הערב אדליק נר זיכרון כ"דור שני לשואה" בטקס באבן יהודה.
כתבתי קטע זיכרון זה להקראה בטקס.

**

אני משה קציר בן לשושנה ואליהו קציר, בשמו הגרמני – אדולף קוצ'ינסקי, נכד למשה אפרים קוצ'ינסקי ופאולה פרלה אינגברג, אחיין לפרדי פרדיננד קוצ'ינסקי, מהעיר מינדן בגרמניה.

ב-1936 בגיל 15 עלה אבא לארץ כשנה אחרי אחיו ואחותו הגדולים. בבית אצל אמא נשאר האח פרדי בן ה-13 כדי לשמור עליו. היא חשבה שהוא קטן מכדי לנסוע לבד לארץ ישראל.

סבא, סבתא, ופרדי נשארו בגרמניה, גורשו עם כל ה"אוסטיודן" לפולין, ונעלמו.
כנראה עלו בארובות אושוויץ,
איש לא יודע.

בכל יום שישי אחר הצהריים, כשהיו משמיעים בקול ישראל את המדור לחיפוש קרובים, היה משתרר בבית שקט. ציפייה לשם של תקווה שנשאר מאחור ונעלם בפולין לעד.
מין כמיהה לחלק מהנשמה שלך, שאינך יודע מהו ואתה מתגעגע אליו.

אני משה בן דור שני לשואה, נולדתי בשנה שביעית לתקומת ישראל.
לא קפצתי מרכבת לאושוויץ, לא נלחמתי ביערות, לא נשאתי טלאי צהוב על בגדי,
נושא בלבי את זכרם עד היום.

מדליק נר זיכרון זה לזכר ילדי "עליית הנוער" שעלו לארץ בתקווה, הקימו את המדינה,
ולא ראו עוד את משפחתם לעד.