את הספר של הנס פלאדה הגרמני, מגדולי הסופרים במאה ה-20 והאמיצים שביניהם, קראתי בנשימה עצורה על כל שש מאות עמודיו. הנס פלאדה, שהחליט לחיות בברלין בתקופה הנאצית ולא לעזוב כמו חבריו תומס מאן ואחרים, התנגד למשטר וסרב לגבלס כשהאחרון, שהעריץ את הכתיבה שלו, ניסה להכריח אותו לכתוב ספר על הרייך השלישי.
במקום זה, פלאדה כתב ספר בו תיאר את מה שהעולם לא ידע: חיי היומיום הזוועתיים בברלין הנאצית, התנהלות האזרחים בעת המלחמה, העבודה המתישה בשכר עלוב של האזרחים בבתי חרושת לא יעילים לטובת האגדה של היטלר, חיים בקרב בני אדם כאשר בכל בית מגורים היה מלשינים של הגסטפו, בורים וגסי רוח בדרך כלל וניפוץ האגדה כאילו הגרמנים הם עם יעיל ומתוחכם מאין כמוהו.
והנה הפציעה בבתי קולנוע בימים אלה דוקודרמה מדהימה של הבמאי קלאוס רפלה, "הבלתי נראים", המתארת את חייהם של שבעת אלפים יהודים שהחליטו להישאר בברלין, מסיבות שונות
הגיבורים האמתיים בברלין היו אינטלקטואלים ספורים שנותרו בה כדוגמת השופט שהסתיר יהודייה. פלאדה שילם בחייו אך הותיר לעולם תיעוד ענק שצריך להילמד לדורי דורות מהו גורלו של עם המתדרדר בעקבות התמסרות למנהיג על ולתורות לאומניות וגזעניות הרודפות כל מי שלא מסכים איתן. אני חב תודה גדולה להנס פלאדה לכל חיי. הסרט הבינוני שהופק על פי הספר אינו מצליח להעביר שמץ מרוח הספר הענק הזה.
והנה הפציעה בבתי קולנוע בימים אלה דוקודרמה מדהימה של הבמאי קלאוס רפלה, "הבלתי נראים", המתארת את חייהם של שבעת אלפים יהודים שהחליטו להישאר בברלין, מסיבות שונות: לא להישלח למזרח אירופה למחנות ההשמדה, אמונה שאוטוטו יסתיים, להתחבא בדירות מסתור. להצטופף בתנאים קשים משפחות שלמות בחדר, להיות כל הזמן בדריכות ולעבור ממקום למקום ברגע שהיה סיכוי שיתגלו, אלף שבע מאות בלבד נותרו בחיים – היתר נתפסו ונשלחו להשמדה. הסיפור מסופר על רקע הכרזתו של הרייך השלישי שברלין נקיה מיהודים.
ארבע דמויות אמתיות שנותרו בחיים, שובות לב, מספרות את קורותיהן, שתי נשים ושני גברים כאשר רוב הסרט משלב ביד אומן קטעים עלילתיים המתארים באמצעות שחקנים מצוינים את קורותיהן של הדמויות האמתיות, שיחזור מדויק של דירות בברלין, ברים ותחנות הרכבת. לצופה מוגש מרקם אנושי אותנטי אמין עד כדי כך שהצופה חש שהוא חי בעצמו את התקופה במחיצת גיבורים זייפני תעודות ש"הפכו" את היהודים לארים, ניצולה שהתחפשה לגרמניה והכינה מטעמים לקצינים גרמניים ואנשי מחתרת אמיצים שהפיצו עלונים כנגד המשטר הנאצי בדומה לגיבוריו של "לבד בברלין" שהפיצו גלויות ברוח זאת.
הבמאי קלאוס רפלה צילם תחילה את הדמויות האמתיות ורק אחר כך, במשך מספר שנים חיפש תקציב לעבודתו על הקטעים העלילתיים המשחזרים את חיי הנפשות והתוצאה היא קולנוע איכותי ומדהים.
לצד היהודים המסתתרים מופיעים גיבורים, גרמנים חסידי אומות העולם שהסתירו יהודים תוך סיכון בלתי נתפש מול המכונה האדירה של הגסטפו, שכאמור בכל בית היה מלשין מטעמו, שגזר דינם של אותם גרמנים חסידי אומות העולם, היה כמובן מוות כאשר נתפסו. הסרט אינו מתעלם מהלבטים הקשים בתוך משפחות הגרמנים, אימהות שפחדו לגורל ילדיהן, שהיו נשלחים למחנות ההשמדה.
איזה עוצמה מוסרית בלתי נתפשת נצרכו אותם חסידי אומות העולם, להם קרא הבמאי "שאריות אנושיוּת" בראיון לעיתונאי אלעד שלו. הסרט אינו מתעלם ממלשינים יהודים: צעירה יהודייה שהייתה מוכנה להלשין על יהודים מסתתרים כדי להציל את המשפחה. רגע עוצמתי ומרגש הוא הסצנה בה היא מתאהבת בסיומה, היהודי המסתתר ומזייף דרכונים, והיא נמנעת מלהסגיר אותו. זה מזכיר לי ניצול שואה שאמר לי: "נזקקנו למאות ניסים כדי להישאר בחיים".
בהקשר של הצלת יהודים על ידי חסידי אומות עולם, אני נזכר בפגישתי עם יורק פלונסקי, גיבור סרט התעודה הנפלא "יורק" של הבמאי ילון גורביץ. יורק הסתתר במחילות הביוב בוורשה. יורק היה מדריך בני נוער במחנות ההשמדה בפולין, והיה נוהג לשאול את התלמידים: "כמה מכם היו מעיזים להסתיר יהודים בדירותיכם מעיני הרוצחים הפולנים והגרמנים?". בדרך כלל נערה או נער אחד הצביעו והודו שהיו מסתירים יהודים.
במסקנתו המרגשת של הסרט "הבלתי נראים", מסכם אחד הגיבורים את פעולת מציליו באומרו כי "המציל נפש כאילו הציל עולם ומלואו". ביומיום של חיינו, משפט זה נזרק לחלל האוויר באופן חלול וסתמי, כמו רבים מאמרות חז"ל המוסריות, אבל כאשר אתה צריך לסכן את נפשך הלכה למעשה למען חברך, בין אם הוא משתייך ללאום שלך ואחת כמה וכמה כשהוא בן לאום אחר, זה כבר סיפור אחר.
המצילים בסרט "הבלתי נראים" ובמציאות הם קומוניסטים (שמאלנים מנייקים בעגה הפשיסטית) אנשי דת מוסריים כמו הכומר ברנרד ליכטנברג זכרו לברכה, שהציל יהודים רבים שהיו בדרך למחנות ההשמדה, וסופו שעונה והוצא להורג בדכאו. הבאתי אותו בספרי "אהבות לא שלמות" בסיפור "פישל ואלוהים" – ראוי שייעשה סרט על חסיד אומות עולם ברנרד ליכטנברג. אבל בכל אלה אסור לשכוח את העובדה שהבמאי מצביע עליה בראיון: רוב הגרמנים תמכו בעת המלחמה בנאצים, מה שמוכיח את ההיפך למה שרמזה ביקורת אחת שהבמאי מנסה להראות "גרמנים יפים". לא מיניה ולא מקצתיה.
סרט חובה.
