אחד הדברים שהעם היהודי ממש טוב בו הוא לזכור את העבר שלו, יש שיאמרו שעד כדי אובססיה. אין עוד עם שמצווה לצום שש פעמים בשנה בשל ארועים שהתרחשו בחלקם לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה. יתר הארועים כבר מאוחרים בהרבה והתרחשו לפני אלפיים שנה בלבד. בכל שנה עם תחילת החורף אנחנו חוגגים במשך שמונה ימים את הניצחון של המכבים על היוונים שהתרחש לפני למעלה מאלפיים שנה. כמה חודשים מאוחר יותר, עם ראשית האביב, אנחנו חוגגים במשך שבוע שלם ארוע שהתרחש אלף שנים קודם לכן, לפני יותר משלושת אלפים שנה.

דבר נוסף שהעם היהודי (וליתר דיוק זה שיושב בישראל ובמיוחד הממשלה שלו) טוב בו כמעט באותה מידה הוא לשכוח את הלקחים מאותו עבר שהוא מיטיב כל כך לזכור.
נתחיל מהמובן מאליו. בשעה שאנחנו חוגגים את חג החירות ומספרים על היציאה מעבדות לחירות, ממש באותו זמן, אנחנו מטילים סגר של למעלה משבוע על למעלה משני מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון. חגיגת החירות שלנו משמעה פגיעה נוספת בזכויות המצומצמות ובחופש התנועה המוגבל ממילא שלהם. זה קורה בכל חג יהודי, השמחה שלנו היא הסגר שלהם כמו במין משחק סכום אפס מעוות, אבל בפסח זה צורם במיוחד. איך אפשר להלל את החירות ולא להבין שהיא צריכה להיות נחלת כולם? הבעיה היא שלא מדובר בעניין נקודתי או חד פעמי אלא במדיניות מתמשכת. ככל שהדבר תלוי בממשלת ישראל היא תשמר מצב של סכסוך שיחייב את המשך המדיניות הזו אל מעבר לאופק הנראה לעין. מבחינת הממשלה הנוכחית הפלסטינים יישארו תמיד, בכל הסדר אפשרי מבחינתה, חסרי זכויות בסיסיות. ולכן גם בעתיד, כאשר אנחנו נחגוג את חג החירות (או כל חג אחר) ננגוס עוד יותר בחירות המצומצמת שלהם.

כאשר אנחנו מדברים על יציאת מצרים אנחנו נוטים להתרכז ביציאה עצמה ובמה שהוליך אליה – העבדות, הסבל, מכות מצרים וכו'. משהו שאנחנו מזכירים פחות אבל רובנו זוכר ויודע לומר הוא שבני ישראל ירדו למצרים בגלל הרעב בארץ ישראל. בפועל הם היו מהגרי עבודה. במהלך ההיסטוריה שלנו יהודים רבים היו מהגרי עבודה, למשל מאות אלפים אם לא יותר שהיגרו לאמריקה במהלך הדורות, כולל בימינו אנו. חלק מהיהודים שעושים עליה הם גם במובן מסוים מהגרי עבודה. הגל הגדול של יהודים מארגנטינה בראשית העשור הקודם לא נבע רק מציונות אלא גם ואולי בעיקר מהמשבר הכלכלי שפקד את ארגנטינה. וזה נהדר שהם באו אגב, חיפוש עתיד טוב יותר הוא דבר לגיטימי לחלוטין.

כשמדובר במבקשי מקלט רבים מאיתנו מקפידים לכנות אותם מהגרי עבודה ולהפוך את המונח לבעל קונטקסט שלילי שיצדיק גירוש של כולם. אפילו אם היה מדובר במהגרי עבודה וזה בהחלט לא המצב, עדיין יש מקום ליחס הוגן ואנושי. רבים מבני העם שלנו היו בעצמם מהגרי עבודה בזמן זה או אחר. מרבית מבקשי המקלט בישראל מגיעים מסודן או מאריתריאה. אנשים שהגיעו מסודן נמלטו ממלחמת אזרחים ובמקרה של דרפור מרצח עם. זו מציאות שקשה לנו אפילו לנסות להבין. צריך להקשיב לסיפורים שלהם כדי לקלוט עד כמה לא מדובר בחיפוש עבודה ושיפור תנאי החיים. באריתריאה יש משטר דיקטטורי בו שולט אותו רודן משנת 1993. גברים מגויסים לצבא בגיל 18 מבלי לדעת מתי ישתחררו אם בכלל. אל תדמיינו את השירות שלכם בצבא, זה מאוד לא דומה. אריתריאה היא מדינה שנמצאת בחלק הנמוך ביותר של כל מדד קיים – רעב, פיתוח אנושי, חופש עיתונות, עינויים ועוד. היא ממש באותה שכונה כמו צפון קוריאה מהבחינה הזו. אנשים שמגיעים משם אינם מבקשי עבודה, הם אנשים שמחפשים מינימום של חירות אנושית. זו אותה חירות שאנחנו מספרים בשבחה אבל כל כך לא נדיבים לגביה כאשר מדובר באחרים.

עוד כמה חודשים, אפרופו צומות, יגיע צום תשעה באב ועמו המסר הידוע לפיו בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. זה לקח יפה וחשוב אם כי מעט מנותק מהמציאות ההיסטורית. הצבא הרומאי היה מן הסתם כובש את ירושלים גם אם המורדים היהודים לא היו מקלים עליו את העבודה במלחמות פנימיות. הלקח הוא בכל מקרה חשוב ונראה שמעולם לא שכחנו אותו יותר, בניצוחם של נתניהו והקואליציה בראשה הוא עומד. רבים מחברי הקואליציה שלו צמים בתשעה באב ויודעים לספר על שנאת חינם שהתרחשה לפני קרוב לאלפיים שנה. כשהיא נוכחת כאן היום הם דווקא שמחים לטפח אותה כי היא משרתת אותם פוליטית.

עוד לפני תשעה באב נחגוג את חג השבועות שבה יקראו את מגילת רות. גם במקרה הזה ידברו על הגר שחי עימך ועל רות שהיא כידוע מואביה אבל יסרבו לראות את הגר שחי בקרבנו היום. למי שפספס אגב, הסיפור של מגילת רות מתחיל אף הוא במהגרי עבודה – אלימלך, נעמי ושני בניהם בעלי השמות האופטימיים מחלון וכיליון שעוברים למואב עקב הרעב ביהודה.

ייתכן שהעבר הרחוק מאוד הוא עניין קצת מבלבל. תקופה אחרת, אורח חיים אחר, אולי קשה להשליך מהעבר הזה על החיים שלנו כיום. נניח שזה ככה. מה לגבי העבר הקרוב יותר, בואו נגיד אמצע המאה הקודמת? העם שלנו היה קורבן לרצח עם, מה שלא מפריע לישראל למכור פה ושם נשק למדינות שמבצעות רצח עם או פשעים נגד האנושות.
בעקבות מלחמת העולם השניה והזוועות שהיא חוללה נכתבו בין היתר אמנת הפליטים ומגילת זכויות האדם. חלק מכונן בכתיבה שלהן הוא הסבל שחווה העם היהודי במלחמה. גם את זה שכחנו מהר. על אמנת הפליטים ישראל חתומה אבל היא מתעלמת ממנה לחלוטין כאשר מבקשי מקלט מגיעים אליה. את העמדה לגבי זכויות אדם ניסחה יפה שרת המשפטים איילת שקד כשהסבירה שהציונות איננה צריכה לכוף ראשה בפני זכויות אדם. זה נכון לגמרי במשטר פשיסטי. בדמוקרטיה לעומת זאת זכויות האדם הן הבסיס המוסרי לקיומו של המשטר. מי שבמקרה לא שם לב לאופן בו ישראל מאבדת לאט לאט, צעד אחר צעד, את מאפייניה הדמוקרטיים, כדאי שיהיה מודע לדברים של שקד. היא תמצתה עבורו את הכל במשפט אחד.