אינני מאמין בביאת המשיח, כפי שכתבו ליצני חז"ל שרק למי שמעמיק בתוך דפי הגמרא רואה שהם היו ליצנים לא קטנים – שכמו ראש ממשלתנו – הבטיחו דברים שאי אפשר לקיים והתפוצצו מצחוק על עם ישראל הדביל כמו כל הגויים ולא אור לגויים, אין הבדל. ואפרופו עם ישראל, אביא נימוקים חזקים ביותר מדוע מגיע דווקא לי לזכות בפרס ישראל.
ראשית, מגיע לכל אחד שמצליח לשרוד את המדינה הזאת פרס ישראל למפעל חיים, כי יש להודות, לתחזק את החיים זוהי משימה כבדה מאוד בכלל ובמדינתנו בפרט.
אבל במה שקשור אלי זוהי משימה קשה ביותר וכל מי שהצליח לצלוח את ספרי "ההיפוכונדר – גלגולה של חרדה" שכתבתי בכושר נבואי לא קטן כבר ב-1993, יכול להבין זאת.
אבל פרס מפעל החיים שלי החל כבר כמדומני איפשהו במלחמת העולם השנייה. הורי היו זוג מאוהב וכמעט, כמעט הביאו אותי לעולם אלמלא אמי ששמרה מרחק נגיעה מטעמים דתיים, אך לאחר המלחמה, פגשה שוב את אבי והם נישאו כדת וכדין בפראג, ובעודני נהנה ממנעמי החיים ברחמה המתוק בעיר הקסומה, החליטה המשוגעת הזאת לעלות לישראל כי שקשקה מאיזה עוד היטלר שהפציע בשמי אירופה, ודווקא מכל המקומות בעולם החליטה אמי לבוא דווקא לישראל ופלטה אותי לאוויר העולם אי שם במחנה עולים "בית- ליד" נתניה ב-1950 וכשפרצה מגפת הפוליו הארורה, הצילה אותי וברחה משם באימה, כל עוד נשמתה באפה ועל כך הגיע לה פרס ישראל למפעל חיים בנוסף להישרדותה מאושויץ טפו טפו טפו, אבל לא הספיקה, וחוץ מזה גם היא לא בדיוק הייתה לא דויד לוי ולא שלמה ארצי (שהוא בן ניצולי שואה לייט).
לפחות היו נותנים לה להדליק גפרור בהר הרצל, ברוח השיר "אשרי הגפרור", חסרי רגישות שכמותם ובזה ללא ספק אשמה מפא"י טפו, טפו, טפו שהיא לא הצביעה אמנם עבורם, אבל אימא היקרה לקחה את הפנקס האדום, כי רצתה קופת חולים לבנה יקירה (אני!) ששרד אינסוף מחלות, גריפות, אנגינות, דלקת קרום הריאה ולא היה בראש שלה בדיוק פוליטיקה.
ועם כל זאת, תארו לכם שכבר בגיל 32 שרדתי כבר שלוש מלחמות: ההתשה, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה למרות שהסתובבתי שם כמו ברווז חסר תבונה במטווח. אבל מה זה לעומת התקופה בה למדתי באמריקה, ומישהו נתן לי מנה גרועה של מריחואנה מעורבבת בכימיכלים ובהזיותיי ראיתי אפילו אמבולנס של חברת קדישא, טפו, טפו, טפו מגיעה לקחתני, אושפזתי בבית חולים ובכל זאת הצלחתי לשרוד את החיים. לא אתיש אתכם, בניסים מופלאים שצלחתי על מנת לשרוד בחיים, ניסים שאפילו ר' מאיר בעל הנס לא יכול היה להושיע אבל שרדתי, והגדולה מכולם היא הממשלה הנוכחית וקודמותיה, שאם לא השתגעתי (עדיין!) כליל הרי זה נס בפני עצמו. שמא תאמרו שעל כך מגיע פרס ישראל לכל עם ישראל ששורד את הממשלות ובמיוחד את זו האחרונה. צודקים אתם, אבל לזכותי ייאמר שאני מאוד מאוד רגיש, הרבה יותר מכל מרוקאי או פרסי שאני מכיר.
ועכשיו, לאחר שהענקתם לי את פרס ישראל נשאר עוד דבר, הטקס עצמו.
תארו לכם שאני עולה על הבמה לקבל את הפרס ללחוץ את ידו של ראש הממשלה (בלי ארנק) ואת ידו של שר החינוך, ושל שרת התרבות, ואני נאחז בבחילה כה נוראית שאני מקיא את כל נשמתי על הבמה, וכמה שפריצים יעופו על פרצופיהם הזחוחים, ואת היממה הבאה אבלה באבו כביר. הכותרות שיופיעו למחרת בכלי התקשורת מפי כל השרים של הליכוד שיכריזו ש"זה היה כמו רצח רבין" ויאריכו לי את מעצרי באיזה חצי שנה, כדי למצוא לי סעיף אישום מתאים, ואחר כך יכניסו לי סעיף אישום "חילול קודשי ישראל" שדינו מאסר עולם, ואז אמצא את עצמי חולק תא יחד עם יגעל עמיר. במחשבה שנייה, לא רוצה פרס ישראל לא על מפעל חיים ולא על מפעל בטיח. איזה מזל יש לסמי מיכאל גדול סופרי ישראל שהצליח להימלט מהגזירה.
