כשנה לאחר עליית הנאצים לשלטון הופצו ברחבי תל אביב כרוזים שפנו "אל העם העברי", בדרישה תקיפה לחידוש החרם על מוצרים מתוצרת גרמניה. "כבר למעלה משנה עברה על גרמניה תחת משטר היטלר" נכתב בכרוזים, "הבטחות האופטימיסטים המושבעים שבנו כי מצב היהודים בגרמניה יוטב עם הזמן – נתבּדו. מצבם הכלכלי ובעיקר המוסרי של אחינו בגרמניה הולך ונעשה איום מיום ליום… ואצלנו – החנויות ובתי מסחר מלאים סחורות גרמניות עד אפס מקום. והקהל חוטף וקונה ואינו מתעניין במקור הסחורה ומוצאה". הכרוז (שזמין באתר הספרייה הלאומית) נכתב אמנם ב-1934, אך תוכנו החריף מעלה שאלה שנשארה רלוונטית גם שנים לאחר נפילת המשטר הנאצי – כיהודים ו/או כישראלים, כיצד עלינו להתייחס למוצרים ולחברות גרמניות?

ב-85 השנים שחלפו מאז עליית היטלר לשלטון עוררה השאלה הזו ויכוחים סוערים וזכתה לתשובות שונות, ברמה הפרטית והלאומית. החל מכלי למאבק בנאציזם, דרך שאלות לאומיות על חידוש הקשר בין ישראל לגרמניה ועד שאלות מוסריות של אנשים שלא מוכנים, באופן אישי, לקנות תוצרת גרמנית.

ויכוח שהחל עם עליית הנאצים לשלטון

החל מאביב 1933, עם התגברות רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית וכתגובה על החרם הגרמני על העסקים היהודיים שאורגן ב–1 באפריל אותה שנה, קראו ארגונים יהודיים בעולם להחרים תוצרת גרמנית. ביישוב היהודי בארץ ישראל ובקהילות יהודיות בעולם רווחה האמונה שחרם על תוצרת גרמניה יוכל להשפיע על גורל היהודים ולשפר את מצבם ומעמדם. בפועל, החרם התקיים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה אבל הוא לא היה אפקטיבי במיוחד, בגלל 'הסכמי ההעברה' שחתמה התנועה הציונית עם ממשלת גרמניה במטרה להציל רכוש וסחורות של יהודים גרמנים ולהעבירם לפלשתינה, בד בבד עם העלאת יהודי גרמניה. לצד זאת נחשף פער גדול בין דעת הקהל שהתנגדה למוצרים גרמניים לבין האינטרסים הכלכליים של היישוב הקטן, שהיה זקוק לכל סיוע כספי כדי לעמוד על רגליו. אפקטיביות המסחר וכוחו גברה על כוח החרם.

עם סיום מלחמת העולם השנייה וחשיפת זוועות השואה גברה הסלידה המקומית מכל מה שהיה קשור בגרמניה. אך "הסכם השילומים" שעליו חתמו ישראל וגרמניה ב-1953 הביא לכך שחלק נכבד מתשתית המשק הישראלי נבנתה בציוד תעשייתי גרמני ומכאן אט־אט, חזרו המוצרים הגרמנים לשוק הישראלי. העובדה שמרבית החברות הגרמניות שמכרו את מוצריהן בישראל העסיקו במהלך השואה עובדי כפייה יהודים נשכחה, הוצנעה או לא היתה שיקול ברכישה.

המורשת העשירה של פולקסווגן

אחת הסנוניות הראשונות היתה יצרנית הרכב פולקסווגן, שהחלה לייצא מכוניות לישראל ב–1959. חברת הרכב הגרמנית הוקמה בעידודו של היטלר לייצר רכב זול ומהיר לעם הגרמני. החברה פרחה במלחמת העולם השנייה וייצרה את הדגם המפורסם "חיפושית" שהיא 'המכונית לכל פועל' שנהגה על ידי היטלר. במהלך מלחמת העולם השנייה, ארבעה מתוך חמישה עובדים במפעלים של פולקסווגן היו עובדי כפייה. לפרדיננד פורשה, אחד ממייסדי החברה, היה קשר ישיר לראש האס-אס היינריך הימלר, וכך הוא הצליח לקבל אספקה קבועה של יהודים שיעבדו בכפייה ממחנה הריכוז אושוויץ. אך למרות ההיסטוריה הקשה, פולקסווגן היתה אחד המותגים הראשונים שהופיעו בנוף הישראלי. ההתחלה אמנם לא היתה קלה: על כלי הרכב והבניינים של החברה בישראל צוירו צלבי קרס, אך בהמשך היא זכתה להצלחה גדולה – עד היום.

פרסומת ל'פולקסווגן', דבר, 1964

בדף ה'אודות' של אתר פולקסווגן ישראל נכתב כי "קבוצת פולקסווגן העולמית (VW) נוסדה בשנת 1937 בגרמניה ע"י פרדיננד פורשה והינה יצרנית הרכב הגדולה בעולם". עוד מצוין כי "מדובר במותג עם מורשת עשירה, בה המכוניות הפכו לקלאסיקה", ללא ציון כי "המורשת העשירה" כוללת גם העסקת רבבות בני אדם בכפייה לשם הפקת רווח כלכלי.

בין אספירין לציקלון בי

מ–1965, לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות ופתיחתו הרשמית של השוק הפרטי הישראלי לייבוא מותגים גרמניים, מה שהחל בטפטוף מוצרים גרמנים חזרה לשוק הפך לשיטפון – וכך גם האבסורד. כך למשל חברת התרופות הגרמנית באייר, שמוצר הדגל שלה – האספירין – נמכר ביישוב היהודי טרום תקופת הנאצים. חברת האם של באייר, "איי.ג'י פארבן", ייצרה את הגז ציקלון B ששימש לרצח המוני בתאי הגזים של הנאצים ואף מימנה וסייעה לניסויים של מנגלה במחנות הריכוז. יש הסוברים כי איי.ג'י פארבן היא החברה שהרוויחה הכי הרבה משיתוף הפעולה עם הנאצים. עד היום שמה של החברה איננו נכתם בעולם הצרכנות הישראלית והוא סימן לאיכות. אגב, האספירין עצמו הומצא על ידי פליקס הופמן, יהודי שנשלח למחנה ריכוז והקרדיט נשלל ממנו.

קולות החרם על מוצרים תוצרת גרמניה נשמעו גם בשנות השישים והשבעים, והיבואנים הישראלים הקפידו שלא לציין את מקורם הגרמני של המוצרים ששיווקו. לפיכך, על המוצרים נכתב כי יוצרו באירופה או שמדובר ב'מוצר בינלאומי'. אמנם ההסוואה לא הייתה מושלמת והשמות או המחיר במארק הסגירו לעיתים את המוצא, אך חוסר הסימון איפשר לצרכנים הישראלים ליהנות מהמוצרים תוצרת גרמניה מבלי לחוש נקיפות מצפון. משנות השמונים, עם פתיחתם של השווקים הבינלאומיים ואיחוד גרמניה, התרככה ההסתייגות ממותגים גרמניים והיבואנים החליטו לחשוף את הסוד הגלוי ולכתוב על המוצרים "Made in Germany".

גם חברת מוצרי החשמל סימנס, אחת מהחברות הגדולות והחזקות בעולם, שירתה את השלטון הנאצי והחזיקה עובדי כפייה. חלק מהייצור בחברה שירת באופן ישיר את מחנות הריכוז וההשמדה. סימנס הפעילה את תחנת הכוח באושוויץ והעבידה שם כמאה אלף אסירים. אחרי המלחמה היא שילמה פיצויים לחלק מעובדי הכפייה, ועד היום עומדות נגדה כמה תביעות משפטיות. האתר העברי של החברה מייחד שלושה דפים לתיאור ההיסטוריה המפורטת של החברה החל מהקמתה ב-1847 ועד ימינו, אך אין בהם ולו בדל אזכור למעלליה של החברה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולשותפותה הישירה ברצח מיליונים (אולי תשמחו לדעת כי ב-1939 הושלמה גרסת הייצור של המיקרוסקופ האלקטרוני). מעניין ששמה של סימנס דווקא נקשר בישראל בהקשר שלילי, שאינו קשור כלל לשואה – פרשת שחיתות ושוחד סביב מכירת טורבינה לחברת החשמל בעשור הקודם. בסך הכל, סימנס משולבת עמוק בתשתיות הישראליות ובכל הנוגע לעברה הקשה – העסקים כרגיל.

פרסומת ל'סימנס', מעריב, 1969

הבעייה עם טיסנקרופ התחילה הרבה לפני הצוללות

בשנה האחרונה עסק השיח הציבורי בישראל באופן נרחב בתאגיד גרמני נוסף בעל עבר אפל – טיסנקרופ. נדמה שאין כיום ישראלי שאינו מכיר את החברה ממנה בחרה ממשלת ישראל לרכוש צוללות וכלי שיט, ואת הדיון האם בחירה זו נעשתה ממניעים כשרים או מושחתים. מה שנעדר מדיון זה לחלוטין הוא שמדובר בתאגיד שהוא איחוד בין שתי חברות שהרוויחו כסף רב מניצול עובדי כפייה, יהודים ושאינם יהודים, במהלך מלחמת העולם השנייה.

למפעלים של משפחת קרופ היה תפקיד מרכזי בהתחמשותה מחדש של גרמניה, ורווחים אדירים מכך: המפעל השתמש בעובדי כפייה, חלקם יהודים, לייצור נשק ותחמושת עבור גרמניה תנאי המחיה של העובדים היו חמורים, ורבים מהמפעלים מוקמו במחנות עבודה ובמחנות ריכוז, כאשר הידוע לשימצה מביניהם היה מפעל המרעומים במחנה אושוויץ. לא פחות משבעים אלף עובדי כפייה יהודים מתו במפעלי קרופ. לאחר המלחמה הועמד אלפרד קרופ לדין במשפטי נירנברג, יחד עם שנים עשר מנהלים נוספים בחברה. קרופ הורשע בשימוש רצחני בעבודת כפייה הרשעה שלאחר שנתיים בוטלה. במפעלי משפחת טיסן היה היקף הניצול קטן יותר, וכלל העסקת עובדי כפייה ושבויי מלחמה בייצור לצורכי הצבא הגרמני. לאחר המלחמה הועמד פריץ טיסן הועמד לדין על ידי שלטונות בנות הברית, קיבל אחריות על יחסה של החברה לעובדי כפייה וחויב בתשלום פיצויים. חוץ מצוללות, טיסנקרופ היא אחת מיצרניות המעליות הגדולות בעולם. בדף ה'אודות' באתר שלה בעברית אין כל אזכור להיסטוריה או לעבר של החברות שהרכיבו אותה.

הוגו בוס ייצרו את מדי הנאצים, IBM מיחשבו את אושוויץ

שני מותגים מתחום האופנה מספקים דוגמה נוספת לנתק בין העבר להווה. האחד הוא המותג "קרולינה למקה — ברלין", שאימץ שם גרמני ללא קשר לייצור המוצר רק כדי להתמתג טוב בעיני הקהל הישראלי. והשני בפתיחת חנות 'הוגו בוס' בכיכר המדינה ב-2011. מדובר בחברה גרמנית שהוקמה ב-1923 והיתה ספק המדים של הנאצים. גם בבית האופנה הגרמני הועסקו יהודים רבים בכפייה. מקים המפעל, הוגו פרדיננד בוס, היה חבר נאמן במפלגה הנאצית. כיום המותג מוכר את בגדיו ב-103 מדינות בעולם ויש לו יותר מ-5000 חנויות. ל'הוגו בוס' אין אתר בעברית. בדף ההיסטוריה באתר הבינלאומי של הקבוצה ניתן לקרוא את תולדות התאגיד החל משנת 1946 בלבד. ישנו מסמך להורדה על השנים 1923-1945, אולם הוא זמין בגרמנית בלבד. עם זאת, ב-2011 פרסמה החברה התנצלות רשמית על היחס לעובדי הכפייה בזמן המלחמה.

למעשה, החשבון של העם היהודי עם תאגידים שהעסיקו עובדי כפייה או סייעו למשטר הנאצי אינו מסתיים רק בחברות גרמניות. גם תאגידים בינלאומיים שפעלו בגרמניה רצו לשמר את רווחיהם ולהמשיך את הייצור והמכירות לגרמנים, ביניהם קוקה קולה שייצרה לגרמנים משקה ה'פאנטה', חברת המחשבים IBM שייצרה מחשב ששימש למעקב אחר האסירים באושוויץ, וקודאק שהסניף הגרמני שלה נהנה במהלך המלחמה מעובדי כפייה ממחנות הריכוז. מיותר כמעט לציין שגם לעובדות אלו אין כל זכר באתרי החברות הללו.

יש עוד אפשרויות חוץ מהחרמה או השלמה

אז איך, בעצם, אנחנו אמורים להתמודד היום עם העבר האפל של החברות הגרמניות או חברות שסייעו לגרמניה הנאצית? האם עלינו לחזור לדרישה של שנות השלושים, הארבעים והחמישים ולהעניש אותן בהחרמה? או שיש להניח לעבר ולהתמקד בהווה, שבו (ככל הידוע) לא מועסקים עובדי כפייה שמייצרים את המכוניות של פולקסווגן ואאודי ומכונות הכביסה של AEG ובוש?

חשוב לזכור שבעולם הגלובלי של ימינו, הכוח של חרם, בין אם הוא פרטי או לאומי, קטן מבעבר. העולם הוא גלובלי כמעט לגמרי, והנתח של ישראל בתוכו אינו גדול במיוחד. עדיין ניתן לטעון כי מדובר בעניין עקרוני, בחירה שאינה נמדדת רק במבחן התוצאה אלא במבחן העיקרון – לא לתת לחברה שהעסיקה עובדים יהודים בכפייה להרוויח את הכסף שלי.

האמת היא שבין 'החרמה' ל'השלמה' ישנו מנעד של אפשרויות שכדאי שיילקחו בחשבון. למשל, לדרוש מהחברות שכתמים רובצים על עברן 'לעשות תיקון' – להנציח את הקורבנות והעובדים שהועסקו על ידיהן באנדרטאות וטקסי זיכרון לכלל עובדי החברה ולמשפחות הניצולים והקורבנות; לחקור את עברן ולפרסם זאת בהרחבה; או להפריש אחוז מסוים מרווחיהן לטובת חינוך לסובלנות ודמוקרטיה וכנגד גזענות ואנטישמיות. דרישה כזו יכולה להגיע מלחץ ציבורי על החברות, שרגישות מאוד לתדמית שלהן, ואולי גם מלחץ על ממשלת גרמניה לחייב את החברות לעשות זאת באמצעות חקיקה. חשוב לזכור כי מהלכים כאלו לא יחזירו לקורבנות את חייהם ולניצולים את השנים האבודות, אך יבטאו לפחות נכונות לזכור את העבר ולהתמודד איתו.