מדיניות הורדת המסים שמוביל שר האוצר משה כחלון מגדילה את הגירעון המבני של ישראל, ואינה משאירה "מרחב לתמרון בתקופת האטה" – כך קובע הדו"ח השנתי של בנק ישראל, שהתפרסם אתמול (רביעי). חוקרי הבנק ממליצים לממשלה שהגדלת ההוצאות החברתיות אותה היא מובילה "תלווה במתווה העלאת מיסים ו/או בביטול פטורים מעוותים בהיקף דומה".

על אף שהממשלה מציגה ירידה עקבית ביחס חוב תוצר ומסיימת שנה שלישית ברציפות עם גרעון נמוך מהתכנון, חוקרי הבנק מזהירים מפני עליה פתאומית בשיעור הגרעון כתוצאה מהאטה כלכלית. החוקרים מגדירים את מדיניות הממשלה כפרו-מחזורית (הרחבת ההוצאה הממשלתית והפחתת מסים בתקופת גאות כלכלית) וממליצים לממשלה לעבור למדיניות אנטי-מחזורית – כלומר לנקוט הפחתת מסים בתקופות של האטה על מנת לאפשר למשק להתאושש ממנה.

הדו"ח מציג שורה של נתונים המעידים על כך שבמקביל להקטנת יחס החוב-תוצר (60.8% בסוף 2017) הגדילה הממשלה בשנים האחרונות את ההוצאה הציבורית באופן משמעותי (הגדלה של 6.9% ב-2017) תוך כדי שהיא מקצצת במסים. החוקרים טוענים כי עודפי הגביה שאפשרו למדינה לנהוג כך נשענים על הכנסות חד פעמיות וזמניות, כך שלא ניתן להסתמך עליהן לאורך זמן ומצביעים על הגדלת ה"גירעון המבני" – גידול קבוע בהוצאות, כגון העלאת שכר המורים, בניית כיתות וכו', ללא גידול קבוע בהכנסות. החוקרים טוענים כי הגדלת ההוצאה במקביל להפחתת המסים מביאה להגדלה של הגרעון המבני (המתעלם מאירועים חד פעמיים) בכ-2%.

החוקרים אינם מתכחשים לעובדה שרמת ההוצאה האזרחית בישראל – 32.5% תוצר -נמוכה משמעותית ביחס לממוצע ה-OECD, העומד על 41.8%. עם זאת, הם מזהירים את הממשלה מתסריט שבו ירידה בשיעורי גביית המסים תביא להגדלת הגרעון אל מעבר ליעד המתוכנן: "מדיניות הרחבת ההוצאות ללא תכנון התאמות פרמננטיות בצד המיסוי מעלה את הסכנה לגידול בגירעון בשנים ללא הכנסות חריגות", נכתב בדו"ח.

חשוב לציין כי גם על פי הנתונים המוצגים בדו"ח, הגרעון מנוכה המחזור נמצא הרבה מתחת לממוצע מדינות ה-OECD מאז 2011, וכך גם יחס החוב תוצר. החוקרים מציינים כי עלות החוב של הממשלה בישראל (כלומר תשלומי הריבית שהממשלה משלמת) גבוהה יחסית למדינות ה-OECD, אך "שוכחים" לציין כי חלקו הארי של החוב הממשלתי מוחזק בידי הציבור הישראלי, וחלק גדול מתשלומי הריבית של הממשלה מהווים למעשה סבסוד לקרנות הפנסיה של אזרחי המדינה.

הדו"ח גם מציג את כניסתו לתוקף של חוק הנומרטור, וחושף את השפעתו הבעייתית על תפקוד הממשלה. על אף שהחוקרים רואים בנומרטור כלי חשוב לשמירה על אחריות פיסקאלית' הם חושפים כבדרך אגב את אחת הבעיות שהחוק הזה יוצר. מאחר שהממשלה מחויבת להציג מקור מימון עתידי לכל החלטה שדורשת הגדלה עתידית של ההוצאה הממשלתית או הקטנת מיסים, נוצר מצב בו יותר ויותר החלטות ממשלה מתבססות על 'הוראת שעה' (חוק שתקף לפרק זמן מוגבל). כך, למעשה, הממשלה עוקפת את החוק שהיא עצמה חוקקה. כדוגמה מציגים החוקרים את תוכנית 'נטו משפחה' של שר האוצר, שעברה כמעט כולה באמצעות הוראות שעה, על אף שההחלטות בה הן בעלות אופי קבוע – הורדת מכסים, הגדלת נקודות זיכוי ממס להורים וכו'.