דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי ב' באייר תשפ"א 14.04.21
22°תל אביב
  • 22°ירושלים
  • 22°תל אביב
  • 18°חיפה
  • 21°אשדוד
  • 27°באר שבע
  • 28°אילת
  • 25°טבריה
  • 17°צפת
  • 24°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

"תנו לנו יד ונלך למקומות שהיו ואינם" / עירית דותן | טל גורדון - בית המקדש של תל אביב

לא רבים יודעים אבל תל אביב, שלפני שבועיים חגגה יומולדת 109, היא ככל הנראה העיר היחידה בעולם שקרויה על שם ספר.

"אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל יצא לאור ב-1902 ועורר חלומות נשכחים בליבותיהם של המוני יהודים. עם פטירתו של נביא הציונות ב-1904 החליטו עשרות אלפי צעירים וצעירות לעלות לארץ ישראל, להמשיך את דרכו ולהפוך את התכנית המהפכנית של יצירת מדינה ליהודים בארץ ישראל למציאות חייהם. הם נקראו חלוצי העליה השנייה.

התנאים בארץ היו קשים מנשוא ורובם לא נשארו כאן, אך המיעוט שהצליח לעמוד במכשולים הבלתי פוסקים, הפנימיים והחיצוניים – יצר את הבסיס לחברה חדשה בארץ ישראל, לראשונה מזה אלפיים שנות גלות. במרכז היצירה האנושית הזאת, שהלכה ונבראה נגד כל הסיכויים, עמד רעיון חברת המופת שהרצל הטיב לתארו בספריו ונאומיו.

דוגמה לחניך של הרצל הוא מייסד העיר תל אביב, עקיבא אריה וייס. כך הוא רשם ביומנו: "המילים 'אלטנוילנד' פעלו עליי בכוח אדיר בגלוי ובסתר. הן כאילו תבעו ממני פעולות ומעשים על כל מדרך כף רגל. דומה היה עלי כאילו קיבלתי פקודה ממרום: אמור מעט ועשה הרבה". והוא אכן עשה הרבה. בערב הראשון שלו בארץ ב-1906 הוא מכנס את יהודי יפו ומכריז בפניהם על התכנית הגדולה שלו: הקמת עיר עברית. הוא מקים את אגודת 'אחוזת בית' על מנת להתחיל בעבודה. כעבור 3 שנים ועבודה מאומצת מגיע הרגע המכונן: ב-11.4.1909 וייס אוסף את 66 המשפחות המשוגעות שנכבשו לחלומו, נעמד על גבעת חול (היום שד' רוטשילד) ועורך הגרלה בה יחולקו השטחים לחלוצים שחלמו על ישוב יהודי עצמאי בארץ ישראל.

הגרלת הצדפים, ייסוד העיר תל אביב - 11.4.1909

הגרלת הצדפים, ייסוד העיר תל אביב – 11.4.1909

כעבור שנה, ב-21/5/1910, התכנס ועד אחוזת בית לדון בשם חדש לעיר ההולכת ונבנית אט אט. את השם "תל-אביב" הציע מנחם שינקין על-פי השם העברי שנתן נחום סוקולוב ל-"אלטנוילנד", אותו הספר שהתחיל את כל התהליך. תל מסמל את האלט, הישן. אביב מסמל את הנוי, חדש. במילותיו של שינקין עצמו: "תל שבו פורחים ניצני אביב! בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל". ראשונה הופיע שמו של היישוב בפסוק מספר יחזקאל, ממנו ניתן להבין שגולי ממלכת יהודה, אשר הוגלו בידי נבוכדנצר השני, מלך בבל, בתחילת המאה השישית לפנה"ס, שכנו, בין היתר, ביישוב או אזור בשם "תל אביב" על גדות נהר כבר: "וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר" (יחזקאל ג, ט"ו). הוצעו שמות נוספים: "הרצליה", "יפו חדשה", "נווה יפו", "אביבה", "עבריה", "יפהפיה" ו"נוף יפו". באסיפה עלו השמות המוצעים להצבעה. ל"הרצליה" הצביעו 6 איש, ל"יפו החדשה" – 8, ל"נווה יפו" – 10 ו"תל אביב" זכתה ברוב של 25 קולות ובמחיאות כפיים. תל אביב החדשה הוקמה, והפעם בארץ ישראל. אותה מולדת ישנה-חדשה.

null

שער 'תל אביב' – מהדורה ראשונה בעברית של 'אלטנוילנד', ורשה, 1902

ב-2009, בחגיגות 100 שנים לייסוד העיר, גלי צה"ל ו-ynet ערכו מצעד: "מה הוא שיר המאה של תל אביב?"

השיר הזוכה, שגבר על להיטים גדולים כמו "העיר הלבנה" של אריק איינשטיין, "גן השקמים" של אריק סיני ו-"ערב עירוני" של יוסי בנאי, היה "תנו לנו יד ונלך" של עירית דותן. שיר (וזמרת) שאני באופן אישי לא הכרתי עד לאחרונה. הוא נכתב ע"י צביקה זליקוביץ והולחן ע"י יעקב הולנדר לכבוד תחרות פסטיבל הזמר של שנת 1973 (ולא ניצח).

בשיחה שקיימתי עם צביקה, בן 83, נוכחתי לגלות שמבחינתו "מדובר בשיר מחאה, זעקה שזעקתי נגד העיר המתמלאת מגדלים עד דק ושוכחת את עברה". אך השיר התקבל כשיר נוסטלגי, הקשתי על כותב השיר. "זה בסדר גמור שהוא גם מעורר געגוע, אבל יש במילים שכתבתי הזמנה ליציאה למסע בין מקומות שאינם וחשוב לזכור. יש עוד המון מקומות היום שאנחנו חייבים לשמר. תל אביב פשוט בונה את עצמה לדעת" הוא אמר בכאב.

התקשרתי גם ליורם רותם, עורך המוזיקה הראשי של גלי צה"ל ומי שעמד מאחורי המצעד ההוא ב-2009. "לא הופתעתי שהשיר 'תנו לנו יד ונלך' זכה. אני יודע על לפחות 250 שירים שנכתבו על תל אביב וכולם ראויים אבל דווקא השיר הזה נבחר מכולם ע"י המאזינים כנראה כי יש בו משהו מיוחד שנשאר, שלא נמאס ולא נשחק עם השנים. רוח התקופה של תל אביב של פעם משתקפת ממנו. הרבה פעמים שאני משמיע אותו ברדיו אנשים אומרים לי אחר כך תודה שהזכרתי להם כמה הם אוהבים את השיר. הוא לא נהרס עם השנים. ההפך." שאלתי את יורם מה סוד הקסם של השיר הזה בעיניו "שירים מסמלים לנו תקופה, הם מעוררים בנו איזה רגש ומספרים לנו סיפור. האם אנשים היו יודעים מי היה השר משה מונטיפיורי או יואל משה סולומון אילולא השירים?
בשיר של זליקוביץ האיזכור של גימנסיה הרצליה כנראה עורר משהו באנשים. מי מדבר על הגימנסיה הרצליה היום? מי זוכר את המבנה הזה שהיה פעם כל כך חשוב בתל אביב? השיר הזה נותן לה את הכבוד ומזכיר אותה. את הבניין הרסו אבל השירים נשארים. הנה, עובדה שהתקשרת אליי".

צודק יורם, היום לא זוכרים את הגימנסיה הרצליה. אבל צריך לזכור. הטירה המפוארת שעמדה בקצה הרחוב הראשון של תל אביב, רחוב הרצל כמובן, והיתה לתיכון הראשון בעולם ללמד בעברית. גימנסיה שכולה סמל להתחדשות חיי העם.

ואכן הגימנסיה הרצליה העמידה שורה נכבדת ביותר של בוגרים. די בלהזכיר את ראש הממשלה משה שרת, מייסד ההגנה אליהו גולומב והמשורר הגדול נתן אלתרמן בשביל לקבל טעימה מדמות האדם אליו הגימנסיה העברית הרצליה חינכה.

היא הוקמה כבר ב-1905 ע"י בני הזוג פניה ויהודה מטמן-כהן בסלון ביתם ביפו עם שלושה תלמידים, גדלה בקצב מהיר וב-1909 לאחר שמעמדה נדון בקונגרס הציוני השמיני הוחלט שהיא תהיה המבנה הציבורי הראשון של העיר העברית הראשונה. הכסף גוייס והפועלים, על טהרת העבודה העברית בלבד, נרתמו.

ב-י' באב תרס"ט, יום לאחר תשעה באב – יום חורבן בית במקדש, נערך טקס הנחת אבן הפינה לגימנסיה. לא בכדי זה התאריך שנבחר. הוחלט כי הגימנסיה תדמה ללא פחות מאשר בית המקדש – ואכן כך היה. למוסד החילוני עוצבה חזית שהתבססה על אחד השחזורים של בית המקדש, תוך שילוב מוטיבים מהאדריכלות המוסלמית. במרכז החזית עמד שער מונומנטלי, ומשני צדדיו היו שני צריחים שהזכירו את עמודי יכין ובועז בחזית המקדש.

ביום הקמת בית המקדש של תל אביב, שכולו ביטא חינוך לחלוציות וציונות זכר המורה המייסד, ד"ר יהודה לייב מטמן-כהן, את הדבר החשוב ביותר וזה לא המבנה המפואר והמרגש אלא התלמידים היושבים בו:
"מניחים אנו כעת את היסוד לבניין הגימנסיה. תלמידי ותלמידותי, אל נא תחשבו, שכל כוונתנו היא לברוא עוד רופא, עוד אדריכל, עוד מלמד בעמנו. אנו מקווים שהגימנסיה תקים לנו דור של משכילים עברים, שיהיו ראויים על פי דעותיהם ורגשותיהם ללכת לפני העם, להראות לו את הדרך. עיננו תלויות אל אותם הגרגירים הקטנים, שהנחנו לתוך ליבות תלמידינו ברוב עמל ויגיעה, שיתלכדו לאבן אחת, שתהיה לבניין רוחני נהדר לעמנו, שכל אותם הניצוצות המפוזרים בפינות ליבותיכם יתאחדו לאש להבה, שתחמם את הרגש ותאיר אתת הדרך לפני אלה, שיבואו לעבוד את עבודת התחייה בארץ ישראל…"

הטקס הסתיים בשירת המקהלה ובקריאת אל מלא רחמים לנשמת בנימין זאב הרצל.

הגימנסיה הרצליה, תל אביב

הגימנסיה הרצליה, תל אביב

חמישים שנים אחר כך, בבוקר ה-21.6.1959, באו בולדוזרים והרסו את הגימנסיה העברית הרצליה לטובת בניית גורד השחקים הגבוה בישראל מגדל שלום. "המצבה של גימנסיה הרצליה" אמר לי צביקה זליקוביץ' שצחק לי בטלפון כששאלתי אם הוא עוד זוכר את הגימנסיה "איך אפשר לשכוח מקום כל כך יפה?"

ואולי יש נחמה פורתא בכך שהשיר שהוא כתב, מסע המחאה/זעקה/געגוע למקומות שאינם, בכל זאת נשאר. השבוע אף יצא לו חידוש נוסף. טל גורדון ועומר טייאר הפיחו בשיר עוד חיים חדשים. "זה שיר שמזכיר לי את ימי שישי אחר הצהריים במושב שגדלתי בו" סיפר לי עומר "שיר שתמיד עושה לי להתגעגע לדברים שאני לא מכיר אפילו."
טל הוסיפה "תנו לנו יד ונלך למקומות שאינם זה משפט שהעביר בי תחושה של מלחמת עולם שלישית. הכל חרב ואני היחידה ששרדה בשביל לשיר ולספר מה היה כאן פעם.
אנחנו לא יכולים להיות רק במירוץ הזה של עוד ועוד, קדימה וקדימה. יש בתל אביב מבנים מדהימים שחייבים לשמר. הישן והחדש יכולים לחיות זה לצד זה".

"תנו לנו יד ונלך,
בהרצל בלי כביש ומדרכת
עם שיירת גמלים על החול.
תנו לנו היום ללכת,
לגימנסיה הרצליה כמו אתמול."

הטור הזה הוא לא טור נוסטלגי, גם אם יש בו געגוע. זה טור שמבקש לציין את יום הרצל שחל השבוע ולהזכיר את הרוח שבנתה את תל-אביב ואת הגימנסיה הרצליה. רוח שאם מחפשים טוב מוצאים גם היום לא מעט שרידים שלה ברחבי הארץ. אולי גם במבנים ובמקומות, אבל בעיקר בבני אדם.
בני אדם שאוהבים את הארץ. שחיים בה, בוחרים בה ומטיילים בה.

——————-

מוקדש לזכרם של עשרת החניכים ממכינת "בני ציון" בתל אביב שנהרגו אתמול באסון הכבד בעת טיול בנחל צפית.

——————-

תנו לנו יד ונלך
עירית דותן
מילים: צביקה זליקוביץ
לחן: יעקב הולנדר

תנו לנו יד ונלך,
בהרצל בלי כביש ומדרכת
עם שיירת גמלים על החול.
תנו לנו היום ללכת,
לגימנסיה הרצליה כמו אתמול.

תנו לנו יד ונלך,
לעיר הקטנה הנושקת לים.
תנו לנו יד ונלך,
למקומות שהיו ואינם.

תנו לנו יד ונלך,
לראות איך העיר מתרפקת
על החוף עם הערב החם.
תנו להתגנב בשקט,
לגן רינה ואולי לבית העם.

תנו לנו יד ונלך…

תנו לנו יד ונלך,
נבואה אליה כמו פעם
עם ריחות מלוחים מן החוף.
תנו לנו, נו רק עוד פעם,
על ספסל בגן הדסה לאהוב.

תנו לנו יד ונלך…

תנו לנו יד ונלך,
נביט בעיניים של ילד
איך צומחת העיר הקטנה.
שכולה לבן ותכלת,
ואורות דולקים היום בחלונה.

תנו לנו יד ונלך…

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות