את מסע כתיבת ספרה הראשון "כַּאן יא מַכַּאן – היבט ומבט בתמונת זיכרון הילדות בתקופת השואה והמלחמה בלוב" (רסלינג, 2017) תיארה נאוה ט. ברזני כך: "את הסיפורים האישיים צריך להשמיע גם מעבר לסיפור של ההיסטוריון. כל מחקר על יהודי לוב הוא חשוב". ואכן, ספרה של ברזני עובר דרך העמקה בזיכרונותיה של אמה יוליה יעל מסיקה לצד 90 ראיונות אותם ערכה עם ניצולי שואה מלוב שהיו ילדים בתקופת המלחמה. ברזני, ילידת 1966, מתגוררת בירושלים, מרצה לאומנות במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, המשמשת כאוצרת ומנהלת הגלריה לאומנות במקום ובמקביל כותבת עבודת דוקטורט באוניברסיטה העברית.

בספרה שיצא לאור בתחילת השנה בוחנת ברזני את עדויותיהם המאוחרות של מי שהיו ילדים בתקופת המלחמה והשואה בלוב בין השנים 1945-1938. כאומנית פלסטית העוסקת בנושאים הקשורים לילדות, פתחה ברזני, באמצעות כישוריה, את זיכרונותיהם של המרואיינים. באמצעות דימויים ויזואליים – תצלומים מהתקופה ורישומים בנייר, אותם ביקשה ברזני ממרואייניה ליצור, הצליחו המרואיינים להיזכר בצורה מעמיקה בסיפורים שלא סיפרו כל השנים, בין אם נמנעו לספרם ובין אם התערבבו, בשל גילם הצעיר בניסיונם של המבוגרים. "הריאיון מחולק לשניים. לפני הדימוי החזותי ואחרי הדימוי החזותי. בעקבות הדימוי החזותי עולים דברים שקצת מנותקים מהתבניתיות ומהשעתוק של הראיונות שאנשים רגילים למסור", מסבירה ברזני.

נאוה ט. ברזני (צילום: בשמת איבי)

מה הביא אותך לכתוב את הספר הזה?
"על הנושא התחלתי לעבוד במהלך לימודי התואר השני במדרשה לאומנות בבית ברל. שם התחלתי לעסוק בסיפור הזיכרון הפרטי של אימי ממחנה ג'אדו בלוב". אמה של ברזני, יוליה יעל מסיקה ילידת שנת 1937, עלתה לישראל בשנת 1949 לבנימינה ולאחר מכן לשכונה א' בבאר שבע. כשהייתה מסיקה בת 5 היא נעצרה ונאסרה במחנה ג'אדו עם בני משפחתה, "שם איבדה שלוש מאחיותיה ואת סבתה. זה מה שהניע אותי לנסות ולברר אודות התקופה שהיא קצת חשוכה מבחינת הזיכרון ובעיקר בהיבטים הקשורים לילדות". ברזני, שמחקרה דן בסיפורי ילדוּת מציינת כי "סיפורי הזיכרון האישיים פחות דוברו כיוון שהיה חשוב מאוד לגבש את הסיפור הקולקטיבי והכללי ופחות עסקו בסיפורים האישיים".

"הסיפורים האישיים הם כמובן חלק מהסיפור הקולקטיבי אבל לי היה חשוב בעיקר המימד האישי של הילדים. אותי סקרן דווקא הסיפור של אימי ודרך זה גילית סקרנות מבחינה מחקרית של ממש וראיינתי למעלה מ-90 אנשים בישראל ואיטליה שהיו ילדים בתקופה ההיא. דרכם ניסיתי ליצור איזשהו זיכרון מגובש של תמונת הילדות. כל אדם שדיבר איתי קיבל את מקומו בספר. כל אחד קיבל את האפשרות להציף את הסיפור האישי ומהקריאה מתקבלת התמונה הכללית של זיכרון ילדי הקהילה בתקופה ההיא".

זיכרונות העבר והווה שלובים זה בזה

שנת 1938 הייתה השנה שבה החלו אחדים מחוקי הגזע להיות מיושמים בלוב. בשנת 1942 הוגברה אכיפתם של אותם חוקים ויהודי לוב שהיו בעלי נתינות זרה הוגלו למחנות בתוניסיה, אלג'יריה ואיטליה. בשנת 1943, לאחר נפילת השלטון האיטלקי-פשיסטי של מוסוליני והשתלטות הנאצים, הועברו עצורים מאיטליה למחנות "ברגן-בלזן" ו-אינסברוק-ריכנאו". כמו כן, בשנת 1942 הוגלו יהודים ממחוז קירנאייקה בלוב למחנה ג׳אדו בלב הרמה הטריפוליטאית בלוב. עצורי המחנה שוחררו בעת הכיבוש הבריטי הסופי של לוב בשנת 1943. היקף הנספים מיהדות לוב בתקופת השואה אינו ידוע מבחינה מחקרית. ידוע כי במחנה ג'אדו בלבד נספו כ-562 יהודים וכי מאוחר יותר נספו בני אדם נוספים מפגיעות גוף מהן סבלו בעקבות זמן שהייתם במחנה. על פי הערכות לא רשמיות מדובר על כ-700 נספים בסך הכל.

האם זיהית מכנה משותף בין זיכרונות הילדות של המרואיינים בצל השואה?
"השאלה המרכזית שנשאלו המרואיינים הייתה 'במה שיחקתם?' והתשובה שקיבלתי ממרביתם הייתה שלא היו מְשַׂחֲקִים ושלא היה כלום. שלילה מוחלטת. השימוש בדימויים החזותיים היה ניסיון להשיב אותם לרגעים הקטנים ולאפשר להם לדבר גם על הדברים שכביכול לא מקובלים כמו פנאי, שמחה, ילדות והשתובבות בזמן השואה. בגלל הרצון לדבר את הסיפור הקולקטיבי הם מחקו את הסיפור הפרטי. אני מבקשת להאיר ולעורר אותו ולשמוע גם את הרבדים האלה כי זה חלק מהסיפור.

"אחת המרואיינות, אישה שהייתה ילדה במחנה ג'אדו, אמרה שלא היו משחקים ושום דבר. פתאום, במהלך הרישום שיצרה וממבט על התצלום של המחנה, עלה בה זיכרון מזעזע בנושא קבורה. בזיכרונה הילדים דימו טקס של אבלות בו הילדות היו בתפקיד מקוננות והבנים קיימו את טקס הקבורה. במציאות מתה אמה של אחת הילדות והם בנו בובה של האם. המשחק הוא דבר רציני. לא תמיד המשחק הוא דבר משעשע".

כאן יא מכאן, נאוה ט. ברזני / רסלינג

ממש כמו שילדים משחקים ברופא וחולה?
"נכון. יש התייחסות רצינית מאוד דרך המשחק. גם דרך השעשוע יכולה להיות חוויה מאוד כואבת וחזקה ולא רק לומר צחקנו ושמחנו ושיחקנו. זה אפשר להם במחנה להתמודד עם כל האימה הזו ולפתוח את זה דרך המשחק ולחיות את זה. כעבור שנים לאחר שהנושא לא עלה, פתאום היא מתעוררת בעקבות המבט והרישום שמאפשרים לה למתמקד ברגע קטן בכל התקופה המאיימת, להעמיק ולראות את זה".

מאפיין נוסף הנוגע לזיכרונותיהם של ילדי לוב מופיע בפרק שנקרא "מושבת השפות" העוסק בהשפעה של השפה על הזהות. יהודי לוב התאפיינו במגוון שפות. מלבד ערבית-יהודית-לובית שהייתה נהוגה בפיותיהם, דיברו גם איטלקית בהשפעת השלטון הקולוניאלי. ובבתים ציונים הקפידו על השפה העברית.

טוני [שם בדוי], ילידת העיר בנגאזי שבלוב (1935), ציירה בובה שיצרה בילדותה בעת המעצר במחנה ג'אדו בלוב, 1942

"בְּלִיל השפות יצר משהו מעניין במיוחד" אומרת ברזני ומתארת כי הראיונות חשפו "דרמה של שפות" כהגדרתו של אלבר ממי, סופר, סוציולוג, אינטלקטואל ופילוסוף יהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי. "מי שגדל בבית ציוני אינטנסיבי אמר שדיבר רק עברית והדגיש את העברית. מי שחשובה הייתה לו הזהות האיטלקית סיפר שדיבר רק איטלקית. אבל היו גם את אלה עם בליל השפות. בזמן הריאיון וביחס לסיפור עצמו ישנו מעבר משמעותי בין שפות. כשהם מספרים את הסיפורים ולפעמים עושים חיקוי של עצמם בילדות הם פתאום גם מדברים בשפה בה דברו אז כילדים".

הסתמכות על עדויות ילדים אינה נחשבת לאמינה מכיוון שלעיתים הזיכרונות מתערבבים בסיפורי המבוגרים ומה שהם סיפרו. כיצד בררת את התוכן?
"זה נכון. אני גם מתייחסת לזה בסוף הספר. הניצולים שהיו ילדים הם דור ראשון אמנם, אבל יש בהם מהדור השני כי הם ניזונים מסיפורים. הם גם ניזונים מהסיפור הקולקטיבי, גם מתוך המסעות לפולין, גם ניזונים ממה שהחברה רוצה להבנות. בגלל שאני לא היסטוריונית, אני מוצאת חשיבות בסיפורי החיים. כל אחד בפני עצמו. לא רק מידע אובייקטיבי. אני מתייחסת בספר ובכלל במחקר שלי אל העבר כפי שהוא מושפע מהווה נתון. אדם המצוי בהווה מסוים, יש לו התבוננות מסוימת לעבר שלו. יש גם מתח בין זמנים שונים. יש את ההווה של הריאיון, יש את העבר, יש את העבר של המחנה והעבר של העלייה לארץ. המתח הזה מבנה איזשהו סיפור. הסיפור נוצר גם בגלל מצבים פוליטיים-כלכלים שאנו חיים בהם כיום ולכן יש חשיבות להבין איך הסיפור מובנה ואיך הוא נוצר, כפי שנוצר, אצל כל אחד מהמרואיינים השונים. ההווה מאוד משמעותי ורלוונטי בסיפורי הזיכרון".

שלום [שם בדוי], יליד העיר טריפולי שבלוב (1931), צייר את עגלת המשחק במחנה המעצר באיטליה שממנו הוא הועבר לברגן בלזן בגרמניה, 1944-1942

החוקר אלסנדרו פורטלי (חוקר ממוצא איטלקי של ספרות ותרבות אמריקאית, היסטוריון שבעל-פה, כותב בעיתון היומי אל-מניפסטו ומוסיקולוג, ש.נ.) מציין שתמיד כשאנו מדברים על העבר אנו מדברים על ההווה בעצם. אני לוקחת מזה שהסיפור שלנו על העבר מושפע מההווה הנתון. בגלל שאני עוסקת בסיפורי זיכרון ולא בכתיבה היסטורית אני נותנת לממדים האלה לעלות. תמיד כשאדם מדבר על זיכרון הוא מדבר על זמן שהוא לא נמצא בו. יחד עם זאת, הספר, בגלל שמדובר ב-90 מרואיינים שפגשתי ומתוכם בחרתי סיפורים מסוימים, כאלה שהסיפור שלהם מאפיין גם סיפורים של אחרים, בכל זאת מציג תמונת זיכרון היסטורית מייצגת. כמות האנשים מעידה על תקופה שהייתה".

 מה ילמד מי שיקרא את הספר?
"קודם כל את הכוח של הדימוי החזותי. מה שמצוי בספר זה מחקר חזותי. הוא לא נכון רק ליהודי לוב אלא לכל מי שעוסק במחקרים החזותיים. מעבר לכך יתקבל ידע על תמונת זיכרון היסטורית של מהלך המלחמה והשואה בלוב. לאחרונה החלו להתמקד מהבחינה המחקרית בסיפורי הילדות אך בעבר, בכלל המחקרים שעסקו בשואה, נדחקו סיפורי הזיכרון של הילדים לשוליים".