יוסקו מסקנות
כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על מטיילים שנתקעו וצוותי חילוץ היה ברור שמדובר בחרדים. כי חרדים תמיד מטיילים בחוסר זהירות ומודעות וצריך לחלץ אותם מסכנות שמטיילים אחרים לא נקלעים אליהן. בסופו של דבר הסתבר שמדובר בקבוצת צעירים שהמקום הכי מודע והכי מקצועי שעולה על הדעת שלח אותם למותם ברשלנות פושעת.
מהסיפור הזה מתבקשות שתי מסקנות. האחת, שגויה ומסוכנת, שכנראה תאומץ ותיושם, והשניה הכרחית ומתבקשת, שתמשיך להקבר מתחת לשטיח.
מי שנכווה ברותחים נזהר בצוננים
המסקנה שתאומץ היא שהבעיה העיקרית היא שהמכינות נפלו בין הכיסאות ואין שום גוף שאחראי עליהן. שיש להן שיקול דעת עצמאי ובגללו יצאו לטיול המסוכן במקום לבטלו. לכן, דבר ראשון יבטלו את שיקול הדעת ויכפיפו את המכינות למישהו. והמישהו הזה יהיה אחראי לכל הטיולים. ואסור יהיה לצאת לשום טיול ללא אישור של המישהו הזה. וליתר בטחון יכפיפו אליו גם אנשים וקבוצות לא מאורגנות, וגם ישלחו פקחים לקנוס טיילים ללא אישור, ממש כפי שהחוק קובע ומאפשר לקנוס אזרחים שרחצו בים ללא פיקוח מציל. ואותו מישהו שממונה על האישורים, שפתאום כל האחריות תונח על כתפיו, לא ירשה לעצמו להסתכן, ולכן לא יאשר טיולים – לא ביום גשם ולא ביום יובש, לא בקור ולא בחם, לא בתהום בלי מעקה ולא ביתדות וחבלים, ולא בשעות החשכה ולא באזור בו יש זאבים בריאים ותנים נגועים בכלבת (ורק בסביבת כפרים עוינים מותר כי כל טיול ילווה במאבטחים חמושים).
וזה רע מאד, ומוסד חינוכי עם אנשים מנוסים יכול וצריך להוציא טיולים על דעת עצמו ושיקול דעתו כפי שהיה עד היום, ומה שנדרש הוא ניעור רציני בשיקול הדעת וביעור ומינוי אנשים בעלי שיקול דעת, ואת הסיכונים והסכנות האמיתיות צריך להכיר כל אחד, והנחלתן היא חלק חשוב מהחינוך להכרת וידיעת הארץ ולחיים בכלל, ובסופו של דבר חייב כל אזרח בוגר להיות בעל שיקול דעת מתאים להחלטות על טיול עצמאי – בדיוק כפי שכל אזרח עובר הכשרה מתאימה שבסופה הוא נוהג בכביש (סטטיסטית, אחת הפעולות המסוכנות ביותר בחיינו הזמניים). ולהוציא ולהחליט לגבי קבוצת מטיילים נדרשת הכשרה נוספת, ממש כמו זו הנתנת לנהג אוטובוס המסיע חמישים אנשים.
מסוגלות הורית
וכעת למסקנה שלא ידברו בה. המחשבה הראשונה על מטיילים חרדים אינה מקרית. הדיווחים על חרדים שנקלעו לצרה בגלל חוסר ידיעה ומודעות אינם נדירים. וכאן המקום להדגיש את אחד ההבדלים העיקריים בין האוכלוסיה החרדית לשאר אזרחי המדינה. אם דובר על שיקול דעת של כל אחד, שמתבסס על שילוב של ידע ואחריות, הרי שהאוכלוסיה הדתית בכלל והחרדית באופן מובהק מתנהלת על ידי הנהגה. הרב פוסק בכל דבר, וחמור מכך, פונים אליו בשאלה על כל דבר שולי – מהנחיה באיזה יד צריך לאחוז במברשת השניים ומה גודל החתיכות בסלט, ועד לשאלה אם צריך לרחם על חתול ולה ומה צריך ללבוש ואיך לנהוג במי שאינו מתלבש כראוי, וודי להציץ במדורי השאלות והתשובות למינהם כדי לראות במה מדובר וכמה המצב מייאש. האחריות האישית משם והלאה. ומשום שהסמכות לכל החלטה ומעשה ואפילו מחשבה נתונה בידי מנהיג הקהילה, שם נמצאת וצריכה להמצא כל האחריות. לכן, אם מנהל המכינה אשם (והוא אשם) במותם של תלמידים שנסחפו בשיטפון, אז רב הישיבה אשם אם תלמידו נסחפו. ורב הקהילה אשם אם מאמיניו טבעו בים. והוא האחרי אם במכונית פרטית עם חמישה מקומות יושבים תשעה ילדים. וכאשר תיתבע האחריות באופן הזה, אולי יתווסף לה ההרגל להיות אחראי ומחנך בכל אורחות החיים בעולם. אם אין אחריות אישית והכל נעשה על פי הרב, אולי הגיע הזמן שאותה סמכות ואחריות תתועל לשפר את העולם בו חיים כולנו – גם אותם חסידים. אולי יתחילו הרבנים להורות לחסידיהם להדליק מדורות קטנות וצנועות במקום התחרות הפירומנית למי יש יותר גדול, ויאסרו באיסור חמור לשרוף מוצרים מפלסטיק כמו רבבות הכלים חד פעמיים שחונקים את העולם רק כדי להנצל מסכנת הכשרות, ולא להשליך אותם ברחוב או בחצר, ובכלל לא לקנות אותם. הרבנים והציבור הנענה להם מקיימים יחסי הורים וילדים – ללא מסוגלות הורית. והגיע הזמן שהעובדים הסוציאליים יתערבו ויפרידו.
