משהו מוזר קרה בסדרה התיעודית של ערוץ 10, "הקברניטים," הסוקרת את ההחלטות המכריעות שקיבלו ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם. אחרי הפרק הראשון שעסק בדוד בן גוריון, שודר פרק על לוי אשכול. כלל לא הוזכר שבין הראשון לשני כיהן ראש ממשלה נוסף, משה שרת שמו. לשרת הייתה רשימה ארוכה של הישגים: שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וראש המחלקה המדינית בסוכנות מאז 1933; אדריכל המערכה הדיפלומטית שהולידה את החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947; חניך בית הספר לכלכלה ומדע המדינה בלונדון; אמן השפה העברית ודובר רהוט של כמה שפות נוספות ביניהן רוסית וערבית. ודאי היינו זוכרים אותו יותר לולא כיהן רק כשנתיים כראש ממשלת ישראל. תקופה קצרה זו הייתה לתיבת פנדורה שאיש אינו רוצה לפתוח שוב. הכיצד?

השמטתו של שרת מדפי ההיסטוריה הייתה פרויקט ארוך-טווח של המחנה הניצי בישראל והעובדה שיוצרי "הקברניטים" לא חשבו שסיפור עמידתו בראשות הממשלה תעניין את הציבור מוכיחה שפרויקט זה הצליח

באמצע שנת 1953, שרת הרגיש כי חייו עומדים להשתנות. יריבו, ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון החל להעדר לעתים תכופות בתואנה שהוא זקוק לחופשות הבראה. בחודשים הקודמים הלך והתחדד הניגוד ביניהם. בן גוריון האמין כי הסכסוך בין ישראל למדינות ערב הוא נצחי והדרך היחידה לטפל בו היא ניהולו באמצעים צבאיים. שרת חשב שהעימות הישראלי-ערבי הוא זמני, וביקש לפתור אותו בכלים דיפלומטיים. בן גוריון הגיב בזעם. הוא הסביר לשרת שתפקידו של משרד החוץ מתמצה בהסברת פעולות הצבא ודחק את שרת והדיפלומטים מכל עיסוק בענייני העולם הערבי. שרת לא טמן ידו בצלחת. הוא הפך למנהיג הבלתי רשמי של קואליציה של שרים יוניים שהקשתה על בן גוריון להוציא לפועל מבצעים צבאיים. גם בשל כך, נמאס על בן גוריון התפקיד. כאשר היה יוצא לחופשות ממושכות, מילא שרת את מקומו. שרת הבין  כי בקרוב יירש את תפקידיו של בן גוריון.

כאשר בן גוריון התפטר מתפקיד ראש הממשלה, בסוף 1953, וירד לשדה בוקר, שרת החליט לכפות את המדיניות שהאמין בה. הוא ידע שהיריב המרכזי שלו יהיה הממסד הביטחוני. "אני יוצא למערכה כבדה," הוא כתב ביומנו, "שמטרתנו בה שידוד מערכות והקמת משטר חדש – הבחנה ברורה בין הסמכות הצבאית והמדינית". כשהבהיר שרת לאלופים כי למשרד החוץ שמורה "סמכות ייחודית" בתחום המדיניות, ראה כי אינם מסכימים. הוא הבהיר להם כי כראש ממשלה, יתמוך "במיצוי כל אפשרויות הפעולה המדיניות" ויתנגד "לדרך הקצרה של שימוש בכוח". אלא שהצבא מרד בשרת.

שרת הפך למנהיג הבלתי רשמי של קואליציה של שרים יוניים שהקשתה על בן גוריון להוציא לפועל מבצעים צבאיים. גם בשל כך, נמאס על בן גוריון התפקיד.

האתגר המרכזי ששרת התמודד אתו בתחום הביטחון היה ההסתננות של פליטים פלסטינים לתחומי ישראל. צה"ל ובן גוריון האמינו בפשיטות מזוינות מעבר לגבול – פעולות תגמול קראו להן בני התקופה – כדי לכפות על מדינות ערב להפסיק את התופעה. שרת האמין שדרך פנייה לארה"ב ואנגליה, מחאה במועצת הביטחון של האו"ם ובנייה שקדנית של ערוצי קשר חשאיים למדינות ערב ניתן לבלום את ההסתננות ללא שימוש בצבא. מול שרת עמד משה דיין, הרמטכ"ל שבן גוריון הזדרז למנות בטרם עזב את הממשלה. שרת סבר שלדיין "יושר גמיש ביותר" ואופי "עיקש ופתלתול." דיין אפשר לקצינים שתחתיו להפר את הוראותיו של ראש הממשלה. כאשר שרת התחרט על אישור פעולת תגמול, נאמר לו שאבד הקשר עם החוליה המבצעת, אף שזה לא היה נכון. למרות ששרת אסר על ביצוע פעילות אימונים מעבר לגבול, דיין עודד אותה. כך התפתחו לא פעם תקריות וקרבות מעבר לגבול ללא אישורו של ראש הממשלה.

נקודת השיא בעימות הזה היה אירוע שנחרט בזיכרון הלאומי כפרשת עסק הביש. בקיץ של 1954 החלו להתפוצץ מטעני חבלה במבנים ציבוריים ברחבי אלכסנדריה וקהיר. תוך זמן קצר המשטרה החשאית המצרית שמה ידה על מבצעי המעשים. אלה היו יהודים מצריים שאומנו על ידי יחידה של אמ"ן. לציבור בארץ סופר כי ההאשמות של הממשלה המצרית הן עלילת דם. אבל בירור שערך שרת העלה כי אכן הופעלה רשת סוכנים בקהיר ללא ידיעתו. ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, טען כי שר הביטחון נתן לו את ההוראה ואילו שר הביטחון, פנחס לבון, טען כי ראש אמ"ן פעל על דעת עצמו. שרת רצה להדיח את שניהם אבל היה חלש מידי פוליטית מכדי למנות במקומם מועמדים לרוחו.

"אני יוצא למערכה כבדה,"  כתב שרת ביומנו, "שמטרתנו בה שידוד מערכות והקמת משטר חדש – הבחנה ברורה בין הסמכות הצבאית והמדינית"

לבון וגיבלי הפסיקו לדבר ביניהם ותבעו האחד את פיטוריו של השני. צמרת צה"ל תמכה בגיבלי ובחורף של 1955 דובר צה"ל החל להדליף פרטים כמוסים לעיתונות. בכירי מפלגת השלטון היו שרויים בפחד שהציבור ילמד שמפא"י ניהלה את ענייני המדינה בצורה כושלת. בסופו של דבר, מפא"י כפתה על שרת להחזיר את בן גוריון לתפקיד שר הביטחון בפברואר 1955 ומאז מעמדו של שרת הלך ופחת. לאחר בחירות בנובמבר, בן גוריון שב לתפקיד ראש הממשלה וביוני 1956 הדיח את שרת מתפקיד שר החוץ מאחר שחשד, ובצדק, כי שרת יוכל למנוע ממנו להעביר בממשלה את ההחלטה לצאת למלחמה נגד מצרים (שאכן פרצה בחורף של אותה שנה).

כך תמה הקריירה הפוליטית של משה שרת, היונה הראשונה, משום שקרא תיגר על הממסד הביטחוני ולא יכל לו. בשנת 1978 נתפרסם היומן של שרת בהוצאת מעריב. הפרסום מנה שמונה כרכים והגילויים בו שחשפו מערכת יחסים עכורה בין הדרג המדיני והצבאי זעזעו את הציבור. השמטתו של שרת מדפי ההיסטוריה הייתה פרויקט ארוך-טווח של המחנה הניצי בישראל והעובדה שיוצרי "הקברניטים" לא חשבו שסיפור עמידתו בראשות הממשלה תעניין את הציבור מוכיחה שפרויקט זה הצליח. אבל הלקח הנובע מסיפור הכהונה של שרת ראוי להיזכר.

ד"ר גיא לרון הוא מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה העברית