שלושה גלגולים שונים התגלגלה היהדות מימי התהוותה והיווצרותה עד היום: היהדות המקראית (זו שהתקיימה בחבל ארץ כנען וקורותיה כתובים בתנ"ך) היהדות הגלותית (זו שהתקיימה במשך מרבית חייה של היהדות, משך 2000 שנים) והיהדות הישראלית (זו שנבראה ומתקיימת בדי התנועה הציונית, שהפכה במאה ה-20 לזרם הדומיננטי והמנהיג ביהדות).
שלושת הגלגולים האלו שונים זה מזה באורחות החיים, במעשה וברוח יותר מכפי שעמים אחדים שונים זה מזה. אולם הם עודם שלבי חיים שונים של אותו אורגניזם חברתי-תרבותי.
היו גם גלגולים בחיי עמים ובעם שלנו שבהתהוותם, בין אם רכשו דומיננטה ובין הם הוקצו כשוליים, נהיו לאורגניזם אחר ונפרד. זאת בין אם חרגו עד ניתוק מן האורגניזם שהמשיך להתקיים באותה המתכונת או בשינוי צורה, ובין אם נטלו ממנו את כוח החיות שבו או את כוחותיו החיוניים והשאירוהו לקמול, לדעוך או להתמזג אל תוך מחזור החיים של ההיסטוריה.

מוקדם עוד לחרוץ האם גלגולה השלישי של היהדות, שאנו נמצאים אך בראשיתו, יהיה מן הגלגולים המעניקים חיים ומהווים גלגול נוסף במחזור החיים של היהדות, או שיהיה זה גלגול הנוטל מן היהדות את עיקרה או לחילופין צץ כתופעה רגעית המפציעה באבכה כשם ששוקע.
ההיסטוריונים של העתיד ישפטו בשאלה זו יותר טוב מחוזי חזיונות ומשערי השערות למיניהם. אולם לנו, המעוניינים להכריע את גורלה של היהדות השלישית, ניתנה האפשרות לחבר את הרמזים, קצוות החוטים, להרחיק ראות ולתהות לאן עשויים החוטים להוביל. בפרספקטיבה זו נוכל להכיר את הסכנות אליהן מובילים חוטים מסוימים ולבחור כיוונים אפשריים להטיל עליהם את משקלנו.

מבין כל החוטים שאפשר להתחקות אחר כיוונם ומתוך השאלות אותן ניתן לשאול, מאמר זה יתייחס לסוגיית הכוח ביהדות. אעמוד על השינויים בחומר בין הגלגולים השונים ומתוכו גם ברוח בכדי לתהות האם השינוי היסודי שחל ביחסה של היהדות לכוח, בין זו הגלותית לזו הישראלית, לא יטיל בספק את הישראליות כהמשכה של היהדות כתרבות אנושים בה היחס המסויג לכוח היה ממאפייניה הבולטים והייחודיים שהעניקו לה תפקיד חשוב במשפחת העמים.

יצירה של גלות

הציונות בראשית שנותיה הייתה לועגת בבוז לשפת היידיש על שאין בה מילה ל"כלי נשק." גברים עבריים אחוזים במעדר וקרבין, חורשי שדותיה וליבה של הארץ, הביטו אל עבר הגלות, והלעיטו באותם יהודים, דור הוריהם, שבשפתם אין מילים לבטא בהם את המילה העברית: "מלחמה".

ארגון "השומר". ארגון ההגנה הראשון מראשית הציונות

המילים: "מתקפה", "פוגרום", "מסתור", ואף "מוות קדושים" או "קידוש השם", כל אלו היו חלק בלתי נפרד מהרפרטואר היידישאי. אבל "מלחמה" בעלת מערכות, טקטיקה, הגנה ותקיפה אגפית, כיבוש ומבצר, גדודים, מפקדים וחללים, מלחמה עם כבוד, עם הדר, עם עמידה על הנפש ועל ההיסטוריה, לא התקיימה בלקסיקון הגלותי.
מילים אלו לא היו נחוצות לה ליידיש. היא מעולם לא הייתה צריכה להשתמש בהם.

אירוני הדבר שהיום בחירה בגלות משמעותה אובדן היהדות[i] (לפחות זו המוכרת לנו). משום שהרי היהדות עד לפני רגע הייתה לא אחרת מ"גלות".
יהדות היא למעשה אותה התרבות, היחידה במינה בעולם, שנוצרה ברובה מתוך גלות. לא נדודים בלבד, לא מיעוט אתני. אלא גלות במובנה העמוק. תרבות אנושית בה נמזגו יחד חיי היום יום עם תפילה אדירה להגיע אל הנכסף, אל הארץ המובטחת. אותה ארץ שהייתה זכורה, שמורה ונצורה בלב כל יהודייה באשר היא. אותה ארץ שהם לא בחרו לחיות בה ובספק מי מאבותיהם שכנו בה בגופם.
היהדות המקראית הקדומה של ימי הנביאים, השופטים והמלכים, איננה חולקת כמעט דבר עם אותה היהדות בת האלפיים שאנו מכירים, מלבד זיכרון. אם היהדות הגלותית ידעה משהו על התרבות, הערכים והאמונה של אותה חברה מקראית ארצית (מלבד האופן בו היא בחרה לצייר אותה) היא התגלתה כאנטי-תזה מוחלטת שלה.

למידה כחוויית חיים. הרוח והספר כמכונני החברה היהודית.

הנרטיב המקראי וסיפורי התנ"ך על חברת בני ישראל הארצית של טרום הגלות, אמנם תרמו תרומה נכבדה לאוצרות הרוח של חברת-הגלות, אך לא הם מה שעיצבו אותה להיות מה שהייתה. גם האדם שמקבל את הספר הטוב ביותר בעולם, לא מקדיש את כל חייו לקריאה בו.
היהדות נעשתה "עם הספר" לא בגלל הספר, אלא בגלל הגלות.

הציונות הייתה מרד גדול בגלות מסיבות מובנות. שלילת הגלות הייתה הכרחית לזכות קיומה של הציונות הן מבחינה פיסית והן מפאת המאבק התרבותי-רוחני-אינטלקטואלי שהשתיים קיימו ביניהן, שעד עליית הנאצים לשלטון ידה של הציונות ממש לא הייתה בו על העליונה.
אולם שלילה וסיבוב הגב לתקופת הגלות תהיה החמצה של אותה המהות לה הציונות מבקשת להיות הגשמה מחודשת. מי שמתמצת את התרבות היהודית לעולם המסורת והמנהגים, בין אם זה שמירת כשרות, חג הפסח או אפילו השבת, מחמיץ את עמקה של התרבות ההמונית הייחודית שעומדת בין תרבויות העמים בעלי הכוח המוסרי הרב ביותר.

תרבות בלא חומר

ההלכה, מפעלה האדיר של היהדות הייתה קודקס של נוהגים שהיה משותף לכל היהודים באשר הם (בגדול). היא קבעה את חוקי המסחר, העבודה ואורחות החיים. היא נעשתה למסמך מחייב, שהסכמת הרבים יצרה ביניהם שפה כלכלית משותפת והיוותה, בשל כך, כוח משיכה למצטרפים חדשים. 'חוקים' אלו "נאכפו" בבתי דין רבניים שההכפפה אליהם הייתה מעצם הבחירה להשתייך אל קהילת היהודים ולקבל את דיניה ודייניה. אולם לא היו אמצעי כוחניים כמו משטרה להשליט חוק וסדר. שיטה זו הייתה אנרכית.
בהלכה היו חלקים שהתייחסו וסידרו את החיים הממשיים של אנשים. אך מלבד פן זה היה בה פן רוחני מאוד. והיא לא הייתה הטקסט היחיד שהרכיב את העולם היהודי. את עולמה הרוחני היא

מתפלמסים על דרכו של העולם שעוד טרם קיים. נפגשים עם האוטופיה. חיים בשני עולמות.

פיתחה בעוצמה שאין שנייה לה בעולם (בסדרי הגודל האלו). מימד רוחני זה שימש לה לא בשביל להתמצא בעולם ולהשתלב בו, אלא על מנת לברוא לה עולם אחר.
היהדות הייתה שרויה בגופה בעולם הנתון, אך נשמתה הסתופפה בעולם מרתק ממנו- בעולם הגאולה- חזון אחרית הימים.

תפיסת "החיים כפרוסדור לעולם הבא" היא קונספט המתקיים בדתות רבות. אולם במרבית הדתות, המסדרון הוא צר. הוא מסדרון לאדם יחיד, לגאולה אישית. במעשייך אתה נידון לעולם הבא: לגן עדן או גיהינום.
לעומת זאת ביהדות, אין מעשיו של אדם נשפטים עבורו בלבד, אלא הם מצטרפים אל מעשי היהודים בעולם כולו ומקרבים את המשיח. הגאולה אינה אישית, היא חברתית. חובקת עולם. קולקטיבית בצורה שאין אדם מסוגל לתפוס או להכיר, אלא בספירה הרוחנית של אמונה בגורם המקשר את כל יהודי העולם זה לזה. ביהדות הזו האדם נדרש לתקן את עצמו לא בשביל לקבוע את גורלו בעולם הבא, אלא כדי לקבוע את גורל העולם כולו. היהודים מצווים לתיקון עולם. קירוב העולם הבא אל העולם הזה. כל מעשה טוב, כל צדקה, כל עמידה על הנפש והרוח, רק במעשה משותף, בתלות למעשיהם של חבריו, יקרבו את המשיח ואת גאולת העולם להיות טוב, צודק, מתוקן.

עם שלם שעסק בלמידה יותר מכל עם אחר, ששקע לדיונים ופולמוסים על דיני העולם הבא ומלכות הסנהדרין שתבוא עם המשיח, שכתב ושינן פסק הלכה לכל קוצו של יוד, שסירב להשתקע בעולם הנתון על אכזריותו ומגבלותיו, שיצר תרבות שהרוח התערתה בכל בשר, עשה זאת בעיקר בשל מצבו המטריאליסטי המיוחד- מטריאליזם של גלות: חוסר באמצעי ייצור. בראש ובראשונה- חוסר באדמה.

לעם היהודי בן האלפיים לא הייתה אדמה, שטח, טריטוריה. הוא לא יכול היה לייצר (כעם). הוא לא יכול היה לקיים ריבונות במובנה העמוק של שינוי הטבע לצרכיו. הוא לא נדרש גם להגן על שטחו.
הקהילות היהודיות לא התקיימו על בסיס טריטוריה, ממלכה, או מושבות ייצור (פחם, דגים, דגן) אלא על בסיס תרבותי, רוחני בלבד.

הכשרה להיות עם של שלום

כמה משונה תרבות אנושית המתקיימת בעולם האדם, על בסיס אי-החומר. הזמן הוא פונקציה של התהוות והשתנות החומר: מושבות, שבילים, ערים, חקלאות, אוכל, פריון, גידול אוכלוסין, התרבות מקצועות, טכנולוגיה, מפעלים, צבאות, כיבושים, החלטות, אימפריות קמות ונופלות. ההיסטוריה העולמית היא פרי התגלגלות החומר ויחסי הייצור. היהודים לא התוו אותה. לא הניעו את גלגליה. הם נספחו אליה. בעוד כל העולם משתנה לנגד עיניהם משך אלפיים שנה, הם למדו, סחרו, הלוו ונגשו, לימדו, קראו, ישבו עם הרבי בחדר. קיומם הקולקטיבי התקיים מחוץ לזמן ולהיסטוריה, בספירה בין הרוח למציאות. בעולם ההלכה, התלמוד והגמרה, שברובם הם אלא חוקי וערכי העולם הלא קיים עוד. היהודים היו עסוקים יותר מכל עם אחר בדיני צדק ומשפט, והיו פחות מכל עם אחר שופטים או קובעי גורל החברה.

אך בדיסוננס הזה נוצר פלא. הקשר הרופף והחלש לכברת ארץ הוליד שורשים עמוקים ורחבים בעולם הרוח: תחילה בדת ומאוחר יותר עם החילון בהגות ובהשכלה. המילים הפכו לכלי המלאכה העיקרי. הלמידה וידיעת קרוא וכתוב, הקדימה את חברות הגויים במאות שנים. היהדות נשאה את הקוד הגנטי של למידה ודיאלוג במשך מאות שנים. הוא סייע לה להסתדר בעולם הזה בהתמקמות בעולם העבודה. אך יותר מכך הוא סייע לה לערוג לעולם הבא, לברוא אותו בנפש כל יהודי, ולהתמיד בייעוד: תיקון העולם.

תרבות הרוח הזו התאפיינה בדבר מהותי ונדיר במיוחד: אי-אלימות כצורך הישרדותי.
כשאין לך שטח שהוא בחזקת שלך ואתה הריבון בו, אתה גם לא צריך להגן עליו. אתה לא נלחם. בעידנים בהם מיליוני אנשים נהרגו בהגנה על אדמתם, על מלכיהם, על שרי צבאותיהם, בתקיפה על אדמות זרים, היהדות התקיימה ללא צבא. מנהיגי העמים לא חדלו מתאוות הכיבושים, ומנהיגי היהודים נדדו וגורשו משטח לשטח כשאף טריטוריה היא לא שלהם. בעוד שמאות מיליוני אדם על פני מאות דורות הוכשרו לקרב, אצרו בגופם את המוכנות לציווי "הסתער", היהדות לימדה רק את ה"ברח" "הסתתר". עמים צמחו על טהרת הכוח והיהדות קידשה את החולשה.

מרטין בובר "תכליתנו השלום"

נרטיב החולשה, אי העמידה בשער, שהטמיעו הרבנים בקהילותיהם וגבה קורבנות יהודיים רבים, היה המסד המוצק לתודעת הנרדפות והשמד הבלתי פוסקת. אך לצד אלו הוא טיפח והעלה על נס את ערכי הסובלנות, הוויתור, הפשרה, הסלידה מהכוח והאלימות, ההימנעות מן המלחמה, הפחד מן הנשק. היהדות הגלותית הייתה תרבות פציפיסטית. לא פציפיזם של איפוק, משום שאיפוק הוא בחירה של אדם שיש בידיו כוח והוא בוחר שלא להשתמש בו. פציפיזם של מי שטעמו את טעמו של הכוח בתור אלו שהכוח הופעל כנגדם.

מרטין בובר ראה בהכשרה זו, בת אלפי השנים, כמי שמעניקה לעם היהודי את ייעודו: לברוא שלום בעולם. רוח ישראל אליבא דה בובר היא לאחות את האיברים לגוף, לחבר (לא למזג) את העמים לשלם אנושי אחד. תכליתנו היא השלום.

סוף עידן הרוח ותחילת עידן החומר

היהדות הזו שכתובה לעיל באה אל סופה. לא הציונות הביאה את קיצה, אלא ההיסטוריה. ההיסטוריה שהיהדות הגלותית סירבה להימנות על מעצביה, כפתה עליה תמורות, בין אם מבפנים או מבחוץ, ואיימה לחסלה כמעט לחלוטין.
מלבד האנטישמיות והפרעות הגוברות שהיו עשויות להביא את היהודים לחדול מלהאמין בעולם הזה ובאלוהיהם, הגיחו החומר בליווי הכוח שהציעו להם לזכות בהם בעבור וויתור על יהדותם. תהליכי החילון והשכלה היוו אלטרנטיבה לאמונה המשיחית, הנושאת בתוכה את הייעוד. המדע נגס והחליף חלקים חשובים מהדת.

במקרה זה, היהדות אדירת הממדים, אכן החלה להצטמצם למסורת, לחגים ולסמלים היהודיים. עושר הרוח, החל זולג לאפיקים אחרים בדמוי סוציאליזם, הומניזם, דרוויניזם ושאר תיאוריות הדורשות מהיהודים לקחת תפקיד בעיצוב ההיסטוריה העולמית.
סכנות רבות נהיו לה ליהדות, לאופייה המיוחד ולייעודה. השנייה בהן, לאחר כליה פיסית, הייתה להיות עם ככל העמים. 'זו, תהיה אבדה בלתי ניתנת לכפרה עבור העולם כולו' טען מרטין בובר.

משום שאותה יהדות גלותית-רוחנית בצורתה ההיא הייתה שרויה בפרפורי גסיסתה, הוויכוח לא היה האם לנסות לשמרה, אלא מי תירש אותה. מה יהיה גלגולה הבא.
התשובה האורתודוקסית הייתה לסרב לכלים שנוצרו בעולם ההגות וההשכלה המודרני, שיש בידם תרומה משמעותית להגשמת הייעוד (כמו הגות הסוציאליזם) אלא להעצים את הפולחן וההתבדלות. מעתה היהדות הגלותית שנהייתה בצילה של האורתודוקסיה, הפנתה את גבה אל תיקון העולם. היא קידשה את החולשה ואת האלוהים, לא לשם החיים, כי אם כנגדם.

הציונות שראה עצמה כפרפר הפורץ מן הזחל מצאה עצמה במאבק מול הגלות האורתודוקסית, שעבור מרבית היהודים, על אף חוסר יציבותה, היוותה גולם חמים ומבטיח הרבה יותר.
אותה ציונות (שרבים משורשיה היו נטועים במי הסוציאליזם) ביקשה לעדכן את הייעוד והציווי של תיקון עולם אל המציאות החדשה שנוצרה.
הציונות החלה מייצרת תרבות חדשה שהתכוונה להישען על התרבות היהודית ואף להיוולד מתפארתה והריסותיה: מאוצרותיה הרוחניים והמסורתיים וממסקנותיה הכואבות של החולשה, של אי לקיחת הגורל בידיים וההימנעות מעיצוב ההיסטוריה.
הציונות לקחה על עצמה את המשימה הקשה ביותר בהיסטוריה: לקחת את עולם הרוח הכביר של היהדות ולתת לו ביטוי ארצי-פיסי בלא לאבדו.

יוסף חיים ברנר ומנהיגי הציונות מבקשים לברוא חומר בלא לאבד את הרוח.

היהדות הייתה יכולה להישאר להישחק בגולה, בין אם בטמיעה או בין אם באיבוד עיקריה תוך העצמת סממניה. אולם הצינות האמינה שבשביל לחבר חזרה את העם היהודי אל ייעודו עליו לרכוש פיסת קרקע בה יוכל לכונן חברת מופת ודרכה לתקן את העולם.
התנועה הציונית הייתה התגוששות בין כוחות. היו בתוכה את אלו שדחפו אותה להיות תנועה זמנית או נצחית להפיכת העם היהודי לעם ככל העמים ולצבירת כוח לשם עליונותו, והיו את אלו (שבתחילתה היוו את הרוב) שדחפו אותה להיות תנועה בעלת כפילות מסובכת: רוחנית ופרגמטית. כזו המייצרת קיום יהודי בין רוח למציאות וערבה לו. הן ברוח והן בחומר.

הארץ המובטחת דורשת שיבטיחו לה שבועת אמונים

בין הרוח לחומר עמדה לה גם ישראל. ארץ. טריטוריה.
אל מול הציונות הדתית שראתה בארץ ובחומר את התגלמות הרוח וקידשה אותם, הציונות הסוציאליסטית האמינה שהחומר הוא אמצעי להגשמת הרוח. לא תוכל להתקיים חברה סוציאליסטית בלא שיהיו בידיה אמצעי ייצור שהיא תבחר לשתפם ולכונן דרכם יחסי ייצור מתוקנים, קואופרטיביים. אמצעי הייצור הראשון במעלה הוא אדמה.
מהרגע בו הייתה בידם אדמה, הם היו חייבים גם להגן עליה. אך התרבות היהודית לא הוכשרה לכך. אלפיים שנה היא למדה דבר הפוך. הציונות, גם אם דגלה ב"פציפיזם" של איפוק, הייתה צריכה להיאבק בפציפיזם של החולשה. לייצר תרבות של ריבונות, של שליטה בחומר, של הגנה בנשק ושימוש בכוח.

במשך 50 שנה התקיימה בארץ תרבות עברית (תחת 'הנהגת היישוב' העברי שההכפפה אליו הייתה וולונטרית כמו אל בתי הדין הרבניים בגולה). תרבות זו, מייסודה של הציונות ההרצלאית למדה אט אט איך לערות רוח בבשר וגם בשר ברוח. היא למדה בזהירות את רזי השימוש בכוח ודגלה בהגנה כעיקרון (מחתרת ה"הגנה" הייתה המחתרת הגדולה ביותר גם מול אלטרנטיבות שהציעו אלימות וחוסר רסן). היא האמינה באחוות עמים, בפועלי כל העולם.

מרבית מנהיגי היישוב דגלו ב'עיקרון הדמוגרפי' לשליטה בשטח, שהוא מנוגד לעיקרון האימפריאלי-קולוניאליסטי שרווח באותה תקופה, בו שלטון של עם מסוים כובש שטח שאין לו שום כוונה להיות הרוב בו, אלא להחזיק בו בכוח צבאי, לשלוט בבני עמים אחרים ולהפכם לנתיני האימפריה שלו.

שדותיה של הארץ מעידים שהיהדות שוב לא תחזור להיות כפי שהייתה

לאחר תקופה קצרה זו, מסיבות שנכפו על היישוב כתוצאה ממלחמת העולם השנייה והשואה בראשה, הוא נאלץ לעמוד בפני מבחן קשה הרבה יותר: מבחן החומר הכואב של היות מדינה. מדינה מאוימת מאוד.
בשנת 48 התחלף היישוב העברי במדינת ישראל ובמשך שנים אחדות התחלפה התרבות העברית בישראליות.

האם הישראליות תפנה גב ליהדות-מכורתה?

היום נראה שהתרבות הישראלית עשויה להפוך לניגודה המוחלט של התרבות היהודית בת האלפיים. עוד לא הוכרעה המערכה, אולם המגמות אינן מבשרות טובה.
הישראליות הולכת ומכוננת את עצמה על בסיס הכוח.
הכוח הופך להיראות בענייה הכרח הישרדותי ומציאות קיום יחידה אפשרית. הרוח- אויבת.
הערכים העומדים במרכזה מעלים על נס את האלימות. החוזק- תשוקה. החולשה- בושה.
השפה הישראלית נעשית שפה כוחנית, היוצאת מבית הנבחרים לרחוב. מדרשי רבנים מקדשים אלימות ונקמה. הצבא בכל. מלא הדר ותפארת ופורץ מתחום, הבטחת הקיום, לתחום מיסטי יותר, קתרטי. הגבריות הנשאפת והמושכת היא איננה התלמיד החכם. האידיאל הוא לא הרב המלומד. איש הצבא ייתפס כמנהיג פוליטי בלא קשר לאישיותו או עמדותיו. השרירים הם דימוי ישראלי לביטחון יותר מן הסובלנות. המילים "אחריות" ו"שימוש בכוח" מתמזגות ללא הרף. איפוק, דיפלומטיה והימנעות מאלימות זוכה בהכרה הישראלית לאצילות ולא לעמידה מוסרית טריוויאלית (זאת במקרה שהוא לא נתפס כבגידה ממש).
כוח כספי וסגידה לחומר הם הכוחות המתווים את הכלכלה הישראלית.
אנשי רוח ומוסר ישראליים מגודפים ומגורשים בתמיכתו השקטה של הממסד, או שהם בעצמם לא מוצאים את מקומם בתוך הישראליות ומוציאים עצמם מתוכה.
הישראליות נעשית מיום ליום לביתה הגסה של היהדות, המשתמשת בחולשתה של אמה רק בשביל להצדיק את כוחניותה של עצמה, בעוד היא בזה לה ומנסה להתרחק ממנה ככל האפשר.

התרבות הישראלית מקדשת את הכח, מתבצרת בו והופכת אותו לקוד תרבותי.

איפשהו שם, בעמקי ישותה עוד לוחש הציווי העתיק, עוד בוערת גחלת הייעוד. היא מתבטאת בגילויי הסולידריות והקולקטיביות שמתקיימים בעם הזה מעת לעת, במפגש הכמעט בלתי אפשרי של אנשים מכל העולם ליצירת שלם משותף, במעשים של גדולת הרוח, בתנועות השיתופיות והאזרחיות שאין דומות להן בעולם, בוויכוחים המוסריים הנוקבים, בחיים האידיאולוגיים והפוליטיים של רבים מהעם.

לתרבות היהודית היה חוט אחד שמשך אותה למעלה- עולם הרוח, עולם הגאולה.
לתרבות הישראלית יש גם חוט המושך אותה מטה ומשקלו כבד- עולם החומר, העולם בו היא מצויה.

אתגר תרבותי-רוחני-מוסרי גדול עומד בפני הישראליות. היהדות לא נדרשה אליו. גורלה בידה. לא בידי שמיים.
מלמטה מושכת אותה מציאות של סכסוך אלים. של כיבוש. של טרור כנגדה. שדה של כוח ושל אלימות שמחלחל לכל נימיה. היא בתוכו מאבדת את עצמה לדעת. דוהרת בקנאותה אל מקלט הכוח שיציל את עצמה מן הסיטואציה שנדמה לה שאין בכוחה לצאת ממנו.
היא צועדת ומתרחקת מן היעוד, מן המסורת היהודית.

קודם היא ביקשה להיות עם ככל העמים, לאכזבתם של הוגיה הציוניים, ועכשיו מבקשת היא להיות מחוץ לכלל העמים, להיות לבדה בעולם אחר, עולם משלה.
הישראליות, יותר מכל דבר אחר היום, מאיימת להכחיד את היהדות, לנתקה מכל שורשיה, מן התרבות הייחודית ביותר בעולם, מן התפילה, הציווי, האמונה, כי אי שם מבעד לספירות שוכן לו עולם של אמת ויופי, של תקווה ושלום, ועליה, על היהדות, להצעיד את האנושות אליו.

תפקידה של הציונות

תנועה אחת ראויה ואמיצה מכולן קמה ליהדות בעת משברה: הציונות הסוציאליסטית.

"הציונות היא אידיאל שאין לו סוף" בנימין זאב תיאודור הרצל

תנועה זו ביקשה לעמוד על המתח, לתת תשובות, לעשות עוולות מסוימות בעבור צדק גדול מהן, וכן, גם לטעות בעשיית עוולות ללא כל הצדקה.
תנועה זו הבינה שהיהדות חייבת קיום חומרי כפי שהיא חייבת לשמור על ייעודה וחייבת לשמור על ייעודה כפי שהיא חייבת לשמור על קיומה הפיסי.
רק היא יכולה באמת לנווט את ספינת הישראליות אל מסלול אחר בין רוח למציאות, בין כוח לחולשה, בין שימוש באלימות לאיפוק.
גורלה של התרבות הישראלית, ואיתה סיכוייה של המוסר והתרבות היהודית לשרוד, מונחת בידיה של הציונות.

מי יהיו האנשים שלא יימלטו ממנה ו"ייטהרו" עצמם מן התנועה הזו ומן הצרה והכתם שהישראליות מותירה בנפשם, בשביל לתקן אותה?
האם הם יבינו שבכוחם לקרב לקיצו את הסכסוך שישראל מצויה בו?
שבכוחם לאפשר לישראליות מרווח נשימה, להרפות לרגע מן הכוח כאמצעי יחיד, להפנות את ידיה לספר, לנקות את מוחה מפחד, את ליבה משנאה. להראות לה כי הגורל בידה.
ציונות אמתית, שזהותה נעוצה עמוק בתוך היהדות, שאורך ראייתה הוא לאורך העבר והנצח ולא קוצר ראיית השעה; ציונות זו, תרענן את שפת החומר והכוח שהיא ברכה בו את העם היהודי, ותפנה את המקום לשפה אחרת אותה היא תעניק ליהדות הישראלית: שפה שיש בה "כלי נשק" ויש בה גם "שלום".

[i] מבט על נתוני ההתבוללות הלאומית/התרבותית בקרב יהדות ארה"ב יעידו כי יהדות זו הולכת וגוועת.