האם יש איזור שמזכיר ומעלה את יופי ארץ ישראל יותר מעמק יזרעאל? מרחב שעשרות שירים נחרזו והולחנו לו, שדות שבעמק של ימים עברו – האם יש?

ביום יפה אחד החלטנו לעלות על "רכבת העמק" החדשה ועשינו בה את מסענו לבית שאן תחנתה הסופית (בינתיים) של הרכבת. הנסיעה החזירה אותנו 74 שנים לאחור לשנת 1944 כאשר נסענו, כל חברת נוער ג', לטיולנו השנתי הראשון בארץ לעמק הירדן. מסע ברכבת העמק או כפי שקראו לה גם "הרכבת החג'אזית", מאל-רואי ועד צמח.

הרכבת קרטעה, פחות או יותר, במהירות של גמל דוהר והשאירה מאחוריה שובל עשן שחור. כיום כמובן זה אחרת. הקטר כבר לא פולט עשן, אינו משמיע "ש,ש,ש", וגם "טקטק, טקטק, טקטק" של רעש הגלגלים אינו נשמע עוד, רק העמק הוא אותו העמק, שדות שבעמק…

לרשותנו עמד קרון שלם ריק כי הרי מי נוסע בשעות לפני-הצהריים לבית שאן במחיר של עשרה שקלים מלבד זוג "אזרחים ותיקים" רודפי נוסטלגיה?

חלפנו על פני חיפה ונתגלו לנו מראות שאין רואים בדרך-כלל כשאוחזים בהגה המכונית. הנמל על מנופיו, סדנאות הרכבת, שולי המפרץ וכהרף-עין עוברים בשער העמקים, עמק זבולון – עמק יזרעאל בין הכרמל לבין גבעות הגליל התחתון. המסילה אינה בדיוק בתוואי של רכבת העמק המקורית אך העמק הוא אותו עמק…

שדה חרוש בגוון חום מתחלף בצהוב של שלף שחת שנקצר, חבילות גדולות של חציר פזורות בשדה וממתינות להובלתם למתבן, מטע זיתים בגוון כסוף ושוב חלקה חומה חרושה. אין שדה בור בעמק. משמאלנו באופק נצרת, הר-הקפיצה ובאופק מזרחה גבעת המורה והר תבור. שדה חיטה בשלבי הבשלה מצהיב-מזהיב ואשבוליו הכבדים מרכינים ראשם ומצפים לשיני הקומביין שיקצרם. ניר ועוד ניר ושדה שמשדדה פוררה את רגביו וצינורות טפטפה פרושים להשקות נבטים ירוקים שזה לא מכבר בצבצו מהאדמה ושוב שדה ירוק כהה שהרכבת הדוהרת חולפת על פניו וקשה לזהות את טיבם.

הרכבת מאיטה ואנו כבר בעפולה בירת העמק שכבר אינה "חור שבקצה הסרגל", כפי שקראו לה בעבר. ממתינים דקות מספר עד שרכבת שבאה מבית-שאן חולפת מולנו והמסילה מתפנה למסענו. בעוד עשר דקות נגיע לבית-שאן. מימיננו הגלבוע וכבר מאיטים לקראת היעד.

תחנת רכבת יפה בבית-שאן קצת הרחק מהעיר ולשם לא הרחקנו הפעם והסתפקנו בכוס קפה במזנון התחנה ועלינו לרכבת בחזרה לחיפה. יופי של בילוי, יופי של טיול, חויה מרנינה ומומלצת, לראות וליהנות מנוף יפה וטעם של פעם כי העמק הוא חלום שלא תמיד נעים להתפכח ממנו.