הכרטיס המעוך שבידי נשלח לפח הקרוב, ויחדיו – עשרים השקלים ששילמתי עבור הכניסה למקום. זה המחיר ששילמתי על הזכות לגעת שוב בעברי – העבר הקטן, הפרטי שלי, המשולב עם עברו ההרואי של המקום. לא עליתי לכאן כבר כמה שנים לפחות, וההרגשה העיקשת של החזרה הביתה מרימה בי עכשיו את ראשה. "רנה קסין" הישן והטוב שלי קורץ לי ממורד הגבעה, מתחבא בביישנות מעבר לשיחים הגבוהים ודרך האספלט שעוקפת את האתר. אתר גבעת התחמושת.
הסוללות כבר בתוך המצלמה. עוד מעט אקליט עליה את זיכרונותיי המוחשיים, שכמו שדים קטנים בוקעים פה אלי מכל עבר, יורים בגבי ללא תחמושת ודוחפים אותי לפסוע קדימה.
זה נורא מדהים אותי לראות, איך שהזמן, העצור כאן לנצח, המיר את עטיפתו. אמנם לא יורים כאן יותר בתעלות, והטנק החלוד היחידי משמש כאטרקציה למבקרים. אלא שכשהייתי תיכוניסטית לא היה כאן עוד אפילו רמז לגדר המתכת, שתסגור את האזור כולו ותחלק אותו למגרשים. לא הייתה שום ציפייה להגעתה של ביורוקרטיה, שתקים חומות שיש ובנייני מנהלה מפוארים בלב השטח הפתוח, הפראי והחופשי הזה. פתוח, פראי וחופשי כמונו, ילדי שנות ה-90' המאוחרות.
היינו מגיעים לפה בריצה בהפסקות ומתחבאים בתעלות ובבונקרים. רבצנו מחובקים עם המחברות וגם זה עם זה בחורשת עצי הזית שצמחה על גגו של המוזיאון התת-קרקעי. צילמנו פה קטעים בווידאו ותמונות לספר המחזור. שכונת רמות המתנשאת על ההר ממול התבוננה בנו בלובן אישוניה הבורקות בשמש, ואילו רמת-אשכול הקרובה והתוססת זימנה אותנו בכל פעם לקפוץ אליה לגלידה בקפה "נאמן". האורנים הישנים וזקופי הקומה, ממש כמו דגל ישראל המתנוסס מעל האנדרטה הקודרת, הם עדים אילמים לחוויותיהן התמימות של בני הטיפש-עשרה, שעדיין לא היה להם מושג על המלחמות העתידיות הפרטיות שלהם.
כאן היה אז כל עולמי. העולם, שהשאיר בי חוטם של בוגרת "רנה קסין" – פטריוטית מושבעת של מולדתי השנייה. העולם, שדלף בין אצבעותיי כמו חול, אך בכל זאת הולך איתי לכל מקום. כמו שזכרונו של הקרב המכריע שנערך כאן לפני יותר מארבעים שנה מלווה עוד את החיילים והמפקדים שעשו אותו למענינו ושרדו. ואילו עכשיו נאלצתי לקנות כרטיס בעשרים שקלים על מנת לחדור שוב לתוך עולמי! כמה שהסכום הזה מגוחך, קטנוני וחסר-ערך! "הנוסטלגיה בתשלום". הצעירה מאחורי הדלפק בכניסה הציעה לי עם חיוך להצטרף לסיור מודרך ולסרט, אך אני סירבתי לה בנימוס. מאין לה לדעת שהסרטים, שעולים בראשי בזמן שאני נמצאת פה, הנם שונים לחלוטין מאלה, שהמנהלה שלהם מקרינה!
אני מתקדמת לאט-לאט בעליית הגבעה, מביטה לתוך התעלות, קורצת בחזרה מלמעלה לבית ספרי המיתולוגי, מסתובבת בין עצי הזית שייבשו, כנראה, מזמן. רואה את פלוגת החיילים שמצטופפת ליד האנדרטה ומקשיבה למדריך הנותן להם הרצאה על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. צחוק כבוש עולה על שפתיי. איך יכולה ירושלים להיות משוחררת באמת, אם האתר הגורלי הזה שלה איננו חופשי, נתון לחסדיה של העירייה, של התיירות, ומציב חומות שיש וגדרות מתכת בפני כל מלח הארץ, כמוני? על מי, על מה הוא יגונן עכשיו? אני מרגישה כמו בתוך קופסת שימורים רחבה, קופסה, בה החכמים והעשירים יותר ממני משמרים את ההווה הטכנולוגי והפוליטי של המדינה, אך את ה"פעם" הלוחמני והרוחני של תושביה.
אני שולפת את המצלמה, שמה אותה על ווידאו ומתחילה לדקלם את השיר שחיברתי על המקום, על עצמי, על השנים שלא ישובו בחזרה. מעבירה את הפריים במעגל, על מנת להכניס את כל נוף העשיר לתמונה. והשיר שלי הוא אחד מאותם השירים, שנזרעים מעצמם, איפה שהוא עמוק בבטן, ורק מחכים לשעה שנקיא אותם החוצה ונפזר את מילותיהם באוויר, שכל אחד ימצא לו מקום ליפול ולהכות שורש. רוח מכה לעיתים על פני ומעלימה את קולי, רעש התנועה וצפירת המכוניות משדרות אשכול שלמטה מפריעים לריכוז. ולמרות הכול, אני ממשיכה. הולכת כאילו במעגל סגור המשקיף לעבר מה שמעברו, מצלמת ומדקלמת. הולכת עד הסוף.
ובסוף, באופן בלתי-צפוי לגמרי, כמו מעיין מים קולח באמצע מדבר, פלוגת החיילים פורצת במחיאות כפיים. לא, הם לא נועדו לשירי, עם כי להרצאה ששמעו. ספק אם מישהו מהחיילים שם לב לנוכחותי בקרבם. ובכל זאת, כוחו של המקרה, או צחוקו של הגורל חיבר את הרגע של סיום ההרצאה עם הרגע של סוף שיר שדקלמתי, וגרם לפיצוץ אדיר. התשואות הנן ארוכות וסוערות, מכל הלב. חיוך מלא סיפוק עולה מיד על פני. עכשיו אני יודעת, שזכיתי במתנה יקרה מכל, ששמה "תקווה". התקווה שלי. של כולנו. של הארץ הזאת.
