המשפחה שלי כמעט לא נפגעה בשואה, לפחות שהייתי קטן לא הייתי מודע לזה. בגיל מאוחר יותר סיפרו שדודה שרלוטה ודוד משה נשלחו לטרנסדנייסטר (השטח שמעבר, ממזרח לדנייסטר), שהיה אוסף של מחנות עבודה גדולים עם תנאי רעב קשים, אבל לא מחנות השמדה. אבא סיפר שהיו כמה ימי פרעות ביאסי, העיר הגדולה ברומניה שבה חי, אבל המעיט בחשיבותן. לי זה נראה כמו מכות ואולי פצועים. רק בגיל מאוחר יותר הבנתי שנרצחו אלפי אנשים, ואחרים הובלו בקרונות מוות למחנות ריכוז ועבודה במקומות רחוקים ברומניה, אבל את זה ההורים לא סיפרו. בכלל, הרומנים נצבעו ע"י אבא ואמא בצבע של פרימיטיבים, רודפי בצע ושונאי יהודים אבל ע"י שוחד מתאים אתה יכול להסתדר. וכך כנראה המשפחה הסתדרה.
זה לא יכול להסביר את הצורך שלי לשמוע ולקרוא עוד ועוד על המלחמה הזאת (כשהייתי קטן לא דיברו במשפחה על השואה אלא על "המלחמה שם"): חלק מילדותי היה לפני משפט איכמן, חלק בזמן ואחרי. אבל שינוי התפיסה עקב המשפט לא קרה בבת אחת. בגיל צעיר אני עוד זוכר את הויכוחים מסביב למושג "כצאן לטבח" מול הגאווה הישראלית של תש"ח. וגם כאשר רצו להזכיר לנו, הילדים, את משמעות יום השואה, דיברו הרבה על הפרטיזנים או על "לוחמי הגיטאות", בעיקר על מרד וורשה. רק בתיכון, אחרי ששת הימים, התחילו לתאר את חיי היום-יום הנוראים בגיטאות, במחנות העבודה ועוד יותר – באושוויץ. לאט-לאט תשומת הלב סבה לה מהלוחמים, מ"מרדכי אנילביץ'" עם האגרוף הקמוץ ומהפרטיזנים ביער ליהודי הרגיל, זה שהיה רעב שנים, שהוכה והושפל, לשנאה הנוראית מצד הנאצים, הגרמנים וסתם פולנים ואוקראינים.
קראתי סיפור של קצין ישראלי במלחמת יום כיפור, שנתקע באחד המוצבים בהר-דב, כאשר למעלה הסתובבו הסורים והוא מתחבא למטה, בבונקר. כעבור שבוע המוצב נכבש מחדש והוא שוחרר. והוא נוסע הביתה ורוצה לספר לאבא שלו איזה סיוט זה היה, להיות רעב שבוע, להשתגע מהרעב, לכרסם צנים אחד במשך יום שלם שמצא בחבילת מזון. ואז נזכר שאבא שלו סיפר לו שהוא היה רעב 5 שנים… מה אספר לו? שלי היה קשה? איזה פרופורציה? איך אפשר בכלל להבין?
כילדים היינו גם מזועזעים מהסיפורים, אבל גם אכזרים: ברחוב היו שכנים שהיו מצביעים עליהם ואומרים "הם השתגעו במלחמה ההיא, שם". היה את איוואן המשוגע שהסתובב עם עגלת סופר (אז לא אספו בקבוקים, פשוט אסף אוכל), הייתה את הזקנה בדירת הפרטר ממול. והיו ילדים (נשבע לכם שלא אני!) שהיו קוראים להם "סבון".
קראתי סיפור על ילדה יהודית שהוריה מסרו אותה למשפחה כפרית נוצרית בזהות בדויה. הילדה ידעה שהיא יהודיה, אבל המשפחה הגויה שגדילה אותה לא. ואז הסבתא (הגויה) אומרת שהיא ראתה ביער תרנגול הודו, שכנראה בשפה ההיא היה מזוהה עם יהודים. והסבתא אומרת – בזמן האחרון אני כבר לא רואה יהודים, כנראה שהתרנגול הזה הוא היהודי האחרון. והילדה בטוחה שהתרנגול הזה, שהסבתא ראתה, זו היא עצמה, והיא מתחילה לחפש ביער לפחות 2 תרנגולי הודו, כדי להיות בטוחה שהיא לא היהודיה האחרונה בעולם… זאת הייתה התחושה שלה.
הבנות שלי כולן עברו דרך הנוער העובד, וחלק מהבגרות שלהן היו העדויות לפני המסע לפולין, אני חושב שזה היה משמעותי לא פחות מהמסע עצמו: הנסיעות לקיבוץ "לוחמי הגיטאות", הפגישה עם חווקה פולמן רבן, הסיפורים על אנטק וצביה. איך הם שרדו את הגיהנום הזה?
ושוב אני נזכר (כבר סיפרתי פעם), בנסיעה היחידה שלי, במסגרת העבודה דווקא, לגרמניה, לתערוכה בהנובר, מחכה בתחנת הרכבת שהשאטל של המלון יבוא לאסוף אותי. קר, ומסביב מדברים גרמנית. ואני בטוח שאו-טו-טו האקציה תתחיל, וחיילי הגסטפו ייכנסו לתחנה. אח"כ סרבתי בנימוס לנסיעות לשם.
אני חושב שזה כבר ב-DNA שלי, האסוציאציה של ההשמדה עם גרמניה ועם אירופה, החשדנות בשנאת יהודים.שאני שומע ברלין – אני חושב דבר ראשון על הרייכסטאג (ולא, לא זה של אנגלה מרקל. ההוא, ב-33).
ומה אני לוקח מהזכרון הזה? על זה בפוסט של יום העצמאות…
