במגזין שבת האחרון בערוץ 10 שודרה כתבה: "הרוח והחמרה: כך הפכו בוגרים הומאניים לסחורה הכי חמה בהייטק". מדובר, למעשה, בטרנד חדש של תעשיית ההייטק הישראלית לגייס לשורותיה עובדים שמגיעים מתחומי לימודים הומניים כגון תאטרון, ספרות, שפות, פילוסופיה ועוד, ולהעניק להם שוויון הזדמנויות בין אלה שהנם בוגרי המקצועות הריאליים.

המשורר יאיר דברת, בוגרת תקשורת ותאטרון רוני להט, מקימה של הקבוצה "משרות בהייטק ובשיווק ללא ניסיון" בפייסבוק יואב מלמד מהווים דוגמאות ממשיות לכך, שהשיטה פועלת, ופועלת יופי. כל אחד מהם מאייש היום משרה מתקדמת של ראש צוות או אנליסט בחברות הייטק לאחר שעבר מסלול הכשרה ספציפי על חשבון החברה והתברג בעבודתו. אם כי נאמר בכתבה במפורש, ששכרם ההתחלתי של בוגרי המקצועות ההומאניים נמוך פי כמה משכרם של מי שסיימו טכניון או של יוצאי 8200, אך כעבור חמש שנים הוא יכול לעלות עד ל-15 אלף שקלים בחודש.

הכתבה הינה מעוררת מחשבה והשראה, חובה להגיד. מדובר מציאת אחלה פתרון לאלה שהשקיעו זמן רב בלימודיהם במדעי הרוח והחברה, אך אינם יכולים להרוויח מספיק למחייתם ממה שלמדו. מצד אחר, עלולה הכתבה לעורר לא מעט קונפליקטים פנימיים אצל אנשים מסוימים. כמו אצלי, למשל.

נתחיל מזה, שבאיזשהו מקום נהיה ברור לי למה ההייטק הישראלי יצא במהלך יוצא-דופן זה. האמנם הוא זקוק לעובדים מסוג "ראש פתוח" וגישה רכה יותר הן ללקוחות והן לצוותים המקצועיים? יתכן מאוד שכן. אך הסיבה העיקרית לפתיחת שעריו לבוגרי המקצועות ההומאניים לדעתי היא, שבשנים האחרונות כל עולם ההייטק הישראלי יצר מעין בועה. בועה של משרדים מפוארים, מפעלים שנראים ממש כמו ערים בתוך ערים, של משכורות שנושקות לשמיים, של תנאי העסקה הכוללים טיסות לחו"ל ועוד. במילים אחרות, יש כאן חברה בתוך כלל החברה. נוצר פער תהומי בין שכבת אוכלוסייה שבה לפחות אחד מבני הזוג מועסק בהייטק, ולבין כל השכבות האחרות. הבועה הזו יכלה להתפוצץ במוקדם או במאוחר. על מנת למנוע את ההתפוצצות, הוחלט, כנראה, להשקיע גם במי שלא היה לו מקודם שום סיכוי להיכנס לעולם זה בשל כישוריו בתחומים אחרים.

בנוסף לכך, גם אלה שהולכים ללמוד מדעי רוח וחברה מתחלקים לכמה קבוצות. הרוב מפרידים בין מקור פרנסתם לתחומי עניינם. אין להם שום בעיה ביום לעבוד בתפקיד שמכניס כסף, ובערב לעסוק בתחביבם מהתחום ההומאני: כתיבת שירים, נגינה, אמנות, תאטרון… יש אחרים, שמחפשים את עצמם ללא הרף. הם עוברים מלימודי שפות ללימודי פסיכולוגיה, מלימודי פסיכולוגיה למדעי מדינה, משם לפילוסופיה, וכך כל הזמן. כל דבר מעניין ומושך אותם, אך אינם מסוגלים להכות שורש באף תחום. עבור שתי הקבוצות האלה, ובמיוחד עבור הראשונה מהן, ההזדמנות להתקבל לחברת הייטק היא מציאותית לחלוטין.

אבל, יש גם קבוצה שלישית, שמורכבת, לצערי, מאנשים מעטים יחסית, שבאים לעולם עם כישורים מובהקים מאוד באחד מהמקצועות ההומאניים, ושאינם רואים את עצמם באף תחום אחר למעט זה שהם משקיעים בו. אלו הם חבר'ה מיוחדים. הם, כמו הנער סנטיאגו מתוך ספרו המהולל של פאולו קואלו "האלכימאי", הולכים כל חייהם אחרי ייעודם ועושים כל מאמץ להגשים את חלומם. גם אם זה עיסוק לא רווחי בעליל. גם אם הדרך לפסגה היא ארוכה ומפותלת. הם נהנים, בעצם, מהתהליך עצמו. ודווקא עבור אנשים כמוהם, האילוץ להגיע לפשרה עם עצמם ולהתקבל להייטק, כמו גם לכל מקצוע "ריאלי" אחר, היא טרגדיה אמיתית.

אני חושבת רגע על עצמי. לי לקח שנים רבות להבין, שייעודי בחיים כרוך בעולם הספרות, שזה לא "עוד תחביב" של ילדה מבית טוב שלא סובלת מתמטיקה. בעברי הרחוק יחסית, אחרי שאיישתי משרות אדמיניסטרטיביות משעממות בכמה משרדים, עשיתי ניסיון מכוון לשלב בין נטיות ליבי לבין תחום עיסוק מתקדם ומשתלם יותר. נרשמתי ללימודי עיצוב חזותי במכון אבני בתל אביב. חשבתי, שבהצגת תיק עבודות מרשים, אוכל להתקבל כביצועיסטית לאחת מחברות הפרסום או התקשורת. הלימודים לא היו מסובכים, אך לא הרגשתי חיבור מיוחד אליהם. הקורס היחיד בו נהניתי באמת היה רישום. ברור מאליו, שבתום סמסטר אחד ההרפתקה הסתיימה. שלא נדבר על הצעות הזויות הרבה יותר עבורי, כגון קורס בניית ועיצוב אתרים מטעם ג'ון ברייס, – קורס, שעלותו בשנת 2001, כשכל עולם ההייטק רק הרים אז את ראשו, השתוותה לעלותה של שנה אקדמית באוניברסיטה.

הבנתי העמוקה שייעודי הממשי בחיים מתקשר לחקר הספרות וכתיבה יצירתית נבעה לא רק מהתנסותי הלא-מוצלחת בתחומים אחרים, אלא גם מחשבון נפש רציני כתוצאה מחוויה אישית קשה. אחרי שהגעתי להבנה זאת, ואחרי שסיימתי תואר שני בספרות עברית במסלול מחקרי, ואחרי שייסדתי את המיזם "מעת לעט – ערבי יצירה כתובה בעברית" ופעלתי בו בהתנדבות מלאה למעלה מחמש וחצי שנים, אין לי שום חשק לחפש את עצמי בעוד תחום, שעלול להדחיק את כישוריי הטבעיים ולמנוע ממני להגשים את חלומי. כי אם רק לחשוב, כמה זמן יישאר לי בפועל לעסוק בקריאה, כתיבה, מחקר, ביקורות ספרותיות וקידומו של מיזמי אילו הייתי יוצאת עכשיו לעבודה בהייטק – בהייטק! – עולם, בו טוחנים לפעמים סביב השעון, יתברר, שעדיף לי פשוט להתכחש לעצמי ולהזניח את כל מה שאני עושה עד להודעה החדשה. בל נשכח, שבנוסף לכל אני גם אימא לשלושה ילדים קטנים.

והרי זו בדיוק הנקודה שכל בוגר מקצועות הומאניים שמתקבל להכשרה, ולאחר מכן לעבודה בחברת הייטק מפספס. שיש משוררים, ויש אנשים שכותבים שירה. אנשים שכותבים שירה, אפילו שירה מצוינת, יכולים לעסוק בה בתור תחביב בשעות הפנאי. בקלות. לעומתם, משוררים מלידה הנם משוררים ותו לא. כנ"ל נגנים, רקדנים, ציירים, מעצבים, פעילים חברתיים ועוד. או שהבן-אדם חי ונושם את כישרונו ואינו מסוגל לחשוב בכיוונים אחרים, או שלא. לעבור מספרות להייטק, לצורך הדוגמה, זה כמו לדלג מנוגה למאדים ולמלא את יומך בתחומי התעסקות רחוקים שנות אור ממה שנועדת לעסוק בו. בסוף היום לא יישארו לא זמן ולא כוחות לחשוב ולפעול בכיוון שעלול לקדם אותך כיוצר.

נקודה נוספת היא, שעם כל ההכשרה והניסיון שבוגר מקצוע הומאני יקבל בחברת הייטק, הוא עדיין ייתפס בה לסחורה סוג ב'. למה? ככה. כי יש שווים, ויש שווים בריבוע. כי כמו בכל דמוקרטיה שמכבדת את עצמה, קיים שוויון הזדמנויות, אך לא שוויון אמיתי. קודם כל, מבחינת התגמול. נאמר בכתבה בפירוש, ששכרו של בוגר מקצועות הומאניים בהתחלה נמוך בהרבה משכרו ההתחלתי של בוגר טכניון, עם כי הוא "יכול עם הזמן להדביק את הפער ולהגיע לכ-15 אלף שקלים בחודש". גם שכר של 15 אלף שקלים בחודש לעומת 22-27 אלף שקלים לאותו בוגר טכניון נראה קצת מעליב. זוהי תקרת זכוכית, שמי שיכול לנפץ אותה הוא רק מי שיציג תעודה של סיום לימודים במקצוע ריאלי. ומבחינת ההרגשה? אילו הייתי הולכת על ההצעה הלוהטת של חברות ההייטק ומוצאת את עצמי במשרד, בו מי שיושב לימיני הוא יוצא 8200 ולשמאלי – בוגר מדעי מחשב מאחת האוניברסיטאות בארץ, הייתי מרגישה נחותה נורא לעומתם, וזה בלשון המעטה.

לסיכומו של העניין, "איש איש בעולמו יחיה". חשוב שכל אחד יכיר את עצמו ואת יכולותיו. כל מקצוע ותחום עיסוק מכבדים את עצמם, והעיקרון אומר שנרגיש שלמים עם עצמינו במה שאנחנו עוסקים בו, שנקבל מזה סיפוק אישי עצום, שנתחבר לאנשים שדומים לנו, שנהיה בסביבה בה נחוש טבעי, שנהנה מתהליך העשייה. תמיד עדיף להרוויח 6-7 אלף שקלים בחודש עם חיוך על הפנים, בקרב אלה שמדברים איתנו באותה שפה, מאשר 10-15 אלף עם מצח מקומט ובסביבה אנושית ומקצועית זרה לנו. והחשוב ביותר: כדאי לנו מאוד לקדם את מה שאנו מאמינים בו והשקענו בו את נשמתנו, בין אם זה ספר, יצירת קולנוע או ציור, ולא להתייאש. אם, בסופו של דבר, ואחרי הכול, בוגר פילוסופיה או תאטרון פונה להייטק, סימן שהוא לא בדיוק טיפוס הומאני יצירתי, אלא ריאלי, ריאלי לכל דבר, רק שלא "למד מתמטיקה". ולצערי, יש הרבה כאלה.