דומה כי בעידן היהדות הפטריוטיסטית רעיונות שמרניים מופצים ומתקיימת שאיפה לטשטש את המבדיל בין דת ללאום. הסקטור הדתי בישראל על מרבית אגפיו מאמץ רעיונות אימפריאליסטיים, והעובדה שאותם אגפים מנהלים ביניהם חיכוך מתמיד על הגמוניה פנימית מעצימה עוד יותר את התפיסות הרעיוניות הללו.

כשהתפיסה היא אימפריאליסטית, השטח, המרחב הפתוח – הוא המטרה, והוא גם הופך להיות מרחב הפעולה העיקרי, והבשורה לעם ישראל היא שהמרחב הציבורי בישראל הוא מקום שהופך לפחות נוח לשהייה לאדם החילוני, הליברלי והחופשי.

מגני דוד מוצבים בצומת פיק"א חנקין, חיפה (צילום: יוגב כרמל)

מסורתית, הנוכחות של הדת במרחב הציבורי השתמרה במבני דת הפזורים ונטועים בחלקיו השונים של המרחב כשהם משתלבים בו מצד אחד, אך בה בעת מתבלטים מעליו. זה מה שהכתיב את הסגנון האדריכלי של כנסיות ומאוחר יותר גם בתי כנסת באירופה. כך היה גם בישראל בשנותיה הראשונות, בתקופה שבה ישראל החילונית ניהלה דיאלוג בריא יותר עם הקבוצות הדתיות בחברה שהתנהל ברובו ברמה של כבוד הדדי. ישראל החלוצית והפלורליסטית קידשה את הסטטוס-קוו כאות כבוד למסורת ומי שלוקח בה חלק, ומתוך הבנה שעם ישראל לא יכול להכיל מחלוקות פנימיות.

שנים רבות לא כך המצב. היהדות הדתית לקחה לעצמה חרות לצאת מכותלי החצרות של עבודת הקודש ולהחדיר את נוהגיה למרחב הציבורי. רחובות ישראל של היום הפכו לאתרים מקובלים לשלל טקסים דתיים מגוונים: מתועמלנות רחוב בלתי מזיקה בסגנון דוכני ה"אחי, כבר הנחת תפילין היום?" של החב"דניקים ועד למייצגים שמאתגרים את הסדר הציבורי כמו תהלוכות הכנסות ספרי התורה שטפחו עד לסף הממדים של מפגני ראווה כמו-פאגניים של סגידה לצלם אלילי. וכמובן, מסיבות הטבע האורבניות שבהם מקפצים הברסלבים כחתולים על גג הפח הלוהט של טנק המצווה שלהם באמצע פקק ביולי-אוגוסט תל אביבי חם במיוחד.

זה מעצבן יהודים חילונים רבים כמוני, זה אולי מעט עוכר שלוות נפש, אך כל עוד מדובר בסממנים טקסיים של דת אין שום פסול בפגיעה שכזו במרחב הציבורי. אפשר, אולי גם כדאי, לסנן כמה קללות עסיסיות בתוך המכונית כשנתקעים מאחורי "נח נחים" מרקדים. אבל בסופו של דבר עזרת ליהודי לקיים מצווה, וגם זה משהו. כל עוד ההדתה של המרחב הציבורי היא רק סמלית מדובר בפולקלור לגיטימי ורצוי במרחב הציבורי, גם אם הוא מאוד גרוטסקי.

הפלישה של הסמליות היהודית למרחב הציבורי, כולל זה החילוני, כבר מזמן חורגת מפולקלור צבעוני. היא מרחיבה את דריסת הרגל שלה מדי שנה בתקופות קבועות. תקופות החגים. זה התחיל מהחנוכיות הגדולות שהחב"דניקים הציבו בחוצות העיר בחנוכה, שהלכו וטפחו לחנוכיות ענק שאונסות את ההולכים ושבים לצפות בהם. חג האור היה זה שהאיר לחגים האחרים את השיטה ופתאום סוכות הצדקה שצצות בקרנות הרחוב בסוכות אף הן מתפתחות למונומנטים קטנים. לא ירחק היום שנראה בפסח פסלי משה רבנו, כשמטהו בידו, מונף אל על כשהוא ניצב מול עם ישראל כשהם עומדים בלב ים סוף הפתוח לחורבה. משהו בסגנון הפסלים הקטנים של ישו התינוק מתערסל בזרועות אמו הבתולה. אם כבר היהדות בקטע של להשתעשע עם רעיונות נוצריים ואליליים, אז יאללה, למה לא?

הרעיון המקורי של חב"ד להפוך את הדת להפנינג מרהיב בסגנון שנות השישים תפס מהר מאוד והפך לטרנד יומרני ומעצבן. אבל גם הוא, למרות האגרסיביות שלו, לא מזיק. אמנם מעורר יצרים חילוניים, אך לא פסול.

היכן עומד אפוא קצה גבול הסיבולת של חברה חופשית מול הניסיון להפוך את המרחב הציבורי לכזה שמזוהם בניצוצות חזותיים של מתחמי סגידה? זה מתרחש במקום שבו הפגיעה במרחב מתרגמת לכדי פגיעה ממשית בחירויות הפרט של אדם. ביהדות הישראלית, הסופר-ממסדית, של ישראל כיום יש רק מקרה אחד שבו זה קורה. וזה קורה בקרוב. הכוונה היא ליריעות הניילון המטופשות שעוטפות מחלקות שלמות בסופרמרקט עם בואו של החג ומוסרות ממנו בצאתו.

מכיוון שהיהדות אוהבת להתעסק בבלופים יצירתיים בשם ההלכה, מסחרור של תרנגולת תמימה מעל הראש כדי לחזור להיות מניאקים בהכשר הבד"ץ ועד גוי של שבת, מה הפלא שבחג שבו "מוכרים" את החמץ לאחד מבני דודינו בשביל פריים בטלוויזיה יש חוק אווילי שקובע כלל המחייב להסתיר דבר שלכל ברור מהו והכל יודעים אין הוא נמצא ומדוע הוא מוסתר, שמא חלילה עינינו הגדולות והטועות תחטיא אותנו.

באזורים חילוניים ממילא מדובר במראית עין כשהושטת הזרוע לשם לקיחת חבילת הפיתות היא דבר מקובל בה. בתל אביב בכלל לא נאכף החוק המיותר הזה. אדם יירא שמיים אמתי לא יחטא גם אם יציבו כיכר לחם מרהיבה ישר מול עיינו. הכופר ממילא חוטא. כל השאר יצטרכו לתת יום אחד דין וחשבון לבוראם, כך שממילא האחריות היא שלהם. כשמי שעל החטא הזה גם פושע בכיעור והפגמה (מלשון פגם) של המרחב הציבורי הוא פוגע בכולנו. את החוק הזה חייבים לבטל.

כשחרדים שמלינים על שלמות הסטטוס-קוו באים בטענות אפשר פשוט להגיד להם שמי שמשך את הסדין יותר מדי בסיפור הזה זה הם. דווקא החרדים מנפנפים במלחמות השבת במילה פרהסיה. את החשיבות של התנהלות המרחב הציבורי והסמליות שמתקיימת בו הם כבר מזמן הבינו. ואם הם החליטו שהפרהסיה זה מה שחשוב, אז גם לחילונים יש דברים חשובים שמפריעים להם בפרהסיה. זו הזדמנות, בשנה שהיא שנת בחירות מוניציפליות, לבוא לרשויות המקומיות ולדרוש לא לאכוף את החוק הזה ולגמור אותו סופית. כמו שהרשויות המקומיות היו אלו שניצבו מול חוק המרכולים האווילי, לא פחות כך אפשר שהתחום המוניציפלי יהיה זה שיחזיר את המרחב הציבורי להיות מרחב חופשי באמת.