באחת הביקורות שקראתי, נכתב שהסרט 'מוטלים בספק' הוא מטלטל. משהו אישי: אותי הסרט המצוין הזה, הראוי לכל שבח שכל אלמנט בו מלאכת מחשבת, לא טלטל, כי בעברי עסקתי בחינוך מה שנקרא אז "נוער שוליים". אני עדיין פוגש פה ושם נוער במצוקה מהפריפריה ואני יוצא ממציאות המפגשים מוטרד כל פעם מחדש: האם יש בכלל תקווה לצעירים אלה? האם חוץ ממספר מחנכים-צדיקים שמפשילים שעה שעה שרוולים כדי לתת להם סיכוי, למישהו באמת אכפת.
מה באמת מטלטל? חלק מהסרט נעשה בהשראת מקרה אמיתי, בו גדי ויכמן מבאר שבע נרצח על ידי נער, כאשר ירד בשעת לילה מדירתו לבקש שקט. אבל עם כל הטראגיות זה רק חלק מהסרט, אותו חלק ששומעים בחדשות, קצה קרחון של משהו עמוק יותר, שהכרונולוגיה התקשורתית לעולם לא תציג בפנינו. וזהו כוחו של הקולנוע, במקרה זה, הצגת הפריפריה ללא מסנני התקשורת המכזבים.
המילה פריפריה היא המילה הכי נדושה בשיח הישראלי. מעטים באמת מכירים אותה, או רוצים להכירה, במיוחד לא הפוליטיקאים. כאשר "האדם הממוצע" פוגש צעירים מהפריפריה ברחוב, בחוף הים, או בקניון, הוא משתדל להסב את פניו מהם, לא נעים מההתנהגויות שלהם, הם צעקניים מדי עבור האוזן של "האדם הממוצע", צוחקים בקולי קולות, מקללים אחד את השני, שומעים מוסיקה לא ערבה לאוזננו, הולכים מכות, נראה לנו שעולמם הרוחני מתמצת בהימורי הווינר בספורט. "החבר'ה של ביבי" אנחנו פוטרים את עצמנו, אין לנו עסק איתם. בחדשות אנחנו שומעים על דקירות והרג כמו ב"סיפור הפרברים" רק הרבה פחות סקסאפילי מהסרט האמריקאי עם המוסיקה הנהדרת, אין לנו בפריפריה, את נטלי ווד היפהפייה ששרים לה מריה, מריה, ועוד באנגלית. זה לא גיבור "ארבע מאות המלקות" של פרנסואה טריפו שנעים לאוזננו כי זה מתרחש בצרפתית, אנחנו יכולים להתקרב לדמויות הקולנועיות האלה מרחוק. כמובן שבמציאות לא נכנס להארלם השחורה או הרלם הספרדית. צעירי הפריפריה זה כאן, בעברית עילגת לפעמים, מעצבנים אותנו, ביננו לבין עצמנו אנחנו מכנים אותם בכינויי גנאי, עבורנו הילדים שלהם הם כאלה כי ההורים שלהם הם כאלה.
המפגשים שלנו אתם הם לא אמתיים. הפוליטיקאים באים לסיורים ומצקצקים בטלוויזיה על מר גורלה של הפריפריה ולנו נראה, מהמוקרן לנו מחדשות הטלוויזיה שהחיים שלהם אבודים מראש. היחידים שבאים במגע עם צעירים אלה הם המורים שהחינוך לנוער במצוקה הוא אתגר, נר לרגליהם, ואלוהים כמה קשה עבודתם.
כזה הוא הסרט "פיגומים" ופחות או יותר הסרט "מוטלים בספק" המספר לנו על במאי צעיר תל אביבי (רן דנקר במשחק מאופק) המגיע ללמד קולנוע בשכונת מצוקה, עבודות שירות במקום בית סוהר, בגלל תאונת דרכים שהיה אשם בה.
מיד בתחילת הסרט בשלב האקספוזיציה, במפגש הבמאי-מורה עם תלמידיו המופרעים נותן לנו הבמאי המצוין לנו בראש: בסצנה נהדרת, הוא מראה את כל עולמם של התלמידים בהתנהלות בכיתה שנדמית יותר לזירת אגרוף. התלמידים מנבלים את הפה, צועקים אחד על השני, משליכים חפצים, יורדים אחד על השני בעברית כמעט לא מוכרת, הולכים מכות רצח על כול מילה-כל זה עם המון הומור. הבמאי מנסה לשוחח עם התלמידים על תורת ההכרה ככלי קולנועי: "האם מה שאני רואה הוא המציאות או שמה החלום הוא המציאות". אמנם העניין משמש לתלמידים כדאחקות משעשעות, אולם ככל שהסרט מתקדם, התלמידים נכנסים לעניין שהופך לחלק משגרת חשיבתם וככל שמתקדמת העלילה כחלק מהאירועים הטראגיים.
המורה נותן לתלמידים מצלמות כדי שיתעדו את חייהם, וזוהי תחבולה יפה: בעריכה העלילה עוברת, ממציאות חייו של המורה ושל התלמידים, לשגרת חייהם מחוץ למסגרת הלימודים, נערי רחוב המתפרנסים מאיסוף בקבוקים ופחיות למחזור עבור קבלנים נצלנים. המורה מתערה בחיי התלמידים, כושל בעבודתו בגלל מעורבות יתר שמביאה למעצרו ולמעצרם של התלמידים, הוא חווה על בשרו את התעמרות המשטרה בנערים אלה ולבסוף מורחק מבית הספר.
אבל דווקא אז קשריו עם התלמיד הכי מופרע (אדר חזאזי גרש, תלמיד אמתי במשחק אמין ביותר) שגנב בתחילת הסרט את ארנקו והסלולרי של המורה מתהדקים. הוא מוזמן לדירתו בשיכון של התלמיד, שם עושים החבר'ה חפלות, אמו של התלמיד (הילה סורג'ון- פישר המצוינת) אם חד הורית, שננטשה על ידי בעלה ועובדת בטיפול בישישים בביטוח לאומי. האם הלבבית מכינה לחבר'ה את התקרובת בבילויים בחדר האורחים, אין להם מועדונים, נשאר רק הבית וישיבה על ספסלי רחוב ושתיית אלכוהול. בהדרגה, תוך מערכת יחסים סבוכה, משמש המורה לתלמידו כמעין תחליף לאב האבוד, שניהם מגלים הרבה מהמשותף להם, גם המורה גדל בבית ללא אב, והתלמיד בסצנה נוגעת ללב מביע את רצונו שהמורה, החי עם מישהי בתל אביב, ייצא עם אמו, כששיאו של הסרט המתכתב עם סצנה זו מותיר את הצופה פעור פה.
הכול בסרט מדויק להפליא, הדיאלוגים השנונים והאמינים, החיבורים, מעברי העריכה, בניית המזנסצנות, כל זה פרי תסריט ובימוי של אלירן אליה המצוין שזוהו סרטו הראשון, מתכתב עם הבמאי הגאון קן לוץ'. אלירן בעצמו עבד כמורה לקולנוע בפריפריה כך שהוא מכיר את הנפשות הפועלות מקרוב, ואף משתמש בתלמידיו כשחקנים. ראיתי שאלירן מנסה להסביר בראיון לירון לונדון בערוץ 10 שמה שהוא ראה לא היו אימפרוביזציות, אלא סצנות מתוכננות היטב. הסרט משדר כל כך אמינות עד שנדמה לך שהסרט זורם מאיליו ללא יד הבמאי. אותי כבשה תלמידה אחת בכיתה- שחקנית מחוננת, יודעת להעביר הומור, להקרין כשרון משחק נדיר.
הסרט רצוף אמירות קשות: הנער הגיבור מתלונן על אמו המקסימה, "שכל מה שמעניין את אמו המרוקאית זה להכין אוכל והרבה, ואת מלגת עידוד ללימודים שהוא קיבל שרפה על אוכל. היא דיכאונית.". שואל המורה "איך בא לידי ביטוי, הדיכאון?" משיב התלמיד "היא לא מבשלת שבוע." או סצנה אחרת נוגעת ללב, גם בהומור שמתארת התלמידה מול מצלמת החובבים שקיבלה את סדר יום העגום, לא בכעס- בעצמה מתפוצצת מצחוק (אני מצטט מהזיכרון): "הלכתי לעירייה, משם שלחו אותי למשרד הרווחה, משם שלחו לאגף הנוער, משם שלחו אותי לאגף השיקום, ומשם שוב לעירייה." שאפו לבמאי על תרגום סבטקס מוצלח, כמו לאורך כל הסרט.
במהלך הסרט, נראה שיש לנו עסק עם נוער אבוד. אבל בשעה שהם מבינים מה רוצה מהם המורה, הם הופכים לתלמידי קולנוע טובים ומלאי מוטיבציה.
צפיתי בסרט בבית קולנוע בקריות, כשבאולם, חופשת פסח בבית ספר, בני נוער דומים להפליא בהתנהגותם לגיבורי הסרט. הסדרנית אמרה להרים את הרגלים מהכיסאות, וכשיצאה, צחקו הנערים והניחו בחזרה את הרגליים על הכיסאות, דברו בקול רם תוך כדי הסרט, צחקו ברגעים מלאי הומור. ברגעים העצובים, שררה דממה. ממש כמו בסרט "רומא" של פליני. אחרי ההפסקה חזרו הנערים לסרט, בסיומו הותירו תשפוכת פופקורן ובקבוקים על הרצפה. "איזה חוצפנים" אמר אחד המבוגרים. אותי השילוב הזה עם הסרט היה משעשע ונפלא. ניגשתי בסיום לאחת הנערות הצרחניות ושאלתי אותה: "נהנית מהסרט?" הוא הרכינה את ראשה משאלתי הלא צפויה, ולחשה בביישנות "מאוד". אכן, הישג לבמאי. מקווה שגם אתם תיהנו מהסרט לפחות כמוני. חג שמח.
