בשלושת החלקים הקודמים של סדרת השיחות 'פילוסופיה בגובה העיניים' (שערכתי עם דוד גודמן) עסקנו בשאלת האמת והמקום של החיפוש אחריה בפילוסופיה בכלל, ובחיינו בפרט. ניסינו להבין מדוע האמת היא דבר חשוב וחיוני לחיינו, מצד אחד, אך גם חמקמק ומעורפל כ"כ, מצד שני. ההנחה הבסיסית העומדת בבסיס תפישת האמת ה-'קלאסית' בפילוסופיה המערבית היא שלאמת יש ערך ממשי לחיינו, מעבר לערך האפיסטימולוגי (הכרתי) התיאורטי הקיים בחיפוש אחריה. במה דברים אמורים? האם אכן זה כך?

כפי שניתן לראות אצל אפלטון (ובעקבותיו גם בסרט 'המטריקס', הרווי ברעיונות אפלטוניים), לאמת יש ערך תרפויטי-משחרר: גילוי האמת מאפשר לנו 'לצאת לחופשי', ולהשתחרר מכבלי ההכרה הכוזבת והאשלייתית של המציאות (הנשלטת ומוטעית ללא הרף ע"י החושים), אל עבר הכרה ישירה, מדויקת ומשוחררת מקבעונות ומהטיות, אותה ניתן להשיג באמצעות השכל והתבוננות ב-'דברים עצמם', כלומר באידיאות (הצורות הטהורות) של הדברים, במקום בהופעות החלקיות והמקריות שלהם בעולמנו.

כיצד הבנה פילוסופית נכונה יכולה לסייע לנו להיות חופשיים? ההנחה שעומדת בבסיס הקביעה כי 'האמת משחררת' מבוססת על תפישת חירות השונה במובנים רבים מזו המקובלת בחברה בת זמננו: תפישת החירות הפילוסופית-אפלטוניסטית רואה בשחרור התודעתי את המרכיב המרכזי לחיי חופש. כלומר, השאלה האם אדם חופשי או לא קשורה בעיקרה לשאלה האם תודעתו משוחררת מאשליות, ומסוגלת לצאת מהכלא ההכרתי שנכפה עליו, אל עבר הכרה של העולם הממשי. מדוע זה עניין כה חשוב? בעיקר משום שמה שקובע את מקומנו בעולם, לפי תפישה רציונאליסטית זו, הוא לא המיקום או העיסוק הפיזי שלנו (במה אנו עובדים, איפה אנו חיים, כמה כסף יש לנו וכ'ו), אלא האופן שבו אנו תופשים את המציאות. אם איננו תופשים את 'המציאות כהווייתה', ממילא אנו חיים באשליה ש-'מוברגת' לתוך תודעתנו, ולכן גם לא נוכל לעולם להיות חופשיים, לא משנה מה נעשה, היכן נחיה וכמה נכסים חומריים נצבור- תמיד נלך שולל אחרי החושים המתעתעים בנו, וגם פתוחים ממילא למניפולציות של גורמים כאלה ואחרים.

במובן הזה, חירות תודעתית הולכת יד ביד עם חירות פוליטית, משום שהיא מאפשרת לנו להבין את מוקדי השליטה החיצוניים בחיינו, והאופן בו הם משתמשים בדימויים ונתונים חושיים על מנת לסמא את עינינו ולמנוע מאיתנו מגע או הבנה ישירה של המציאות, כפי שהיא עומדת מולנו. אך מה קורה עם המציאות שאנו מגלים אינה המציאות שרצינו לגלות? מה קורה אם אנחנו מגלים דברים איומים ונוראים על המציאות, שאין ביכולתנו להכיל, דברים שיכולים, במצבים מסוימים, גם להביא אותנו לשיגעון ממש? האם אדם המכיר לכאורה את המציאות כפי שהיא, אך אינו מסוגל להתמודד איתה, הוא אדם חופשי? במלים אחרות, האם מספיק לדעת מהי המציאות על מנת להיות חופשי במציאות? האם הקריטריון היחידי לחופש אמיתי, כפי שטוען אפלטון, הוא אך ורק תודעתי-שכלי? או שמא אפשר גם להגיע למצב, בו התודעה מבינה דברים מסוימים שהנפש לא רוצה להכיל, והדבר רק גורם לנו להדחיק ולהתכחש למציאות?

אחת הסצינות המפורסמות ב-'מטריקס' מספרת את סיפורו של סייפר, אחד מלוחמי האמת שתחת פיקודו של קפטן מורפיוס בספינת ה-'נבוכדנצר', אשר מחליט יום אחד 'להתפתח' ולהפנות גב אל עבר המטריקס. כלומר, הוא כבר יצא מאשליית המטריקס, ראה את המציאות כהווייתה (במקרה של 'המטריקס'- עולם פוסט מלחמתי הרוס, מזוהם ונשלט באופן טוטאלי ע"י רובוטים, בו אנשים משמשים כבטריות לייצור חשמל של מכונות ההרס) והבין שהיא 'לא בשבלו'. כלומר, שהחיים בעולם האמיתי מצריכים ממנו ויתור על יותר מדי נוחות והנאה חומריים, גם אם הוא מבין שאלו אינם אלא תוצר של אשליית החושים, המופעלת ע"י המטריקס. בסצינה זו, אומר סייפר לסוכני המטריקס (אותם הוא פוגש ב-'מסעדה', שלא קיימת במציאות אלא רק בתודעתו האשלייתית), כי הוא יודע שהסטייק אותו הוא אוכל כרגע לא באמת קיים, אך הוא עסיסי וטעים באופן נפלא. כלומר, שאם האשליה מייצר תחושות נעימות ומענגות הרבה יותר מן המציאות עצמה, אולי האשליה 'שווה' הרבה יותר? אם החיים במציאות גובים מחיר כבד מדי, לעומת האשליה הנוחה, המזמינה והמענגת, האם זה אומר שאנשים מסוימים יעדיפו, בקלות רבה מדי, את האשליה על פני האמת? אם האמת כרוכה בהרבה סבל, באיזה מובן היא עדיין 'עדיפה' על האשליה? אולי, בסופו של דבר, בורות היא באמת ברכה, כפי שקובע הפתגם הידוע???

מחשבות ואתגרים אלו לתפישת האמת מחייבות ומעוררות אותנו לדיון מחודש במושג האמת, הערך המשחרר שלה והפער בינה לבין הרצון להעדיף את מה שנוח, נעים וקל יותר. מוזמנים להאזין לחלק הרביעי והאחרון בסדרת השיחות 'החיפוש אחר האמת', העוסק בדיוק בשאלות אלו, כסיכום לשאלת מקומה של האמת והחיפוש אחריה בחיינו.