מאיפה מנהג הסדר? הרי במקרא יש לנו בכלל חג פסח אחר לחלוטין – כל העם ח-י-י-ב לעלות לי-ם, להביא את זבח הפסח "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם… וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". למה? לזכר הדם ששמנו על המזוזות בליל מכת בכורות "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". ספרות חז"ל מתארת את הבלגן בי-ם בערב פסח, איך כולם נדחקים להילולת הברביקיו הגדולה הזאת.

אז זהו, שביבנה היו צריכים לבנות מודל אחר. החוקרים הראשונים הלכו על האבחון שחז"ל שלי בנו יהדות אחרת, אלטרנטיבית, במקום המקדש שחרב יש כעת בית כנסת או התכנסויות למען לימוד התורה, העיקר להחזיק את העם סביב איזה נרטיב מאחד ולא להתמסמס, כנראה זה מה שקרה לגלות ממלכת ישראל, עשרת השבטים, יותר מ-700 שנה קודם, שהלכו פייפן.

המשתה

המשתה

החוקרים המודרנים לא יטענו שזה לא נכון, אבל הם מדגישים יותר את ההשפעה של התרבות היוונית-רומית שחז"ל היו נטועים בה מסביב: חבריהם הפילוסופים ההלניסטים (הרבה ערים בא"י היו כבר ערים מעורבות) של חז"ל ישבו והתכנסו במעין סימפוזיונים (פירוש המילה ביוונית – שתיה ביחד): קודם שתו איזה אפריטיף, קשקשו איזה סמול-טוק, אח"כ אכלו, אח"כ היה דיון פילוסופי, אח"כ הילולה של ריקודים ולפעמים השתכרות בכחוניסטית ובסוף – קינוח, אפיקומן. הרצפה היתה כבר מלוכלכת מאוכל כדי שלא תרגיש לא בנוח אם איזה פולקע נופלת לך, המשרתים היו מסתובבים ומגישים יין וכול מיני מאכלים, בדיוק כמו בחתונה בקטע הראשוני, היו יושבים בהסבה על הספות ומקשקשים את עצמם לדעת. הסימפוזיון המפורסם הוא המשתה של אפלטון, תחרות נאומים (זו גם התמונה שלמעלה).

אלא שחז"ל שלי לא אהבו את היד החופשית של הסימפוזיון ההלניסטי שאפשר לדבר על הכל, אולי חס וחלילה ידברו על הארוס (שזה המשתה של אפלטון) – ולכן קבעו בדיוק איך יתנהל הטקס, לא ניתן ליד המקרה לנהל את היום החשוב הזה, אולי היום היותר חשוב בעם היהודי: משנה, מסכת פסחים, פרק א' זה האמ-אמא של ההגדה של פסח:

יש שלד של 4 כוסות, ובין לבין מכניסים דיאלוגים על המשולש הנצחי של האל, העם, יציאת מצרים – מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם: חז"ל שלי לא יכולים בלי המחלוקת. יש פה את כל המוטיבים מההגשה ההלניסטית של משרתים שמסתובבים ומחלקים איזה מאזטים, רק שסוג האוכל מדבר עם המצוה המקראית של "הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" – אומנם לא בשר של קרבן וברבקיו, דווקא בשר מבושל, אבל המצות והמרור קייימים: הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה", יש פה את הבן ששואל והאב שמחנך אותו על יציאת מצרים, "מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו, וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה", פה יכנסו כול הקושיות, אנו מכירים אותן… "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:" וכדי שלא יתפרעו בסוף וישתו ויתהללו כי ככה לא מתנהגים תלמידי חכמים, לא שותים אחרי הקינוח. די: "בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לָרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה: וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.".
זה בסדר גמור שהתרבות ההלניסטית השפיע על חז"ל. פרופ' שאול ליברמן, אחד מחוקרי התלמוד הגדולים שהיו פה במאה שעברה, כתב ספר עב-כרס על השפעת התרבות החשובה הזאת על חז"ל. הם (חז"ל) אולי לא יודו בכך, אבל יש מצב שתרבות הויכוח, המידות שבהם תורה נדרשת (קל וחומר, גזירה שווה ועוד) ואפילו המחלוקת והבאת דעת המיעוט כדי שלעתיד לבוא בית דין אחר רשאי להפוך את הפסיקה – כול זה קיים גם בענפים מסוימים התרבות הרטורית הלניסטית.
רק חבל שאת האוזו לא לקחנו גם. האוזו והמוסקה.