אם יש מסכת מסובכת שאדם מן היישוב (קרי: אני) תולש את שערותיו ושואל – למה? מאיפה המציאו את זה? – זו מסכת שבת. אמנם במקרא קדושת השבת פזורה הן בחומש, בנביאים ובכתובים: הן בסיפור הבריאה, בעשרת הדברות (בשמות ובדברים – מ-2 סיבות וטעמים שונים: אחת בגלל הבריאה, שניה בגלל מצרים), בסיפור חלוקת המן, בסיפור המקושש במדבר, פרשת המועדים, פרשת כי תשא, וגם בירמיהו, ישעיהו ובנחמיה יש התנהגויות מצופות בשבת. אבל אין הרבה מצוות והלכות בקשר לשבת במקרא.

וחכמים? כבר במשנה כתבו שם 24 פרקים, אחת הארוכות במשנה, ובבבלי – הארוכה ביותר מבחינת מילים. והתוכן? עם מה ניתן לצאת החוצה מהבית ואם מה לא (לגבי גבר, אשה, בהמה), איזה נרות אפשר להדליק, בישול שהתחיל קודם לכניסת השבת ובכלל איזה עבודה צריכים לא להתחיל או להפסיק כדי שלא תכנס שבת באמצע, חלילה. ולא לשכוח את הוצאה מרשות לרשות, טלטול, פירוט 39 (אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת) שאסור לעשות, ואז פירוט כ"א מהן, דיני מילה בשבת, קבורת מת בשבת. באמת ישבו חכמים ביבנה וסחטו מהמעט מצוות במקרא את כול המסכת הארוכה הזאת?

לא רק אנחנו היום מרגישים כך. גם חכמים הרגישו, אפעס, שהתנאים ביבנה הגזימו. במס' מגילה יגידו "הִלְכוֹת שַׁבָּת … הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת". יותר מדויק מזה – אי אפשר להגדיר.

אבל מסתבר (כנראה) שלא חכמים ביבנה ישבו ומצצו את הלימון הזה. בשנים האחרונות חוקרים עוד ועוד את מגילות קומראן בפרט ואת הספרים החיצונים בכלל. אלה כתבים שנכתבו בערך במאה השניה (יש יותר מוקדם, יש יותר מאוחר) לפנה"ס, כלומר: כ-200 שנה לפני יבנה. איפה? ספר יובלים וברית דמשק.

60 שניות על ספר היובלים – זה ספר שנמצא רק תרגומו לשפת הגעז (שפה שמית שדוברה בעבר באתיופיה), כחלק מן הקאנוניזציה של כתבי הכנסייה האתיופית האורתודוקסית באלף הראשון לספירה. במגילות קומראן מצאו מספר עותקים שחלקים מהם (בעברית! שזו היתה השפה המקורית של הספר הזה) חופפים למדי לטקסט הגעזי. כדי לתרץ את ההלכות החדשות והפרשנות שהספר מוסיף למקרא (בדומה לתירוץ שלנו, ילידי חז"ל, שטענו שתושב"ע נתנה בע"פ בהר סיני למשה מה') הם מספרים שכאשר משה עולה להר, ה' מסדר לו רנדוו עם מלאך הפנים, וזה יושב אתו ומספר לו מחדש את כול ההיסטוריה, מבריאת העולם ועד משה, עם דיוק של שנה, חודש ויום, והכול בגבולות של 7 – שבועות, 7 שנים. השנה היא בת 364 ימים (52 שבועות ב-ו-ל) כך שהחגים נופלים ת-מ-י-ד באותם ימים. ושם מפורטים הלכות, כאשר השבת היא המועד החשוב ביותר.

עוד 60 שניות על ברית דמשק – זה ספר שהתגלה ככ"י (2 כאלה התגלו בביכ"נ בקהיר) בגניזה הקהירית ע"י שכטר בסוף המאה ה-19, וכ-50 שנה מאוחר יותר – בקומראן. זה נראה כמו ספר שמתאר את חיי הקהילה, את ההתאספות סביב הגורו ("מורה הצדק") שמבשר את הגאולה, את מלחמת "בני אור" ב"בני חושך" (בני החושך – הצדוקים מצד אחד ובעיקר ה"פרושים" הערמומיים מצד שני, בני האור -כמובן הכת הקומראנית). השם "דמשק" לא בא לתאר את העיר הסורית, אלא שהספר נכתב בגולה (קרי – לא בי-ם, שמשם גלו כיון שלא קיבלו את לוח השנה שלהם ולא יכלו לחגוג עם שאר העם חגים משותפים). גם ספר זה מתאר את השבת.

ומה מסתבר? שב-2 הספרים האלה יש הלכות מחמירות על איסורים ביום השבת: "אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו" או "אל ידבר בדברי המלאכה"  שמתכתבים עם המשפט של ישעיהו "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", יש המון איסורים מוכרים "אל יעש איש ביום השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו" – שזה – אל תתחיל מלאכה שעשויה להגרר לתוך השבת, "אל יאכל איש ביום השבת כי אם מן המוכן" – כלומר, אל תבשל בשבת, תכין הכול קודם.

נמשיך – כלומר, יש לנו הלכות קומראן מהמאה השניה לפנה"ס, יש לנו הלכות של המשנה מהמאה השניה אחה"ס (החכמים שמופיעים הכי הרבה במשנה הם תלמידי ר' עקיבא, מה שנקרא דור אושא. יהודה הנשיא (חותם המשנה) או ר' חייא (לו מיוחסת חתימת התוספתא) היא דור אחד אח"כ). זה הפרש גדול.
אבל רגע, יש לנו הלכות קדומות במס' שבת – הלכות שנמסרו שמקורם הלל ושמאי, או לכול הפחות תלמידיהם – בית שמאי (ב"ש) או בית הלל (ב"ה). הזוג הזה חי בתקופת הורדוס (30 השנה שלפני הספירה), בוא נניח שתלמידיהם (ב"ש וב"ה) חיו 30 שנה אחרי הספירה. בערך באמצע בין הקומראנים וחכמי המשנה.
והנה, מה שמתעסקים 2 הבתים האלה (שכמובן חולקים על כול פיפס) זה ב-ד-י-ו-ק מה שהקומראנים מתעסקים – הכנות ערב שבת, איזה עבודה חייבים להפסיק, הכנסה והוצאה מרשות לרשות, טלטול. וגם הפוך – הנושאים הייחודים למשנה, שלא מופיעים בקומראן (ל"ט אבות-מלאכה, תולדות, מה מידת ה"שיעור" שבה אדם חייב בעונש) – לא מופיעים אצל ב"ה וב"ש.
מש"ל.

הפוך, גוטה, הפוך – אותם איסיים (וכנראה גם קבוצות נוספות, שכן ספר היובלים הוא לא ספר שנכתב בקומראן, הם ירשו אותו והוסיפו לספריה שלהם) במאה השניה לפני הספירה, וכנראה יהודים אחרים (צדוקים, פרושים, יהודי אלכסנדריה ואסיה הקטנה) היו להם כבר פרשנות הלכתית על הלכות שבת. ומסתבר שחז"ל שלנו היו יותר ליברלים וניסו להפוך את השבת לעונג, מול האיסורים הנוקשים של כתות אלה. כלומר – הנושאים (הקטיגוריות), היה בהם הרבה מהמשותף. ההלכות עצמם – שונות. המשנה הרבה יותר "נוחה" לשומר השבת.

אני מאוד מרוצה שהאיסיים לא השתלטו על יבנה ואושא.