הגם אתה ברוטוס

בשמאל לא מפסיקים להגיב בהשתאות ובטרוניה להאשמות מימין על חוקים ומעשים הקורים בימינו אלה. "אתם כבר ארבעים שנה בשלטון ועדיין מאשימים את המערך?" הם שואלים. יש באותה שאלה אי הבנה יסודית שאינה נעדרת גם מדברי המאשימים. אכן יש דבר בסיסי שלא השתנה למרות חילופי השלטון ולמרות שעברו למעלה מארבעים שנה – הממלכתיות. אמנם חוקה לישראל לא נכתבה אך הנורמות השלטוניות נצרבו בדנ"א של המדינה, בכל מוסדותיה, מי פחות מי יותר – בצבא, במשטרה, בבתי המשפט, במערכת החינוך ובתקשורת ואפילו בכנסת. בן-גוריון נלחם בחרוף נפש על אותה ממלכתיות ולא היסס לפרק מסגרות ולהפעיל כח. הטעות שלו, פרט לעובדה שלא כתב חוקה, היתה הבחירה במושג "ממלכתיות". משהושלם המהפך נשארה ה"ממלכתיות" על כנה כערך מרכזי, מחייב וקובע, אבל הפרוש שלה משתנה וחוזר בטבעיות למקורו. נעלמו המרכאות – "ממלכתי" הוא משהו משל הממלכה. בלי שאיש שם  לב אנו הופכים מרפובליקה דמוקרטית לממלכה, ושם הכל מתנהל אחרת. בממלכה המלך נמצא מעל לחוק ומעל לכל המוסדות. המלך קובע את החוקים. המוסדות משרתים את המלך. העם אוהב את המלך. המלך נשאר בתפקידו עד יומו האחרון. מה  מכל אלה, ההולכים ומתממשים לנגד עינינו, חסר בהשקפת העולם הימנית?

אחד הההבדלים בין השמאל לימין ניכר במבט בחץ הזמן. בעוד שהשמאל חותר לעתיד טוב יותר שיושג על ידי שיפור מתמיד ברוח האדם וערכיו, וביצירת חברה מבוססת על ערכים אנושיים אוניברסליים, הימין חותר לעתיד טוב יותר דווקא על ידי חזרה לעבר ושיחזור הימים המפוארים של הדורות הראשונים. וגעגוע לתפארת העבר הוא געגוע לבית המלוכה.

בניגוד לארה"ב שם המאבק בין שמאל לימין הוא בין הדמוקרטים לרפובליקנים, אצלנו המונחים צריכים להיות שאולים מספרד – מאבק בין רפובליקנים למלוכנים. ימיו עתיקים כימיו של יוליוס קיסר שנרצח לא על ידי קושרים שחתרו תחתיו אלא על ידי חבריו הקרובים ששאפו להציל את הרפובליקה מידי הדיקטטור (מאבקו בדיקטטורה, בדיוק כמו בספרד, נכשל לחלוטין והדיקטטורה זכתה לשלטון ארוך ימים).

הגם שאול בנביאים

הגוש ימין-דת (ולעניינו חד הם) מייחל ומכוון לתכלית מדינית אחת – מלכות, וכל העומד בדרכה, ימחק ויסולק. ומה דעת היהדות על הדמוקרטיה? מהי מדינה יהודית ודמוקרטית? התשובה כתובה בספר שמואל א'. זהו הספר המכונן של ריבונות העם היהודי בארצו. מלכות דוד היא העבר המפואר שכל החלומות נישאים אליו ומשם הכל רק הולך ומתדרדר. שלמה, הבן, כבר ייסר את העם בשוטים ונכדו השוטה – בעקרבים. דוד היה השיא שממנו רק נופלים עד לבוא המלך משיח, שהוא נצר לבית דוד. כל יהודי מייחל בליבו לשובה של ממלכת דוד.

תנו למלך את אשר למלך אך לאלוהים את אשר לאלוהים. הוא הריבון העליון, היחיד העומד מעל למלך. כך היה (מימי דוד, כי שאול היה תקלה זמנית), כך הווה (מי שמניח את הכתר ומכתיר את מלך באנגליה הוא עדיין הארכיבישוף) וכך יהיה (עם ניכוש עשבי הדמוקרטיה האחרונים). הוא זה שממנה את המלך, כמובן באמצעות שליחו ונציגו עלי אדמות. זה ממנה, וגם נוזף ומצווה, ובשעת הצורך מפטר ומחליף. אין זה מקרה שהספר על המלך המכונן נקרא דווקא על שם הנביא.

שמואל הנביא העדיף אמנם, כמו אהרון הכהן, למנות את בניו לתפקידים הבכירים אבל כאן מגיע הקטע הדמוקרטי, כלומר רצון העם (אם כי יהיו שיכנו זאת פוטש) – העם רוצה מלך.

ד וַיִּתְקַבְּצוּ, כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה.  ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ–כְּכָל-הַגּוֹיִם.  ו וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ; וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל-יְהוָה.  {פ}

שמואל מסביר לעם בדיוק מהו מלך: את הכל הוא יקח – את הבתים והרכוש, את הבנים לטֶבַח ואת הבנות למטבח, אך העם מתעקש. העם רוצה מלך. העם רוצה מלך ללכת אחריו למלחמה. ואלוהים ונביאו נענים לרצון הבוחר.

ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ:  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.  ח כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר-עָשׂוּ, מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים–כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים, גַּם-לָךְ.  ט וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם:  אַךְ, כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם, מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם.  {ס}  י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, אֶל-הָעָם, הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ.  {ס}  יא וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם:  אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת.  יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.  טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו.  טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ.  יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים.  יח וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא.  יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.  כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ.  כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם; וַיְדַבְּרֵם, בְּאָזְנֵי יְהוָה.  {פ}

כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם, וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.  {פ}

זוהי תמצית הדמוקרטיה היהודית. זה המודל ופשר החלום הימני-דתי. מלך ומלחמה בברכת האל.

כדאי להזכיר, ברוח ימינו אנו, שאותו שאול שנמשח למלך הוכח ככשלון והוחלף על ידי הנביא בדוד. אשמתו היתה שחס על האויב ונמנע מלירות בראשו לאחר שנכנע.

(שאול המנודה והמושפל, בדיוק כמו ברוטוס, הובס בקרב האחרון והעדיף ליפול על חרבו).

בימים ההם בזמן הזה

הדמוקרטיה כפי שנהוג להבין אותה מאז תקופת ההשכלה, של הפרדת רשויות ושל זכויות הפרט, הדמוקרטיה שהביאה המהפכה הצרפתית היא גירסה הולכת ונעלמת, שמקובלת היום רק בשמאל. הדמוקרטיה של הדת-ימין רוצה מלך אבסולוטי.

לכן מנהיג הליכוד הוא המלך. תקופת שלטונו בלתי מוגבלת. הוא כל יכול – לכן הוא יכול להיות גם ראש מממשלה וגם להחזיק בעוד ארבעה תיקים (שר החוץ, שר התקשורת, שר הבריאות והשר לשיתוף פעולה אזורי) ביתו הוא הארמון ומשפחתו היא המשפחה המלכותית.

לראשונה מאז המהפך ונצחון הימין, ככלות ארבעים שנה במדבר הממלכתיות והדמוקרטיה, מיישמת מלכות נתניהו ומנחילה סוף סוף את עקרונת היהדות הדמוקרטית. היא מרסקת ומועכת את החוק הישן, את מערכת המשפט והבג"ץ, את המשטרה והפרקליטות, את הרשות הרביעית – העיתונות והתקשורת, את גופי הבקרה והביקורת, את האופוזיציה לסוגיה, את הצבא האזרחי, את כור ההיתוך הציוני, את כל מה שעומד בין הממלכתיות הישנה ובין המלך, שהוא גם המחוקק (בעזרת האל) וגם השופט (החכם והטוב) והמצביא העליון.

המהפך ניצח את המהפכה.
הממלכתיות מתה. תחי הממלכה.
וזה מסביר כמעט הכל.

מלך ישראל