ליל הסדר. הולכים ברגל, במדרכות. משפחות משפחות זורמות מהבתים ועולות משבילי קיבוץ עין חרוד איחוד לכיוון "בית לביא", המבנה הכי גדול בקיבוץ. כבר שבועות ארוכים התאמנו, ילדי הקיבוץ, בהגייה נכונה של פסוקי התנ"ך, בריקוד מדויק, בצעידה זקופה בטקס הבאת העומר, בנגינה בחלילית ובתיפוף בתופים. ניקינו את המדרכות מסביב למבנה בו ייערך ליל הסדר, באנו לחזרות אפילו בערב, בהן מקהלת המבוגרים ומקהלת הילדים שרה ביחד. כבר מדדנו סנדלים חדשים ובחרנו מהמחסן את החולצות הלבנות שנלבש בסדר, וכנראה בכל החגים לאותה השנה. סידרנו מאות שולחנות ואלפי כיסאות. אנחנו יודעים איפה יישבו משפחותינו במהלך האירוע. אנחנו יודעים שהאוכל יהיה לא משהו – אין סיכוי שהוא יישאר חם עד שהוא יגיע לשולחן, ובכמויות הנדרשות באירוע שכזה האוכל יהיה סטנדרטי למדי. אבל את ליל הסדר בקיבוץ לא נוכל לשכוח. כל פעם שנעשה את החג אצל קרובי משפחה "עירוניים" לא כ"כ נבין איפה כל הקטעים המוכרים מההגדה "שלנו". פסוקים שלמים שנלמד בתיכון יגררו שירה בכיתה ורובנו זוכרים את הקצב הנכון של "ב-תו-פים ו-במ-חו-לות, סוס ו-רוכ-בו, ר-מה ב-ים".

"לחלוצים היתה תחושה שהם יצאו ממצרים"

מוקי צור, היסטוריון וסופר בן קיבוץ עין גב, מספר כי ראשיתה של ההגדה הקיבוצית בהגדות הארץ ישראליות. "בכל מיני מרכזים בארץ – תל אביב, רחובות, מושבות, היו נוהגים התושבים להיפגש לחגיגה ציבורית גדולה – ריקודים ושירים, אחרי הסדר. היה בכך אישרור לשינוי מהגולה, בה היהודים נהגו להצניע את חגיהם, וכל משפחה חגגה בביתה שלה פנימה", הוא מספר, "בהמשך נעשו ניסיונות רבים למצוא אופן אחר לציין את החג. זו היתה תקופה שהחלוצים הצעירים הרגישו געגועים עזים הביתה, אל המוכר והידוע שבבית אבא. זה הוביל לעיתים לדחיקה של המסורת וההלכה – היו סדרים שהיו בהם במקביל מצות ולחמים, אבל היו גם סדרים שהקריאו את ההגדה המסורתית ובכו מגעגועים."

"סדר הפסח היה חג ההיסטוריה, אבל מבחינתם ההגדה היתה צריכה להתייחס להיסטוריה האקטואלית שסביבם". מוקי צור (אורן נחשון / פלאש90)

"השינוי מתחיל בחגיגת העומר בעין חרוד – שצוין כמה שעות לפני הסדר עצמו, בנפרד. זה נעשה בגלל העובדה שהאנשים נורא חששו מקלריקליזם (שליטת רעיונות ומוסדות דתיים בחברה – מ.ה.), וגם מגעגועים הביתה שיחזירו את האנשים לגולה. משה כרמי, חבר עין חרוד ומגדולי המחנכים הקיבוציים, ניסה להכניס לפסח תוכן חדש". בתחילה, מספר מוקי, ההגדה בקיבוץ היתה היתולית, "אבל ההגדה ההיתולית היתה הכי רצינית. כל גיבורי ההגדה היו חברי הקיבוץ. פרעה היה סדרן העבודה. היתה להם תחושה מאוד עמוקה שהם יצאו ממצרים, מעבדות לחירות, שזה קרה ממש להם, לא למשה רבנו".

חברי קיבוץ רמת יוחנן בטקס העומר, אפריל 2017 (הדס פרוש / פלאש90)

השנים חלפו וההגדות בקיבוצים התגוונו והתפתחו, והודפסו בכל מקום ובכל שנה מחדש. "מאז המצאת הדפוס עד שנת 1960 יש לנו 7,000 הגדות מודפסות, מתוכן 700 הן הגדות קיבוציות", מגלה מוקי, ומסביר זאת בכך ש"כל שנה אנשים הרגישו אחרת, כל שנה היתה הגדה לחוד. סדר הפסח היה חג ההיסטוריה, אבל מבחינתם ההגדה היתה צריכה להתייחס להיסטוריה האקטואלית שסביבם. אפילו הקיבוצים הדתיים, שלא יכלו לסור מההגדה המסורתית, הוסיפו לה עוד כרך אחד שהיה תוספת להגדה".

הקניידלך לא תמיד היה שם

אם הבחירה של הקיבוצים לשנות את הנוסח המסורתי של ההגדה ולערב בסדר הפסח עניינים אקטואליים נראית לכם כמו כפירה במסורת, כדאי שתכירו את הגלגולים שעבר חג הפסח עד ליצירת אותה הגדה מסורתית. בימי בית ראשון ושני, בהיות ירושלים מרכז עצמאות ריבונית יהודית, סדר פסח נראה מאוד שונה מהיום. עיקר החג היה עלייה המונית לרגל, מרחבי הארץ וגם מתפוצותינו – כי גם לפני שגירשו אותנו מארץ ישראל היו הרבה מאוד יהודים שחיפשו הזדמנויות וחיים נוחים בניכר. השלטונות היו מתקנים את הדרכים לקראת העלייה לרגל, היו נוטעים עצים כדי לספק צל לעולים לרגל, והשאירו את בורות המים פתוחים כדי שכל העולים לרגל יוכלו לשתות מהם – הם וצאנם. שיירות שלמות, משפחות מורחבות עם זקניהם וילדיהם. איתם היו בעלי החיים שהם הביאו לטקס הזבח, וכולם עולים לירושלים בשירה ונגינה. זה מזכיר קצת את הפקקים בדרך לליל הסדר שכולנו עומדים בהם כל שנה, אבל נשמע קצת יותר סבלני ושמח.

בלב החג היה טקס הפסח – העלאת קרבנות הפסח במשותף במקדש ובסביבתו (דמיינו את פארק הירקון ביום העצמאות, מכל התיאורים נראה לי שזה היה די דומה, כולל המוסיקה והריקודים), אכילת מרור לזכר המרורים שעברנו במצרים ומצות לזכר הבצק שלא הספיק לטפוח כשברחנו משם. ומעבר לריכולים ולחידוש הרקמה החברתית של העם, היו גם קצת מספרים סיפורים על יציאת מצרים, כמו צ'יזבט טוב מסביב למדורה. המצווה שממנה נבע כל הטקס הזה היתה כרוכה בבית המקדש – הגברים היו עולים לבית המקדש וניצבים בפני ארון הקודש, ככתוב –  "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך" (דברים ט"ז ט"ז).

חורבן בית המקדש (ציור: Francesco Hayez 1867).

אבל עם חורבן הבית לא היה יותר לאן להגיע. לא היה אפשר יותר לעלות לרגל. חז"ל ביבנה מחליטים שאין ברירה וצריך לכונן את העם מחדש סביב מרכז רוחני יותר, כזה שאפשר לארוז בתרמיל וללכת איתו לכל מקום. הם ממירים את העלייה לרגל והקורבנות בסימפוזיון – ערב משתה ארוך ומקיף (בשל כך נוספה מצוות ארבעת הכוסות, והקהילה מחויבת לספק אפילו לעניים שבה די יין לשתיה במהלך הערב כולו) בו יש מסכת שסוקרת היבטים שונים ביציאת מצרים. המסכת הזו היא ההגדה המסורתית שרובנו גדלנו עליה, ובה שירים ומרכיבי טקס שמטרתם להזכיר לנו שאנחנו בני חורין ושעלינו לשאוף תמיד להמשיך את הפרויקט היהודי של יציאה מעבדות לחירות. כל שנה בפסח היה כל יהודי מחויב להגיד "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" גם אם זה היה מס שפתיים, וגם זו היתה תזכורת שהפרויקט עוד לא הושלם, ושתמיד יש סוגים חדשים של "סירי בשר" ו"עבודת פרך". עם זאת, ההגדה כבר מרוחקת מסיפור יציאת מצרים המקורי המופיע בספר שמות, שקטעים מסוימים ממנו הושמטו ממנה לחלוטין.

עם ראשית הציונות החלו זרמים שונים בעם היהודי לשאול את עצמם שאלות קשות על תכני ההגדה. ההגדה הקיבוצית היתה אחת היוזמות הנרחבות ביותר, כזו שנשארה רלוונטית במשך שנים, והצליחה לייצר זרם של קהילות שמכירות את ההגדה הזו, ולא אחרת, כהגדת ליל הסדר.

פסח בחדר האוכל ביגור, 1961. מנצח שמואל הכהן. קישוט שלמה קנטור. (צילום עוגן באדיבות ארכיון יגור)

סדר פסח שהוא יום השואה

בהגדת הפסח הקיבוצית חזרו למקרא, החזירו את משה רבנו ש"עף מסיפור יציאת מצרים – בהגדה המסורתית הוא בקושי מופיע" כדברי צור, והחזירו את הקטעים מ'שיר השירים' שהיו נהוגים רק בחלק מהקהילות. הקיבוצניקים כללו בהגדתם גם את התוכן של האביב ואת העומר. ההגדות הקיבוציות התייחסו באופן עקבי לאירועים אקטואליים – בתחילה המאורעות בשנות ה-30, ולאחר מכן השואה ומלחמת העצמאות.

"מהרגע שנודעה השואה, ליל הסדר בקיבוצים היה יום השואה. פרעה היה היטלר והיה בכי מאוד גדול במהלך הסדר. מיסוד יום השואה והגבורה, ולאחר מכן מיסוד יום העצמאות הוציאו מההגדה את ההיבט של האקטואליה הלאומית". צור מסביר גם כי בשל השואה, הרבה מחברי הקיבוץ הפכו יתומים, או שנותרו להם רק שברירי משפחות. לסדרים בקיבוצים היו מצטרפים פליטים מעיירות של חברי הקיבוץ, כדי להיות ביחד באירוע שהפך למעין יום זיכרון. "היו מגיעים אחד שניים מעיירה לקיבוץ בו היה מישהו שמקורו באותה עיירה, וזו היתה המשפחה המורחבת". תופעה דומה התקיימה סביב הקמת המדינה – בשנים הראשונות למדינה, ליל הסדר תיפקד גם כיום העצמאות.

היצירה של יהודה שרת

בקיבוצי השומר הצעיר היתה הגדה אחת לכל קיבוצי התנועה, אותה כתבו מספר אנשים, ביניהם מרדכי אמיתי מקיבוץ שריד. בתנועות הקיבוציות האחרות היו מגוון נוסחים אך הידוע שבהם היה ליל הסדר מיסודו של יהודה שרת, שנחוג לראשונה בשנת 1951. יהודה שרת, אחיו של משה שרת, ראש הממשלה השני בישראל, היה נגן כינור, מלחין ויוצר מוסיקלי, ובעיקר, הוא היה חלוץ וחבר קיבוץ עין חרוד ויגור. בספרו "יהודה שרת גיבור תרבות" מתאר צור רבות את התלבטותו של שרת בין שני היבטים אלו של חייו, בשל הסתירות הרבות ביניהם. אין ספק שביצירת ההגדה הקיבוצית הצליח שרת לאחד את שני ההיבטים האלו לכדי יצירת חיים לדורות.

יהודה שרת מנצח 'הקהל' ביגור (צילום: ערי גלס באדיבות ארכיון יגור)

"בקרב יהודי גרמניה היה מלחין קומוניסטי בשם פול דסאו, שכתב מוסיקה וגלה לפריז בשל עליית הנאציזם", סיפר צור, "הוא כתב שם קנטטה ליציאת מצריים. את המילים כתב מקס ברוד, וזה היה הדגם למה שיהודה שרת עשה. זה נעשה במקביל, שרת הכיר את היצירה של בסאו וזה נתן לו את הרעיון של יצירה מוסיקלית מתמשכת עם מילים מהמקורות שמהווה את טקס הסדר. מה ששרת עשה השפיע על כל התנועות וכל הקיבוצים, אם כי בעיקר יגור ועין חרוד לקחו אותה בשלמותה".

יהודה שרת (צילום: גדעון שפירא מקיבוץ עין השופט, באדיבות ארכיון קיבוץ יגור)

סדר של קיבוץ שלם

בשיחתנו עולה בבירור שסדר קיבוצי אינו סדר משפחתי. נדרשת קהילה שלמה על מנת לעשות אותו כהלכתו. קישוטים, ריקוד, מקהלות, הקראות, צעדות – כל הגילאים וכל החברים משתתפים ביצירת החג. כל ההיבטים בחג, על פי מוקי צור, היו טבולים בסממני המהפכה הציונית – האמנות, קטעי האקטואליה והפוליטיקה, המוסיקה, החזרה להיסטוריה.

צור מוסיף שחידושים רבים מהסדר הקיבוצי "נכנסו גם לסדר הפסח המסורתי". הוא מציין מנגינות וקטעי קריאה שהיו מקובלים בסדר הקיבוצי, שנכנסו כדרשות שנאמרות בעל פה בהתייחסות לסדר המסורתי וכהרחבות והסברים עליו, בסדרים משפחתיים רבים.

סדר פסח ביגור, 1962. המשתתפים קוראים בהגדת יגור מ-1958, אותה כתב ואייר שלמה קנטור (צילום: ארכיון קיבוץ יגור)

צור מציין כי כיום רוב ההגדות הקיבוציות הן יציבות יחסית – "הודפסו פעם והיום משוכפלות כל כמה שנים", אך לדבריו עם הקמת תנועות הבוגרים של 'הנוער העובד והלומד', 'המחנות העולים' ו'השומר הצעיר' התחילו שוב להיכתב הגדות פסח חדשות. "חשבו שזה נגמר, שנגמלנו מהבוסר, כך חגגו הוגי דעות רבים. אך מסתבר ששוב התחילו לצוץ ברכות חדשות, ורגישויות חדשות ושירים חדשים, שזה דבר מאוד מאוד מעניין".  הוא מספר שיש גם משפחות קיבוצניקיות בעברן שליל הסדר בהן, גם בחייהם בעיר, מתנהל על פי ההגדה הקיבוצית המוכרת להם.

הגדה כאן ועכשיו

בעיניי, ההשפעה העיקרית של ההגדה הקיבוצית על התרבות היהודית היא ברוחה המחדשת. בליל הסדר, בהגדה המסורתית, אנו שואלים "מה נשתנה". אנו מנסים להבין איך חיינו יכולים להיות נקיים משיעבוד. אנחנו מזכירים לעצמנו את מצרים, ועוד יותר אנחנו מזכירים לעצמנו כי ביכולתנו לצאת ממצריים. מתאים והולם שחג שאלו תכניו ימשיך להתעצב בהתאם לשינויים העצומים המתחוללים בהיסטוריה של עם ישראל, כפי שעוצב הסדר הקיבוצי, וימשיך להיות דרך לכל איש ואישה לשאול את עצמם מהי החירות אליה הם שואפים "בימינו אנו". במובן זה ההגדה הקיבוצית יצרה תרבות שבה ניתן להעיז לשנות את המסורת ולהתאימה ל"כאן ועכשיו" של קהילות שונות, מתוך פרספקטיבה לאומית רחבה.