת הרדיו הגנרית: למה למאזין לשמוע פלייליסט צפוי, אם הוא יכול להרכיב בעצמו אחד כזה? (ועוד ללא חדשות, פרסומות, ג'ינגלים או דיווחי תנועה).

הרדיו הוספד כל כך הרבה ונשאר למרות הכל.
בתחילה היתה הטלוויזיה שאיימה עליו והוא שרד; בראשית שנות השמונים היו בטוחים שהוא ייכנע ללא קרב לוידאוקליפים. MTV פתחה את שידוריה בהתרסה עם השיר Video Killed The Radio Star והרדיו שרד, ועכשיו, מה עכשיו?

הרדיו עומד למות? לא בטוח.
אם מנהלי הרדיו חפצי חיים, עליהם להיזכר בערכים הבסיסיים של הרדיו, אלה ששום אפליקציה ממחושבת לעולם לא תוכל להביס: האינטימיות שלו, הדבר החמקמק והבלתי מדיד הזה שנקרא נשמה הוא יתרונו המוחלט של הרדיו.
האיש הקטן ברדיו שמדבר אליך אישית, בשידור חי, האדם שמאזינים למוצא פיו, שדר שהוא גם חבר לדרך, מורה ומתווך תרבות, מוקד של קהילה אוהבת, לכל אלה לא יימצא לעולם האלגוריתם.
עתיד הרדיו תלוי במנהליו. האם הם יבינו שאין יותר תוחלת בקניון מוזיקלי?
אם לא אפשר כבר עכשיו לכבות אותו ולהאזין לקריסה שתבשר: הספוטיפיי הרג את הרדיו סתם.