בכל בוקר בדרך לגן אנחנו עוברים ליד שער החצר הנעול של הבית ממול, שער שמאחוריו שלוש מדרגות, ארבעה ברושים וספסל אבן שבור. במדריך הטיולים "לטייל בחיפה" מאת יעקב שורר נכתב כי זו "פינת מרגוע לעוברי אורח" שהוקמה בחצר ביתו של חנן עבדן ז"ל, שנהרג בדרך לצפת במרץ 48, יחד עם עוד שישה חיילים, שלושה מהם חיפאים. אביו של חנן ייסד את פינת המרגוע, נטע בה ארבעה ברושים לזכר חנן וחבריו מהעיר, התקין ספסל אבן וקבע שלט מזמין.

סמל חנן (בונקה) עבדן ז"ל (מתוך אתר נזכור את כולם)

כיום השלט איננו, השער נעול והספסל שבור. גם האנדרטה הקטנה שעמדה שם איננה. עוד הייתה תקופה שהיא עמדה שם ללא שלט המתכת והסמל שעיטרו אותה אך כיום גם האבן כבר לא שם. ותיקי הרחוב יודעים לספר שמרדכי, אביו של חנן שהקים את האתר הצנוע נפטר לפני קרוב ל-40 שנה. פינת ההנצחה נותרה עומדת עוד שנים מספר לאחר מותו (האם נפטרה כבר בשנות ה-50) אך בגלגולים שעבר מאז הבית היא נהרסה בשלב כלשהו.

כיום כאמור הזכר היחיד להיותה הוא האזכור במדריך הטיולים, ארבעת הברושים שעדיין שם וספסל האבן השבור. הבית עצמו הוסב להוסטל מתחום בריאות הנפש. נכנסתי לאחרונה לחצר להביט מקרוב במקום ודיירי הבית שמחו לשמוע מדוע באתי ומה היה שם בעבר, אך בחיפושינו בחצר גם הם לא העלו דבר.

פעם חיה כאן משפחה ששכלה את בנה בתש"ח אבל הזמן שעבר מאז השכיח כל זכר לכך. גם ההנצחה הקטנה שלהם בחצר הבית, עם הפניה לעוברי האורח ברחוב שיעצרו לנוח רגע בצל ארבעת הברושים וכך אולי יקראו את השלט עם פרטי הנופלים, כבר איננה. אינני יודע מי נותר כיום מהמשפחה אך ממה שעלה בגורל פינת ההנצחה אני משער שאין בנמצא מישהו קרוב. נותר רק הסיפור וגם הוא ידוע למעטים בלבד. הזמן החולף דן לשכחה את זכרם של הנופלים ובמות קרוביהם אובד גם סיפורם ונעלמת הנצחתם.

זו הכרה קשה ומדכאת שלעבור על פניה מידי יום לא הופך אותה לקלה יותר.

לאחרונה הייתי שותף ליצירת תערוכה חינוכית בנושא יום הזיכרון, שם נתקלתי בשירה היפה של רחל- "הֵד":

זָכוֹר אֶזְכֹּר: מֵעֲבָרִים
נִצְּבוּ הָרִים כְּנֵד;
מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה בְּשִׁיר אַרְעִים,
אֶקְרָא: הֵידָד, הַנְּעוּרִים!
וַיַּעַן הֵד.

עָבְרוּ שָׁנִים. הוּעַם הַפָּז,
פְּסָגוֹת הָפְכוּ מִישׁוֹר.
אַךְ הֵד-הָרִים צָלוּל וָעָז
אַךְ הֵד-הָרִים עַתָּה כְּאָז
זָכוֹר אֶזְכֹּר.

אַשְׁרֵי הַלֵּב אֲשֶׁר הִצִּיל
לְיוֹם עֶבְרָה וָאֵיד –
וְלוּ רַק דְּמוּת, וְלוּ רַק צְלִיל,
וְלוּ רַק צֵל-אוֹרָה קַלִּיל,
וְלוּ רַק הֵד.

האנדטרה לזכרו של סמל חנן ז""ל בשכונת הדר הכרמל שבחיפה, היום (צילום: אור פז)

הצלת זיכרון אובד היא חשובה ובעלת ערך רב. אבל האם באמת היא אפשרית? הסיפור של חנן עבדן ז"ל לא מעודד בהקשר זה. ביום הזיכרון הקרוב נלך לבית העלמין הצבאי בחיפה וכחלק ממבצע "זר לנופל" של הנוער העובד והלומד נניח זר גם על קברו של חנן. אולי על ידי כך נחלץ מתהום הנשייה משהו מזכרו. גם בדרך אל הגן ביום זה נעצור לרגע, נכנס לחצר מעל השער הנעול ונניח פרח על הספסל השבור. אין בכך כדי לעצור את הזמן ופגעיו ובכל זאת אולי יש ערך לפעולות סמליות כגון אלו. לחנן בוודאי שאין הדבר משנה, וכנראה שגם משפחתו או אלו שהכירו אותו ועוד נושאים את זכרו לא ידעו על קיומן של מחוות אלו. אבל בכל זאת הן חשובות, עבורנו. אנחנו הם אלה החיים תחת הידיעה הקשה שחיינו כאן כרוכים במחיר נוראי כל כך.

אנשים כה רבים, בנסיבות שונות ובזמנים שונים, שילמו בחייהם על כך. אנחנו לא בחרנו זאת עבורם ולא יכולים לחייב אף אדם לעשות כן גם היום, אנחנו יכולים רק לנסות לחלץ מעובדות אלו משמעות כל שהיא לחיינו שלנו. משמעות שאם אנסה לנסח אותה היא מתמצה בנכונותנו לזכור את הנופלים ולהתמסר למלאכה של יצירת חיים הראויים לקרבנם, ברוח התפילה "אָנָּא יִשָּמַע בְּחַיַינוּ הֵד גְּבוּרָתָם וּמְסִירוּתָם וְיֵרָאֶה בְּמַעֲשֵׂינוּ טֹהַר לִבָּם". הבחירה לעמול על יצירת חברת אדם טובה יותר, בה לחיים יש את הערך הרב ביותר שאפשר, בכל מובן, היא ההתמודדות היחידה עם האובדן הפתוחה בפנינו ודורשת את הכרעתנו. יום הזיכרון על טקסיו וסמליו הוא הזדמנות להתעכב לרגע על כך ובנוסף לנופלים, לזכור גם את זה. הנופלים אינם יכולים להביע עוד את דעתם אבל אם יורשה לנו אז זו הדרך היחידה לצקת תוכן כל שהוא לחלל העמוק הקיים בחברה שלנו מתוקף כך שהם – אינם.