יש כל מיני ימים להיזכר בסבתא ברכה. אחד מהם הוא יום השואה.
סבתא ברכה הייתה ניצולת שואה. בין היתר היא הייתה עוד דברים.
סבתא ברכה גדלה במשפחה של 8 אחים. מדהים איך היום זה נתפס עבורי כאשכנזייה חופשייה בלתי אפשרי. היא הייתה מבין ארבעת הצעירים יותר שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית גורדוניה. ארבעת הגדולים היו בכיוונים אחרים.
מגיל צעיר סבתא כבר לא ביקרה בבית הספר. דבר שליווה אותה כל ימי חייה באיזה דחף והבנה עד כמה השכלה פורמאלית היא דבר הכרחי. יחד עם זאת באוניברסיטה של החיים הייתה לה קביעות כמרצה מן המניין. היא הקפידה להרביץ בנו בנותיה ונכדיה את התורה שלה השכם והערב.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברכה הייתה בת 17 וכבר דודה לשלושה אחיינים קטנים. שלושה אחים היו כבר נשואים ובעלי משפחה.
משפחת פוקס הענפה גרה בעיר לודז' שהמזל המפוקפק שלה זימן לה סיפור משלו במלחמה. העיר התאפיינה בתעשיית טקסטיל ואנשים רבים עבדו במפעלים בעיר.
זיגמונד הבכור התנדב או זומן לאיזה עניין ונעלמו עקבותיו וכאן מתחיל הפוקס שלהם. זיגמונד הוא היחיד מבני אותו דור של משפחת פוקס שנרצח במלחמה. שבעה מתוך שמונה שרדו והגיעו לגיל גבורות.
אב המשפחה, נחום, מת ככל הנראה ב-1941 והיה היחיד שזכה לקבורה.
לאחר שהקימו את מחנה המוות חלמנו בסמיכות לעיר נרצחו בה אם המשפחה גיננדל (גולדה) ושלושת האחיינים של סבתא ברכה. לשווא, כך מספרת האגדה המשפחתית ניסתה גולדה להחביא את אחד מנכדיה תחת המעיל שלה אך ללא הועיל.
חזקל השני, שגם היה המורד במשפחה, הצליח להצטרף לצבא אנרדס, צבא של הנותרים מהצבא הפולני שלחמו בחסות הצבא האדום או לצידו, תלוי מה הפוליטיקה שאתם קוראים. חזקל שרד וחי שנים רבות בקנדה שם נישא והביא ילדים.
איך הנרי ולובה מספרים, שלוש וארבע, שרדו? לצערי אינני יודעת. אך הם שרדו את המלחמה. שניהם היגרו אחרי המלחמה לארצות הברית, היא לניו יורק והוא ללוס אנג'לס שם נישאו מחדש ומחדש הביאו ילדים.
ארבעת הצעירים: חנה, ברכה, ברוך ובתיה העבירו את המלחמה בחוות ההכשרה מרישין של תנועת גורדוניה ולאחר מכן עברו למפעל אחר. הם עלו על אחד המשלוחים האחרונים מלודז' לבירקנאו. לימים ראינו את שמותיהם ברשימת הנוסעים. הדהים אותי שאפילו ששולחים אנשים אל מותם מישהו הוציא הוראה להקליד את שמותיהם, כאילו הייתה לכך משמעות.
על הרציף בבירקנאו ברוך הופרד מהאחיות. חנה שהייתה ידועה (שלא בצדק) בפרצוף תשעה באב שלה הייתה בסכנה להישלח למוות. סבתא ברכה הייתה אשה בעלת תושיה ובלי חשש נתנה פקודות ברורות. בתיה הצעירה מכולן תעמוד ראשונה. חנה באמצע והיא תעמוד אחרונה. חשוב לומר שכך סבתא סיפרה את הסיפור, וכולן התבקשו להבליט את החזה ולחייך. אצלנו בצד הזה של המשפחה יש חזה גדול ויפה וגם אוזניים בולטות. סבתא בנתה שמנגלה יסתכל על החזה. לכי תספרי לסבתא שלך שהיו עשרות "רופאים" נאצים על הרציפים. אז מעולם לא תיקנתי אותה. חנה התבקשה ללכת למוות וסבתא מספרת שהיא פנתה למנגלה ואמרה לו שאם חנה הולכת אז גם היא. מנגלה החזיר את חנה חזרה ושלושתן נשלחו למחנה הנשים. עבור סבתא שלי הסיפור הזה זקף את קומתה שנים רבות. היכולת שלה לעשות משהו בשיא התופת.
הן היו בבירקנאו שבועיים להערכתן ואז נשלחו למחנה עבודות כפייה להכנת מזרנים על הגבול הצ'כי. שם שרדו עד סוף המלחמה. חנה למזלן שובצה למטבח והן הצליחו לאכול קליפות של תפוחי אדמה. עד היום אני לרוב אוכלת תפוחי אדמה בקליפתם כי גם זה אוכל.
לאחר המלחמה הן חזרו ללודז' שם חברו לברוך. כחניכי תנועת נוער ציונית הם החליטו לעלות לפלשתינה. הם עברו בדרך במחנה פליטים על גבול איטליה שם סבתא פגשה מפקד מהבריגדה. הרומן כנראה לא עלה יפה. לבסוף הם עלו לפלשתינה והלכו להקים את קיבוץ אבוקה בבקעת בית שאן. אחרי תקופה קצרה שבוודאות היה בה קיץ כולם הבינו שציונות זה חשוב אבל לא חייבים להגשים אותה במקום הכי חם בישראל. אז הם עזבו והגיעו להרצליה, מושבת הדרים בשרון.
סבתא שלי פגשה את משה העליון, חקלאי מבוגר, היא בעצמה הייתה כבר רווקה זקנה בת 26 ונדמה היה שילדים לא יבואו. משה יחד עם כל הצרות היה גם יווני מסלוניקי. סבתא לא ראתה בעיניים והביאה את הגרקו למשפחה. קרוב משפחה בשם יהודה נתן את הסכמתו והם נישאו. סבתא הפכה חקלאית בכפר קטן של האיחוד החקלאי בשם כפר שמריהו.
בשנת 1950 באה אמא שלי זהבה העליון לעולם.
סבתא שלי הייתה ניצולת שואה. זה ממש לא הדבר העיקרי שאני קיבלתי ממנה, יחד עם זאת החלק הזה מסיפור חייה דחף אותי להדריך למעלה מ-20 מסעות לפולין במסגרת הנוער העובד והלומד ומרכז ההדרכה המעורר. עמדתי בכניסה למחנה הנשים בבירקנאו וסיפרתי את סיפורה של סבתא ודרכו סיפרתי לעצמי ובתקווה לחניכים שהקשיבו על רוח האדם. על היכולת המופלאה שלנו למשוך עצמנו מהביוב אליו המין האנושי מכניס את עצמו. אני מנסה לחנך את עצמי לבחור בחיים, לקבל את החלקים הרעים והאכזריים בהם. עד היום אני זוכרת מה עשה מפעל AEG הגרמני שהעסיק את סבתא במפעל שלו, אני עדיין לא מסוגלת לשמוע גרמנית בלי להצטמרר ורגלי לא דרכה בגרמניה. ההגיון, כפי שכתב אפרים קישון, נשרף באוושויץ.
לשמחתי, אני שייכת לדור בו רוב השמות כבר לא נושאים את שמותיהם של קרובי המשפחה שלנו שנרצחו בשואה, זכיתי גם ללמוד ולהכיר את גורל יהודי צפון אפריקה ואתיופיה במלחמה. הדברים זזים.
ועדיין המחשבה לא מרפה, מה היה קורה אילו?
והאם אני מסוגלת היום לראות את הסבל של אחרים ולפעול להפסקתו?
האם אני מסוגלת לסלוח ולהמשיך הלאה? ולבחור בעיקר לאהוב?
