שלושת השבועות שבין פסח ובין יום העצמאות, מהווים את אחד הבסיסים של הזהות הישראלית – בה הקהילה הישראלית, בדומה לקהילות אחרות בעולם, מציינת כי היא קהילה זוכרת ולכן, היא בעלת זהות לאומית ולא רק אוסף של שבטים.

היתה זו היהדות שהגדירה לעולם את הזהות הלאומית, שאיננה מבוססת על הרעיון של הזהות הגזעית – אלא שהיא מבוססת על זהות של אתוס מכונן. זאת זהות לאומית, שאיננה מבוססת על אחיזה טריטוריאלית, או ריבונות ולא מעוגנת בחוקה – למרות השאיפה התמידית, הזהות הלאומית היהודית, איננה נגזרת מקטגוריה אחרת, כדי להגדירה.

זהות זו מתבססת על עיצוב של לוח שנה, שמזכיר את האירוע המכונן של הזהות היהודית והוא יציאת מצרים (ולשם הדיון אין חשיבות אם יציאת מצרים התקיימה או לא); המקרא, ביסודו הוא ספר ההיסטוריה של האומה היהודית והוא חובק בתוכו את מערכת החוקים המאפיינת אומה זו – כחלק מזהותה הלאומית. מסיבה זו אפשר להניח, כי האפוס של יציאת מצרים, המוזכר לאורך הספרים השונים של המקרא ולימים הוא יוזכר כמעט בכל חג וטקס יהודי.

הרעיון המרכזי של האפוס של יציאת מצרים הינו כינון של זהות של אומה המבוסס על הגדרה של זהות לאומית; בשמו של רעיון לא מוחשי בדומה לזהותו של אלוהי האומה שגם הוא לא מוחשי. זה אפוס שאמור להנגיד את החרפה של השעבוד לאומה זרה ובצורה הזו, נוצרת השכחה היסטורית. דבר שיחזור בקיומם של חגים אחרים ביהדות, דבר שיאפיין את הזיכרון של האמונה היהודית שאינו תלוי במרכז שלטוני ורוחני אחיד – למרות השאיפה לקיימו מחדש.

דרך הפעולות הללו, העבר היהודי לא נמחק – אלא יצר זהות מבדילה וגם מכילה. זהות זו, אפשרה ליהודים להיות חלק מהחברה הכללית ולהיטמע בה ברמה כזאת או אחרת; אל מול המציאות הלא רגילה, שבכל רגע אמורה להתקיים הגאולה ולהיות מוכנים להתממשות של החירות.

דבר זה עולה מקריאת מהטקסטים של הגדת פסח, בה מתקיימת הדרישה להעביר את הידע מדור האבות אל דור הילדים. דבר שמקיים את הציווי של ההגדה ו'הגדת לבנך'; המחייב את הקיום של העברת המסר ההיסטורי של העיצוב של הזהות היהודית; זה סיפור שעובר מדור לדור וכל דור מעניק לו את הפרשנות שלו אל המציאות משתנה.

אחד משורשי הלאומיות המודרנית, הינה הרפורמציה של לותר, שהתפשטה ברחבי אירופה, בתחילה כאנטי תזה לממסד הכנסייתי הקתולי; ולאחר מכן, כסמן לאומי –  כמו במקרה של הכנסייה האנגליקנית (Church of England) ובמיוחד, כמו במקרה של הכנסייה הלאומית של הולנד (Protestantse Kerk in Nederland). צורך זה הוליד את הפנייה אל מודלים שלטוניים, שיצאו נגד האבסולוטיות של המונרך והכנסייה (כפי שהם באים לידי ביטוי בחוק הרומאי המאוחר) – זה היה שילוב של חומרים יוונים-רומאיים והחוק הגרמאני (על גווניו), עם רעיונות עבריים כפי שהם הובאו בתלמוד.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר הינה היצירה של הרעיון של ה'זכויות הטבעית'; בה הרעיון של 'זכות' הינו רעיון רומאי וימי-ביניימי; אבל הקישור שלו אל הרעיון העברי ערך 'השוויון בפני החוק', יצר רעיון חדש הקשור אל הזכויות הטבעיות של האדם. רעיון זה חובק בתוכו את התפיסה המרכזית בה כולם כפופים בפני החוק ואין למונרך זכויות אלוהית לשלוט.

מהפכה זו גם הבינה את הצורך בהפרדת רשויות שלא התקיימה בעולם היווני הרומי; בעוד שהיהדות עצמה יצאה נגד התפיסה הזו – דבר שעולה מהתלמוד עצמו ביחס אל החשמונאים, שלקחו סמכויות שלא להם ואיחדו את הסמכות השלטונית עם זו הדתית. היבוא של העקרונות העבריים הללו, יצר מצב של הגבלת הכוח השלטוני על ידי החברה; ובשל חוסר דגמי שלטון, כאלו בעולם הנוצרי וגם המוסלמי –  בו השלטון ראה את עצמו בעל מנדט שמימי מהאל וגובה במקרים רבים על ידי הכנסייה.

המהפכה התעשייתית הניעה שינויים חברתיים ותרבותיים. בחברה האירופאית ובין הכוחות הללו נוכחת הרומנטיקה האירופאית. בין תיאורי הטבע והעולם, הרומנטיקה ביקשה לחזור לעבר מיתי אגדתי וזאת תוך כדי ניפוץ של האמונה בהוויה יחדנית. דברים אלו בולטים בעיקר בתחומי האומנות השונים, שביצירות הללו טופחו ולובו היצרים האפלים –  כדי, לחזק את הזהות המבוססת על האתנוס הקדום. זו היתה לאומיות המבוססת על תיאורים של קדושה המבוססים על זהות של תמימות, תוך השלכה אל קבוצת הזיכרון של העם.

מלחמת העולם הראשונה שחררה את הכוחות האפלים, שהותוו על גבי קדושת היופי והאומנות – ובסופה של אותה מלחמה, אירופה והעולם השתנו ללא היכר; החל מהעלמות של מרבית בתי המלוכה באירופה ועד השינויים החברתיים השונים – כמו: מתן זכויות הצבעה לנשים, העלייה של תרבות הלהט"ב ועוד. שינויים אלו באו לידי ביטוי גם בתחומי האומנות והמוזיקה שביקשו לבטא את רוח התקופה.

חלק מאותם שינויים היה המיסוד הסופי של הדת האזרחית, דבר שהעניק את התוכן המבני של הטקס האזרחי; ובמקרים רבים, ישנו שימוש באחד משמותיו של האל, כמגן האומה. הטקסים הללו עוצבו בעקבות המפגש עם שדות הקטל ההמוני, במלחמת העולם הראשונה. בצורה הזו, חווית הקטל הפכה להיות מיתוס משלהב ורב עוצמה ובצורה הזאת הדת נוכסה סופית אל העולם החילוני והפכה להיות כלי בידיה.

שילוב זה היה הרסני עבור הרעיון הלאומי, הוא דחף את עולם הערכים האלו אל הקצה, על ידי קיטוב העמדות החברתיות; שאלו צמצמו את תחומי ההגדרה, והם קבעו נורמות חברתיות  קשיחות, לדוגמא: מה היא מיניות 'נורמאלית' מול ה'סוטה' – ודרכן, עצבה מהותה של זהות הלאומית – זאת היתה תגובת נגד לשינויים החברתיים והתרבותיים שעיצבו את העולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה וסוג של ניסיון לחזור אל אותם ערכים רומנטיים המבוססים על זהות האתנוס.

בשנית, אותו רצון עיוור הביא ליצירה של מלחמת העולם השנייה, בשם השיכחון של הקורבנות הרבים של המלחמה הקודמת וגם בשל זיכרון ההשפלה, בה גרמניה נוצחה מבלי שפלשו אליה והיא, איבדה את סממני הזהות שלה, כמו: האימפריה הרחבה שלה ומשפחת המלוכה ובנוסף, אי היציבות הכלכלית בעקבות הסכמי הכניעה לגרמניה –  חיזקה את הרצון להתאגד סביב המיתוסים של העבר ואלו הובילו בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה.

במהלך המלחמה באירופה עצמה, נהרגו יותר מ-41 מיליון אזרחים וחיילים – בהם 22 מיליון אזרחים מכל הלאומים. בתוכם מקופלים גם שישה מיליון יהודים, אותם ניתן לספור בתוך האוכלוסייה האזרחית של המדינות שהיו תחת השלטון הנאצי וגם כתור בני הלאום היהודי.

הזיכרון של השואה מוזכר כמעט בכל מקום בזהות הישראלית אולי בשל הפחד של השכחה של השואה. בדומה ליציאת מצרים, השואה מוזכרת כמעט בכל טקס ישראלי; החל מהטקסט המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות  וזו, מוזכרת כמעט בכל אירוע ממלכתי ישראלי. היו אלו האבות המייסדים, שקבעו את המועד של יום השואה במועד בו חלה התמרדות של גטו ורשה; כשבוע אחרי חג החירות היהודית. בצורה הזאת עוצב הזיכרון של השואה, אם בתחילה כתור סיפור המרידה של תנועות הנוער החלוציות (שהיו קשורות אל הממסד המפא"יניקי) אל מול ההליכה כעדר אל הטבח.

במקביל לקביעה של תאריך הזיכרון, מדינת ישראל תבעה בעלות על הנרצחים היהודים במלחמת העולם השנייה, כחלק מבניין הזהות הישראלית המכונן אל ההבניה של זהות חלוצית וגבורה. החקיקה של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנועד ביסודו להיות מכשיר של טיהור חברתי עצמי. המשפטים שהתנהלו נגד הקפואים השונים, הפכו לסוג של טריבונל ראשוני, שבו סופרו הסיפורים האישיים של האנשים. תהיה זאת פרשת קסטנר, שתעניק את הצצה הראשונית אל סד ההחלטות שיהודי הגולה נדרשו לקבל –  ותעניק סוג של קונטרסט, אל הדימוי של הליכה כצאן אל הטבח.

אבל, יהיה זה משפט אייכמן, שיעלה את המסך ויוציא אל העולם את הסיפור האישי של הניצולים ולא את הסיפור הממלכתי. במהלך השנים, אל זיכרון השואה החלו להיכנס הסיפורים האישיים של אלו שניצלו; ובנוסף גם החלו לדבר עם השואה של בני העם הצועני (הרומה).

היכל השמות ביד ושם מקור ויקיפדיה

המעניין הוא העיצוב של הזיכרון של מלחמת העולם השנייה בגרמניה ובמיוחד בתקופה של לאחר נפילתה של חומת ברלין. אחרי המלחמה, גם האמריקאים וגם הרוסים, דאגו לראות לציבור הגרמני הרחב את זוועות המלחמה וזאת תוך הדגשה של הרעיון, כי הם אלו האשמים שהם לא פעלו נגד השלטון הנאצי והם גם שיתפו עמו פעולה. במהלך המלחמה הקרה, שתי הגרמניות שהיו ידועות ביריבות האידיאולוגית שלהן – שתיהן ראו בחיילים הגרמנים ובאוכלוסייה הגרמנית חלק מהקורבנות של המשטר הנאצי וזאת בהתאמה לתפיסת העולם שלהם.

זה ניסיון לטהר את החיילים של הוורמאכט מהפשעים שהם חוללו במהלך המלחמה. ההצגה של החיילים הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, כחלק מאותם קורבנות מלחמה מטשטשת את המציאות של מלחמת העולם השנייה – בין הסיבות, אפשר לציין את חוסר הרצון של החברה הגרמנית לדון בסוגיה, בפשעים ובמעורבות החברתית בפשעים של המשטר הנאצי. תפיסה זו מייצגת את התפיסה הגרמנית בה גרמניה הינה הקורבן; והביטוי בצורות הזיכרון וההנצחה הייחודיות בשתי הגרמניות – הדמוקרטית והקומוניסטית.

הצגה זו הינה חורגת מן הנרטיב ההיסטורי של העולם היהודי-ישראלי ושל העולם האנגלו-סקסי; בו הקיום הגרמני היה נאצי, והוא היה מלחמה ברוע האולטימטיבי. התפיסה הגרמנית, מנסה לקבל בהבנה את המציאות שאליה נקלעו שכבות רחבות בחברה הגרמנית והיא מכילה אמפתיה רבה לעמדותיהן והכרעותיהן מבחינה מוסרית אל המשטר הנאצי.

נשים על הריסות בברלין במאי 1945 על פינוי הריסות בתים שנהרסו במלחמת העולם השנייה-מקור dpa

לא רק האזרחים הגרמנים, שנהרגו במלחמה אלא גם החיילים שנפלו בקרבות השונים – הם קורבנות המלחמה.  החיילים של היטלר (לא רק חיילי הוורמאכט אלא גם חיילי הואפן אס-אס כאחד), אינם אחראים כלל לפשעים שבוצעו; אלא רק היטלר והנהגה הפוליטית הם האחראים הבלעדיים לזוועות של המלחמה.

כיום מרביתו של הציבור הגרמני, אינו נושא את הזיכרון האישי של תקופת המלחמה; ולכן, הם אינם רואים את עצמם כמחויבים אל אירועי העבר. הנפילה של חומת ברלין הביאה להצגת הנרטיב של הגרמנים כקורבנות וכתפיסה המבקשת להכיר בסבל העם הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה (Leiden des deutschen Volkes im zweiten Weltkrieg).

גישה זו החלה במהלך דווקא בקצה השמאלי של המפה הפוליטית בגרמניה וכיום היא נמצאת בקצה הימני של המפה הפוליטית. גישה זו מנסה להציג את בני העם הגרמני כסובלים ואלו היו גם קורבנות, שנשלטו על ידי קבוצה פנאטית – שביקשה להפוך את השלטון שלהם לדת הרשמית של המדינה. עבור הנאצים, זה היה ניסיון לחזור אל העבר המיתי הגרמני לפני ההשפעה המזיקה של היהדות על הדת הגרמאנית העתיקה (והטהורה) בצורת הנצרות. בנוסף אוכלוסייה זו סבלה מפיקוח הדוק והפעלת אמצעים של טרור נגדה ובמקביל, היא סבלה מהפצצות ממטוסי בעלות הברית ואונס של נשים על ידי חיילים סובייטים ועוד.

בין אנשי השמאל הגרמני הראשונים, שהעלו את הסוגיה של סבל העם הגרמני, היה הסופר גינתר גראס, בספרו 'בהילוך של סרטן' (Im Krebsgang‏), המספר על תקרית טביעתה של האונייה "וילהלם גוסטלוף" ופרשת גירוש פליטים גרמנים מן המזרח. אבל באותה נשימה, יש צורך לציין כי גראס היה בין הראשונים בחברה הגרמנית, שדיברו על האשמה הגרמנית במלחמת העולם השנייה בספרו 'תוף הפח' (Die Blechtrommel‏).

מולו, ישנם אנשי ימין גרמני, שהולכים בהפגנות עם חולצות עם הכיתוב 'אבותינו (או הורינו) לא היו פושעים'. זו גישה בה אסור לבקר את דור האבות על חטאם במהלך המלחמה, תוך לקיחת עמדה מתקרבנת. הם מציגים את שיא התנגדות שלהם, בקשר העשרים ביולי ובקבוצת הורד הלבן (Weiße Rose) – אבל אלו, היו קבוצות אליטה שלא הצליחו לסחוף את העם הגרמני במהלך המלחמה.

קבוצות הימין, תומכות בישראל באופן מסורתי, כי עבורן אנחנו נלחמים בעולם הברברי המוסלמי; אבל עבור קבוצות אלו זאת הענקת לגיטימציה לפעולות הקשורות בהכרה בסבל העם הגרמני במלחמת העולם השנייה. זה מאבק על האופי של הזיכרון והעבר הנאצי בגרמניה, והוא מאתגר את הלגיטימיות של ההסדרים הגיאו-פוליטיים במרכז יבשת אירופה ובמיוחד במזרח מאז תום מלחמת העולם השנייה. אחד הסימנים, הוא החקיקה של חוק השואה הפולני – בו הפולנים מבקשים לשחק את תפקיד הקורבן שנפל בידי הגרמנים והרוסים.

אנדרטה לזכר "הוורד הלבן" בצורת עלונים מפוזרים על המדרכה, נצבת בחזית אוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן מקור ויקיפדיה

פרימו לוי ראה בניצולים עדים פגומים ואלו שנספו הם העדים האמתיים של השואה – היות והם לא יכלו להעיד. בעיני הם המנצחים הגדולים של השואה ושל אותה מלחמה ארורה. אבל דור זה הולך בדרך כל בשר, וזה הוא דרכו של עולם, עם כל הכאב שבדבר. אבל, כרגע אנחנו עומדים על סיפו של תהליך היסטורי, בו יתחילו הסוכנים של הזיכרון ההיסטורי לפעול. יכול להיות שהוא כבר התחיל ואולי הוא יתחיל בהלוויה של ניצול השואה האחרון – אני אישית לא יודע.

יכול להיות שרק אז, נוכל לראות כי השואה איננה סיבת הקיום של מדינת ישראל, אלא היא היתה רק המיילדת האכזרית. המדינה הוקמה כי התשתיות הוכנו במהלך עשרים שנות המנדט ותוך עיצוב הכוח הצבאי של המדינה, החל ממאורעות 1929-1921, דרך מאורעות 1939-1936 ועוד למלחמת העצמאות ולאחר מכן.

אכן, זה הולך להיות אחד הדיונים הנוקבים בחברה הישראלית – אולי ידברו שם על הניצחון של אותם ניצולים ואיך יראו הטקסים ואם צריך לעמוד או לא לעמוד בצפירה, איזה טקסטים יקראו ועוד הרבה דברים. דבר אחד בטוח, זה יהיה ויכוח טוב, כמו שיהודים יודעים לעשות ויכוח; ואני בטוח שהוא יהיה מוכתם במתיקות של השכחה, כדי שנוכל לזכור יותר טוב ולהבין – כי השואה היתה רק מיילדת ולא יותר ואנחנו עדיין קהילה של זיכרון.

אחת מתמונת הניצחון של סבתא שלי רוזה ע"ה כל הזכויות שמורות