"כשבכיתי – בכיתי לבד" כך אמר לוחם ששכל את חברו ליחידה במבצע עופרת יצוקה לקשת לייבוביץ', עובדת סוציאלית שבמסגרת מחקר התזה שלה על חווית האובדן של "אחים לנשק" במהלך השירות הסדיר, ראיינה 12 לוחמים שאיבדו את חבריהם. באמצעות מחקרה, שנערך באוניברסיטת אריאל, היא מבקשת לשפוך אור על אובדנם של לוחמים אלה, שאינו זוכה לדבריה לדי הכרה.
"אחד הלוחמים סיפר שנתנו ליחידה לצאת ללוויה של אחיו לנשק, ועל קברו הוא החל לבכות. המפקד נתן לו צ'פחה מאחורה ואמר לו 'אתה על מדים, איך אתה בוכה. תתאפס על עצמך'. הוא אומר: 'באותו רגע הבנתי שאני לא יכול לבכות על זה'". לוחם אחר איתו דיברה, אשר איבד גם את חברו וגם את בנו במלחמה, אמר לה שהוציא ספר לזכרו של בנו, והרבה לספר עליו ועל אבלו. "אבל על החבר אמר 'כל כך רציתי לדבר, אבל הרגשתי שאף אחד אף פעם לא יבין את המקום של הכאב הזה'".
אנחנו מאצ'ואיסטים ואסור לנו לבכות, להיות רגישים. בכי מסמן חולשה, בייחוד במסגרת הצבאית הצה"לית. מקבלים את המסרים שאסור לנו להתפרץ ולבכות. אסור לנו להגיד שקשה וכואב
לדבריה העסיק אותה נושא השכול מגיל צעיר ביותר. היא התבגרה במושב השיתופי משואות יצחק שבדרום – יישוב שהוקם במקור בגוש עציון, אך נפל ונחרב במלחמת העצמאות והוקם מחדש על ידי חבריו. "מאז ילדותי שמעתי על מותם של חברים ושכנים שהיו שם". גם החיים בדרום הארץ קרבו אותה לשאלות על ביטחון ישראל, מלחמות ומבצעים אותם חוותה. לפני כשלוש שנים איבדה חברה יקרה באסון טבע ולכן בחרה לעסוק בנושא במחקרה, כשהיא מלווה על-ידי פרופ' יאירה חממה רז וד"ר מיכל מחט שמיר.
הלוחמים אותם ראיינה נעו בין גילאי 23 ל-89, נלחמו ואיבדו חברים במערכות ישראל הרבות: צוק איתן, עופרת יצוקה, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת השחרור. "לפני שהתחלתי בראיונות, קראתי לעבודה שלי 'אובדן של חבר לנשק', אבל אחרי שראיינתי את הלוחמים הבנתי שהקשרים שנוצרים הם הרבה יותר עמוקים מחברות. זה גיל שהזהות מתגבשת בו, והאינטנסיביות של הצבא: לקום וללכת לישון יחד, סחיבת אלונקות וטביעה בבוץ בלילה, השעות הכי קשות, כל הקשיים הפיזיים והנפשיים המשותפים גורמים ליצירת קשרים עמוקים מאוד. 'קשר אחאי' קראתי לזה, כי חווית האובדן והשכול, גם כן, היא חוויה של אבדן אח. אח לנשק".
לייבוביץ' מתארת את הנוכחות המתמשכת של הקשר בין הלוחמים לחבריהם הנופלים ככזו המתעצבת בכמה צירים ואופנים – זמן, מרחב והמשקל הרובץ עליהם. "יש היום יותר תכניות ועמותות, אבל ההתמקדות היא בדרך כלל בפוסט-טראומה, ולא כולם מפתחים פוסט טראומה מאובדן של אח לנשק. לחלקם יש פשוט קושי גדול בהתמודדות, ואין מספיק מענה לרצון לדבר על השכול הזה".
'קשר אחאי' קראתי לזה, כי חווית האובדן והשכול, גם כן, היא חוויה של אבדן אח. אח לנשק
"רגע אובדן החבר מתעצב להיות רגע מאוד קריטי בחיים, יום הזיכרון, יום ההולדת של החבר מקבלים משמעות אחרת בלוח השנה", היא מתארת את נוכחות הקשר בציר הזמן. רבים מהלוחמים מספרים כי חברים "נמצאים איתם כל הזמן", "מלווים אותם" או "חיים איתם". "אני תופס את עצמי כאח וחבר שלו עד היום", סיפר לה אחד. "הוא מלווה אותי בשמחות – ובדברים העצובים והקשים". חלקם קראו לילדים שלהם גם על שם האח לנשק, הזמינו את ההורים שלו לברית. מרואיין אחר תיאר כיצד הוא מתייעץ עם החבר כשהוא נמצא בדילמות, מדבר אליו, "יודע שהוא שומע אותי". רבים מהם יצרו אירועי הנצחה על ציר הזמן, טיולים משותפים, הגעה למשפחות ביום השנה ומפגשים של היחידה להעלות זכרונות.
אחד הלוחמים סיפר שנתנו ליחידה לצאת ללוויה של אחיו לנשק, ועל קברו הוא החל לבכות. המפקד נתן לו צ'פחה מאחורה ואמר לו 'אתה על מדים, איך אתה בוכה. תתאפס על עצמך'. הוא אומר: 'באותו רגע הבנתי שאני לא יכול לבכות על זה
"הם נשלחים למרחב של שכול ואבדן שלא הכירו לפני כן. מרחב של כאב. הם מתארים שיש מרחבים שבהם ניתן לדבר יותר, וכאלה שבהם לא ניתן לדבר ולשתף", מסבירה לייבוביץ'. המשקל של הציפיות המגדריות, והיעדר ההכרה באבדן, מצמצמים פעמים רבות את המרחב הניתן להם לעבד ולהביע את אבלם וכאבם. "אנחנו מאצ'ואיסטים ואסור לנו לבכות, להיות רגישים. בכי מסמן חולשה, בייחוד במסגרת הצבאית הצה"לית" אמר לה לוחם ששכל חבר בעופרת יצוקה, "מקבלים את המסרים שאסור לנו להתפרץ ולבכות. אסור לנו להגיד שקשה וכואב". לוחם אחר ששכל אח לנשק במלחמת לבנון הראשונה סיפר על היציאה הראשונה לביתו: "פתאום הרגשתי שאנשים לא מבינים על מה אני מדבר. מה אני מרגיש, למה אני פתאום עצוב. למה אתה מספר לנו סיפורים? אנחנו פה עושים חיים. למה אתה עושה אותנו עצובים? וכל זה היה טרי. ממש איבדתי אותו באותו רגע. אף אחד לא יכול להבין את העוצמה כמה זה קשה ברמה הרגשית, וכמה זה משפיע לכל החיים שלי האירועים האלה".
משקלו של השכול, נוכחותו ומשאו, נע בין הזמן למרחב. "המרואיינים תארו שמרגע האובדן יש מעין מאסה, חלקם תיארו אותה כמועקה, משהו שקיים תמיד והמשקל שלו משתנה מפעם לפעם. יש רגעים שבהם משקל האובדן, מטאפורית, הוא כבד יותר, כואב יותר, מורגש יותר. הם מתארים שלפעמים גם כשהם לא רוצים בכך, הזיכרון חודר למרחבים מסויימים שהם לא נוחים", אומרת לייבוביץ'. אחד מהם תאר בפניה: "לפעמים אני נזכר בו ברגעים שאיני רוצה להיזכר. פתאום הוא עולה בחלומות. אני משתדל לשכוח אבל זה עולה, זה נמצא בתוך נשמתי, זה נמצא בפנים. אני מנסה לעבור לסדר היום. אבל לפעמים החלומות בלילה – הם באים אלי. בלי לשאול אותי". ימי הולדת, מקומות, חפצים – כולם מזכירים את האובדן ומנכיחים את הזיכרון האהוב והכואב. סיפר לוחם שטרם נפילת חברו, השאיל לו חולצה: "את החולצה שמרתי למרות שהיא כבר דהויה, אבל כל פעם שאני מסדר את הארון שלי אני לא מוציא אותה, וכל פעם זה מציף מחדש. אני רואה אותה ועולה בי תחושת מחנק. זה מזכיר לי אותו'.
המרואיינים תארו שמרגע האובדן יש מעין מאסה, חלקם תיארו אותה כמועקה, משהו שקיים תמיד והמשקל שלו משתנה מפעם לפעם. יש רגעים שבהם משקל האובדן, מטאפורית, הוא כבד יותר, כואב יותר, מורגש יותר
לייבוביץ' מקווה שבאמצעות מחקרה, תסייע להתאים תכניות טיפוליות אישיות וקבוצתיות טובות יותר ללוחמים ששכלו את אחיהם לנשק, אך מלבד זאת, היא מקווה שיסייע להביא את קולם לציבוריות הישראלית. "להנצחה יש הרבה כוח, דרך של המשכיות מסויימת. אחד מהם אמר לי שכשהמחשבות הללו באות הוא ממהר להרחיק אותן: 'ההורים הרבה יותר חשובים ממני, הם איבדו את הבן שלהם. אני לא חשוב'. אני חושבת שכשניתן לגיטימציה לקול שלהם, מקום בטוח, הם יוכלו לשמוע ולקבל אותו גם בעצמם ברמה האישית". לצד זאת, היא מקווה שמחקרה יסייע לצה"ל ולמערכת הביטחון להתאים טוב יותר את הטיפול האישי והקבוצתי הניתן ללוחמים לאחר אבדן, עוד במהלך שירותם הצבאי. "צריך סמוך לאירוע לתת לגיטימציה לבטא את האבל. המערכת הצבאית צריכה להכיר בחשיבות של הליך טיפולי שמתבסס על מתן תוקף למשמעות של האבל, האובדן והקשר האחאי שבין הלוחמים".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "מערך בריאות הנפש בצה"ל פועל רבות בשגרה ובחירום על מנת לשמור על בריאותם הנפשית של חיילי צה"ל- החל מעזרה נפשית ראשונית, דרך טיפולים בפוסט טראומה ועד לעבודות מטה רחבות שנועדו למצוא פתרונות נוספים לחיילים ולחזק את חוסנם הנפשי.
"בשנים האחרונות עלתה המודעות והנגישות לגורמי בריאות הנפש בצה"ל וכיום מוצבים גורמים אלו, ביניהם קציני בריאות הנפש, בכל חטיבה. גורמי בריאות הנפש מוקפצים לכל אירוע על מנת לתת מענה מיידי לחיילים. ניתן דגש משמעותי על נגישות גורמים אלו ליחידות הלוחמות.
"נוסף על כך, מערך בריאות הנפש פועל להעלאת מודעות המפקדים ומקיים הדרכות וסדנאות בנושא. נמשיך לפעול לנתינת מענה רפואי שלם ומיטבי לחיילי צה"ל תוך שמירה על בריאותם הנפשית".
להתייעצות ותמיכה ניתן לפנות למוקד הטלפוני של 'נט"ל – נפגעי טראומה לאומית' בטלפון 1-800-363-363 או דרך הצ'אט באתר
