סיבוב שני. "באתי להיות עם משפחת מנגיסטו ודיברנו על אברה… אנחנו עושים הכל כדי להחזיר אותו לארץ. אנחנו עומדים מול אויב מאוד ציני ומאוד אכזר שמתכחש לחובה ההומניטארית הבסיסית להחזיר אזרחים תמימים חזרה לארצם. אנחנו לא נרפה ואנחנו נעשה כל מה שצריך כדי להחזיר אותו הביתה".
את הדברים האלה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר ב-10 ביולי 2015, כמעט שלוש שנים לפני פגישתו השנייה עם המשפחה, שהתקיימה אתמול (ד'). בטח לא תופתעו לשמוע שאז, ממש כמו היום, נתניהו הואיל לפגוש את המשפחה רק בעקבות לחץ ציבורי כבד. ליאור לוטן, באותם ימים האחראי מטעם המדינה לסוגיית השבויים והנעדרים, נתפס בהקלטה שפורסמה בחדשות ערוץ 10 כשהוא מדבר בבוטות כלפי משפחת מנגיסטו עד כדי איום מרומז עליה, שמא תמשיך בלחצים שלה על ראש הממשלה. הסערה שעוררה הקלטת הביאה תוך ימים ספורים את נתניהו אל בית המשפחה באשקלון, עשרה חודשים ארוכים אחרי שאברה הצעיר ופגוע הנפש חצה את הגדר הישר אל הזרועות העוינות של החמס.
משפחת מנגיסטו היא ההיפך הגמור ממשפחתו של גלעד שליט, החייל החטוף ששוחרר לבסוף בעסקת שבויים שנויה במחלוקת בעקבות קמפיין ציבורי משומן ובעיקר בזכות סנטימנט ציבורי שמשום מה הרבה יותר קשה למצוא במקרה של אברה. מצד אחד משפחה צברית מהישוב הקהילתי מצפה הילה, ומהצד השני משפחת עולים מאתיופיה בשכונה חלשה באשקלון. נאומים רהוטים ומטה מאבק מאורגן כמו יחידה צבאית, מול זעקה חלושה, ופעילים חברתיים שאיכשהו מצליחים להפציע אל התודעה בקושי רב. שליט היה חייל במדים, אולי הדבר המקודש ביותר באתוס הישראלי, ואילו מנגיסטו תוצר של החצר האחורית, זו שמעדיפים להדחיק. 1,327 ימים הוא נמצא בשבי, ורוב הסיכויים שאתם לא יודעים להגות את השם שלו נכון. אין לכם סטיקר עם הפרצוף שלו על האוטו, לא חשתם צורך מיוחד לחלוף על אוהל המחאה בירושלים והילדים שלכם לא התבקשו להפריח בלון לכבודו בחצר בית הספר.
את ההתנהלות של נתניהו קשה לבקר בלי להכיר באמת את הנתונים, המידע המודיעיני ויכולת המיקוח, אם קיימת כזו בכלל. עצם הפרקטיקה של שחרור אסירים, שבמידה רבה מעניקה לגיטימציה להחזיק בשבי עוד אזרחים ישראלים, כלל לא מובנת מאליה. אבל אם יש ביקורת מוצדקת בסיפור של מנגיסטו, היא זו שמופנית אלינו. הציבור שמכיר כל מילה בשיר של בועז שרעבי על רון ארד, כל תו בפניו של שליט, כל פיסת רכילות על האבא נעם או על העובדה שגלעד ועדי כבר לא – זה אותו ציבור שנתן לאברה הצעיר להירקב בעזה בלי שירים ובלי פנים.
סוף הקסם. אפשר להתפלפל בלי סוף על פרשת הרצת המניות של נוחי דנקנר שהגיעה השבוע אל שלב הערעור בעליון, במיוחד לאור קו ההגנה המיתמם והבכייני שהציגו באי כוחו של הטייקון לשעבר. דנקנר הוצג כמי שפעל ממניעים כלכליים לגיטימיים וטהורים בלבד, שעה ששופט ביהמ"ש המחוזי בת"א חאלד כבוב קבע: "דנקנר ניצל את מעמדו להסיט כספים לרכישה מחוץ לבורסה… אין מדובר במעידה חד פעמית ולא בסכום נמוך, אלא בשלושה ימי פעילות מרמתית ו-42 מיליון שקלים הושקעו על מנת להשפיע על שער המניה".
ובכל זאת, מעבר לכל המספרים ולשאלת הפלילים, קשה היה שלא להבחין כי מדיון לדיון, ערכאה לערכאה, דנקנר נראה מבוגר יותר, לבד יותר. האיש שרק לפני שנים מספר היה לנסיך הבלתי מעורער של המשק הישראלי, כזה שזוכה לגינוני כבוד של ראשי ממשלה, יושב כעת על הספסל בבית המשפט עם פמליה שהולכת ומצטמקת, נאבק על חייו. דנקנר לא נפל בגלל המאבק בריכוזיות, לא בגלל הרפורמה בסלולר וגם לא בגלל מהלך עסקי כושל. הוא נפל בגלל חטא היוהרה, ההיבריס, שכנוע פנימי עמוק שהוא באמת קוסם בעל מגע זהב. כשהקסם של דנקנר התפוגג, התפוגגה גם ההערצה העיוורת שפקדה את העיתונות הכלכלית ביחס לנער הפלא תכול העיניים. "פחות מדי נוחי דנקנרים", זו כותרת מאמרו משנת 2006 של הפרשן הוותיק סבר פלוצקר, שבאה לשרת את כוונתו של דנקנר לרכוש נתח מבנק הפועלים. "הסכנה להתפתחותו הדינמית של השוק התחרותי לא נובעת מכך שמצוי בקרבנו נוחי דנקנר השאפתן המסתכן, אלא מכך שמצויים בקרבנו פחות מדי נוחי דנקנרים", הוא הסביר. עכשיו לכו תספרו את זה לשופט כבוב.
בה לא נוגע. אחרי 6 שנים כדירקטורית ב"טבע", גליה מאור ניאותה לפנות את כסאה. מאור, אין דרך אחרת לומר את זה, הייתה שותפה פעילה למחיקת הערך של ספינת הדגל הישראלית, למינוי מנכ"ל יהיר כמו ארז ויגודמן, לעסקה מגלומנית וכושלת לרכישת אקטביס ג'נריקס תמורת סכום דמיוני של כ-40 מיליארד דולר, ומעל הכל: להמשך קעקוע התרבות השמרנית והצנועה של המייסד אלי הורביץ ז"ל, לטובת מודל מנותק ומנוכר, כזה שבסופו גם הפניית גב למתקני הייצור הישראליים ולעובדיהם המסורים. מאור, גם את זה צריך לומר, בעלת מסורת ארוכה של בריחה אלגנטית מספינות טובעות בלי שיידבוק בה משהו מהכישלון. היא הייתה המפקחת על הבנקים בזמן פרשת ויסות מניות הבנקים שאיימה למוטט את המערכת הבנקאית כולה, והיא הייתה המנכ"לית הכל-יכולה של בנק לאומי כשזה נקנס על ידי הרשויות בארה"ב בסכום עתק של 400 מיליון דולר, לאחר שהוכח כי לאומי ייעץ ללקוחותיו באופן אקטיבי כיצד להעלים מס במדינת ניו-יורק.
אבל אל תדאגו למאור: היא תמצא את עצמה מהר מאוד בראשות דירקטוריון של גוף אחר, פרטי או אפילו ציבורי. כי עם כל הכבוד לכישלון, אין לו משמעות במועדון.
