יותר לבעלי ההון, פחות לעובדים ובקצב מואץ – זהו, בתמצית, הסיפור של הכלכלה הישראלית בשני העשורים האחרונים לפי דו"ח בנק ישראל שהתפרסם אתמול (רביעי). לפי מדד התמורה לעבודה שמציגים חוקרי הבנק, בעשרים השנים האחרונות גדל חלקם של בעלי ההון ברווחי המשק הישראלי לעומת חלקם של העובדים בקצב מהיר יותר מממוצע מדינות ה-OECD. על פי המדד, בשנתיים האחרונות המגמה השתנתה, אך ישראל עדיין נמצאת מתחת לממוצע המדינות המפותחות. בשונה ממדד ג'יני, הצמיחה בתמ"ג או קו העוני, מדובר במדד שלא מרבים לעסוק בו בשיח הכלכלי, על אף שהוא משקף את המציאות הכלכלית באופן שהמדדים האחרים אינם מסוגלים לבטא. עצם הבחירה של בנק ישראל לעסוק בו בצורה משמעותית בדו"ח האחרון ראויה להערכה.
מדד שיעור התמורה לעבודה בודק מהו החלק היחסי מכלל התוצר שמייצר המשק שמגיע לעובדים (שכירים ועצמאים). החלק מהתוצר שלא מגיע לעובדים מוגדר כשיעור התמורה להון, כלומר כמה מהתוצר נשאר בידי בעלי ההון. היחס שבין הון לעבודה הוא מאבני היסוד של כל כלכלה מודרנית כמאזן הכוחות שבין שני הכוחות הכלכליים המרכזיים שלה. לשיעור התמורה לעבודה השפעה מרכזית על רמות אי השוויון בחברה ועל רווחתם של כלל האזרחים, כשמנגד שיעור נמוך של תמורה לעבודה (שיעור גבוה של תמורה להון) מעודד השקעות, אך גם ומאפשר ליזמים לגרוף רווח גדול יותר על השקעותיהם.
על פי בדיקת בנק ישראל, שיעור התמורה לעבודה בישראל נמצא בירידה עקבית מאמצע שנות התשעים. כלומר חלק גדול יותר מהתוצר הולך לבעלי הון וחלק קטן יותר מהתוצר משולם כשכר עבודה. מגמה זו מאפיינת את מרבית הכלכלות המפותחות אם כי בישראל המגמה הזו מואצת והמשיכה להתדרדר גם לאחר שהמשבר העולמי של 2008, שבלם את המגמה הזו בשאר המדינות המפותחות. דווקא בשנתיים האחרונות נרשמה בישראל בלימה של ירידת ערך העבודה כששיעור התמורה לעבודה דווקא עלה ב 2016 ב-0.5 נקודות אחוז וב 2017 ב 0.9 נקודות האחוז.
ההשפעות: שכר המינימום, עבודה מאורגנת ומגזר ציבורי חזק
אז מה קובע את שיעור התמורה לעבודה? לפי המומחים של בנק ישראל, מדובר בגורמים גלובליים, הקובעים את התנאים הכלליים, וגורמים מקומיים.
חוקרי בנק ישראל מציגים שורה של צעדי מדיניות המשפיעים על שיעור התמורה לעבודה. כך לדוגמה, ירידה של שיעור המס על עבודה מגדילה את התמורה שהעובד מקבל מבלי להגדיל את תשלומי הברוטו של המעסיקים על עבודה. במצב כזה, הגידול בתפוקת העבודה עשוי להישאר בעיקרו אצל המעסיק דווקא. דוגמה נוספת למדיניות ממשלתית המשפיעה על שיעור התמורה לעבודה הן העלאת שכר המינימום, שיעור העובדים המאוגדים וגודלו של המגזר הציבורי במשק. כל אלה מחזקים את כוחה של העבודה מול ההון ומעלים את שיעור התמורה לעבודה ביחס לתוצר.
גם לווקטורים כלכליים בשוק העבודה השפעה על כוחם של העובדים מול בעלי ההון. כך למשל שיעורי אבטלה נמוכים מצביעים על היצע גבוה של עבודה שמביא להעלאת השכר הממוצע. הגדלה של כח העבודה (הכנסת אוכלוסיות חדשות ובעיקר חלשות לשוק העבודה) עלולה להחליש את יכולת המיקוח של העובדים בעיקר ברמות השכר הנמוכות, ולהגדיל את מספר העובדים בתחומים שבהם הפריון נמוך.
בהסתכלות גלובלית, מונים חוקרי בנק ישראל שורה של תהליכים המפחיתים את שיעור התמורה לעבודה, כשבראש ובראשונה עומדים ההתפתחות הטכנולוגית ותהליכי הגלובליזציה. טכנולוגיה חדשה מגדילה את התמורה על השקעות ומקטינה את החלק מתוך ההשקעה שמופנה להעסקה. מקצועות המאופיינים ברמת כישורים נמוכה מוחלפים בטכנולוגיה. הגלובליזציה מאפשרת ניוד של הון בעולם המחזק את כח המיקוח שלו מול עובדים במדינות מפותחות שנאלצים להתחרות בעובדים במדינות מתפתחות בהן שכר העבודה נמוך יותר. מגמת המעבר של תעשיה למדינות המתפתחות דוגמת סין והודו מושכת הון למדינות אלו ומחלישה את כח המיקוח של עובדים במדינות המפותחות. מהצד השני פתיחת המשקים לייבוא לוחצת גם היא את רמות המחירים במדינות המפותחות כלפי מטה וכתוצאה מכך שוחקת הפריון של המעסיקים שמגלגלים שחיקה זו לעובדים.
מה קורה בישראל?
על פי הנתונים שמציגים חוקרי בנק ישראל, שיעור התמורה לעבודה עמד ב-1996 על כ-60% מהתוצר, כלומר 60% מהתוצר תורגם לעלות העסקת העובדים במשק. שאר חלקי התוצר הם למעשה עודף הערך שמתגלגל לידי המעסיקים. לאורך השנים ירד שיעור התמורה לעבודה בישראל עד לרמה של כ-53% בשנת 2015 כשבשנתיים האחרונות נרשמה דווקא עליה של כאחוז וחצי בנתון זה לרמה של מעל ל-54%. עליה זו נתמכה בעיקרה על ידי העלאת שכר המינימום, גידול בשיעור העובדים המאוגדים ושיעור האבטלה הנמוך. הגרף שמציגים החוקרים מראה שגם בשנים 2000-2001 עלה שיעור התמורה לעבודה בצורה חדה יחסית, ובשנים 2004-2008 עלה נתון זה באופן מתון. הירידה המתמשכת של שיעור התמורה לעבודה מרוכזת לשנים בודדות בהן נרשמה ירידה חדה, בעיקר אחרי משברים כלכליים. כך היה בשנים 2002-2004 ולאחר המשברים של 2008 ו-2012. כך ניתן לראות כי למרות שהם מצטיירים כראשונים להיפגע, בסופו של דבר המשברים מתגלגלים לידיהם של בעלי ההון והם מגדילים את התמורה שהם מקבלים מעוגת התוצר.
מהשוואה לשאר המדינות המפותחות עולה כי ישראל היא מהמדינות הבודדות שבהן תהליכה השחיקה של שיעור התמורה לעבודה נמשכו גם אחרי שנת 2008, שהיוותה שנת מפנה עבור מדינות רבות בתחום זה. בעוד ששיעור התמורה על העבודה בישראל עמד בשנים 2016-2017 על כ 54% בממוצע המדינות המפותחות עמד נתון זה על כ-58% כשאת הטבלה מובילה איסלנד עם שיעור תמורה לעבודה של כ-75% וסוגרת יוון עם שיעור תמורה לעבודה של 48% בלבד. אירלנד אגב, ממוקמת במקום השני מהסוף אחרי יוון, עם שיעור תמורה לעבודה של 49%. נתון זה מעניין מאחר ואירלנד היא אחת המתחרות המרכזיות של ישראל במשיכת ענקי ההי טק הבינלאומיים. כדי להביא אליה את גוגל ושאר ענקיות ההי טק ביצעה אירלנד שורה של צעדים ששחקו את כוחם של העובדים במדינה. תהליך דומה אנחנו עלולים לראות בישראל אם המגמה של הממשלה למשוך את ענקיות ההי טק בתמורה להקלות מס נרחבות תצליח.
בניתוח של הגורמים לירידת ערך העבודה בישראל לעומת כוחו של ההון, מציגים חוקרי הבנק ארבעה מדדים נוספים שירדו במקביל ומציעים שיש קשר בין ירידתם לירידת ערכה של העבודה. ארבעת המדדים הללו הם משקל התשומות בתעשייה מכלל המגזר העסקי, שיעור הייצוא מכלל השימושים, שיעור היבוא ממדינות מתפתחות מתוך סך הייבוא ושיעור הייבוא מכלל הצריכה התעשייתית. בעוד ששני המדדים הראשונים מציגים ירידה מתמשכת, שני המדדים האחרונים מציגים עליה מתמשכת ובכך מציגים החוקרים את השפעות הגלובליזציה התחרות הבינלאומית ותמהיל ההעסקה בישראל על כוחה של העבודה לעומת ההון. החלשות התעשייה המקומית, ומעבר של עובדים לענפי מסחר ושירותים במקביל לחשיפת המשק הישראלי לייבוא הם חלקים בסיסיים במדיניות הניאוליברלית אותה מקדם ראש הממשלה נתניהו בשני העשורים האחרונים.
בשורה התחתונה, פרק ה' מדו"ח בנק ישראל מציג תמונה חדה וברורה של היחלשות העבודה לעומת ההון ומציג שורה של השפעות חיצוניות ופנימיות על מדד זה. הדו"ח שנכתב על ידי מחלקת המחקר המוערכת של המוסד הפיננסי החשוב בישראל, חריג בנוף של השיח הכלכלי חברתי בישראל. הניתוח הבהיר והפשוט של המשוואה על כוחה של העבודה מול כוחו של ההון אמורה להיות חומר נפץ חברתי. עם זאת ניתן לסמוך על דחיקת הדיון הזה בשיח לטובת שיח צרכני על יוקר מחיה ועל העדרה של אופוזיציה כלכלית פוליטית לתפיסות הניאוליברלית שמנהיג ראש הממשלה נתניהו כדי להרדים כל אפשרות של השפעת הנתונים המוצגים בדו"ח על סדר היום הכלכלי חברתי בישראל.
