מזמן לא התראינו, נעלמתי קצת. זה קורה, עניינים של הנפש כידוע לך. רגע חסם בכתיבה, רגע קצת קשה להתרכז, רגע אני מתכנסת לתוך עצמי ורגע לא רוצה להחשף אל עצמי בעודי כותבת שורות אלה. אז ראשית לכל אני רוצה להודות לכל מי שבעת האחרונה שאל מה עם הבלוג, לכל מי שנעצרה ברחוב לומר לי שהיא מחכה לפוסט הבא, אין ספק ששורות אלה נכתבות גם בזכותכם.
לליל הסדר הכנתי חזרת, צנצנת של חזרת לבנה חריפה עד דמעות. אותה חזרת הידועה על צלחת הסדר כמרור. תזכורת לזמנים מרים. לאכול חזרת אני אוהבת, אחת הסיבות הבודדות עבורי בחג להגיע לאיזשהו שולחן סדר. אך אם טרם יצא לך להכין או להימצא בסביבת הכנת החזרת, את המרורים והדמעות בתהליך הכנתה ודאי יקשה עליך מאוד לדמיין.
כשחשבתי על הפוסט הנוכחי לפני מספר שבועות כבר עלה במוחי הרעיון מה לכתוב. הרעיונות תמיד צפים מראש, אבל השורות כותבות את עצמן, והפוסטים עד כה תמיד מקבלים איזה טוויסט בסיפור. החזרת שהזכרתי בפסקה מעלה היא דוגמה מעולה. לשנייה לא היה לי ברור למה אני משתפת אותך בזה שהכנתי חזרת מלבד זה שעכשיו פסח באוויר. אבל התמונה מתבהרת לי עם כל מילה שנכתבת. תהליך ההכנה הכואב לצד אהבת התוצאה. זה דומה להרבה דברים בחיים. יש לך וודאי דוגמאות משלך.
והמרור, הו המרור, הוא משל מצויין לדיכאון ותהליך ההחלמה והיומיום – יציאת מצריים. אך כפי שכתבתי, היה במוחי רעיון אחר בעקבות תגובות שנכתבו לי על הפוסטים הקודמים. בחלק מהתגובות שקיבלתי, בעיקר לפוסט השני בו שיתפתי בדברים שנכתבו בזמן אמת, בזמן הדיכאון הקליני, מכרים קרובים ורחוקים הזדרזו לציין שלא ידעו כמה סבלתי בימים ההם, שהם מתנצלים שלא הבינו ותמכו יותר. זה ריגש אותי לשמוע, העציב אותי על תחושת האשמה שעלתה בהם ושלא בצדק, אך גם העלה בי את אותה מראה מעוותת ומבוך של מראות שהוא הדיכאון.
כשהייתי ילדה פחדתי ואהבתי את מבוך המראות בפארק השעשועים במקביל. החשש שלא אוכל למצוא את דרכי החוצה כמעט ושיתק אותי. הידיעה שיש מבוגר אחראי בסביבה השקיטה אותי ואפשרה לי להיכנס בידיעה שיהיה מי שיראה לי את דרכי החוצה במידת הצורך.
הדיכאון עם זאת, הוא לא שעשוע, הוא מבוך מראות עצום שהנפש שלי בנתה לי. השתקפות האני שלי התעוותה, בבואת המציאות שהופיעה מולי היתה סיפור שהדיכאון לחש לי באוזן ולא הרפה. כשניסיתי לפנות לשמאל, הופיעה ההשתקפות שאני לבד בעולם, התרסקתי על המראה מימין בה חשתי חסרת ערך. כשניסיתי לחזור על עקבותי חשתי אשמה ששרפתי את כל הגשרים ובניסיון לצעוד קדימה מראת היאוש סגרה עלי.
אני מתארת זאת כי זה היה מבוך המראות בראשי שלי, לא יכולתי להבין ולא יכולתי לראות מה אמת ומה פרי הדמיון, פרי הדיכאון. במבט לאחור דווקא הייתי בת מזל, בזכות רבים ורבות שאולי היו המבוגר האחראי בסביבה יצאתי מהמבוך, מצאתי את דרכי. גם כיום לפעמים אני נתקלת במראה מעוותת, לעתים לוקח לי זמן להבין שזו לא השתקפות המציאות, בזמנים אחרים המראות מתרבות. השדים הפנימיים שלי סוגרים עלי.
לפני כמה ימים, ברגע אחד פתאום צץ לי שד כזה בראש. 24 שעות הוא התרוצץ במוחי. חשתי נבגדת על ידי חבר קרוב, הראש שלי המציא סיפור שלא היו לו כל בסיס או אחיזה במציאות והסיפור התעצם והתעצם, טרד את מוחי, לא ישנתי בלילה, נטרפתי. ועדיין זכרתי שהמצאתי את כל הסיפור, זכרתי והזכרתי לעצמי שזה רק בראש שלי. 24 שעות של סבל, של זעם ו-24 שעות של תזכורת "זה רק אצלך בראש, תניחי לזה, תנשמי, לא קרה דבר במציאות". אני מניחה שזה קורה גם לך, איזה ג'וק שנכנס לראש ומתעצם, לא צריך דיכאון כדי שזה יקרה. זה אנושי. הכלי שהדיכאון תרם לי בהקשר הזה הוא ההבנה שיש בתוכי המון מראות מעוותות וסופו של הריב הדמיוני עם אותו חבר – פשוט שלחתי לו הודעה וביקשתי שיאשר שזה רק אצלי בראש. בשנייה המראה הזו התנפצה מול עיני ונרגעתי.
איך שהוא הזיכרון ההוא, מהימים ההם, מהמצריים שלי גם מזכיר לי את אותם האנשים שבחרו ובוחרים להיות לצידי, להיות המשה שלי, להיות המבוגר האחראי שמוודא שאמצא את דרכי במבוך המראות. אותם אהובים שבמעשים פשוטים מקשים עלי מאוד ללכת לאיבוד במבוך של תחושות ביטול עצמי, של חוסר ערך ונטל. הם מעמידים מולי השתקפות אחרת מלאה באהבה, משמעות וערך.
בקריאת ההגדה אנחנו חוזרים על המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים", הייתי מבקשת ששורות אלה יתנו לך כלי אחד קטנטן במפגש עם הסובבים אותך. דיכאון או לא דיכאון, המראות המעוותות נמצאות בכולנו והכלי שלנו להשתחרר מהן הוא להעמיד מול עצמנו ומול אהובינו מראות אחרות, מראות שמשקפות כמה יופי וערך הם מעניקים לנו בזה שהם בחיינו. אז ממך אני אבקש לבחור הפסח הזה להוציא ממצריים בן אדם אחד, בת אדם אחת, את עצמך ובדרכך להיות המראה המשחררת.
חג חירות שמח וכרגיל, אשמח לתגובות.
