מירוץ הג'ירו ד'איטליה יצא אתמול (שישי) לדרך ולצד ההתרגשות באות גם חסימות הכבישים המלוות את אירוע הספורט הגדול בישראל.

היום יתקיימו מספר חסימות כבישים בעקבות המירוץ. במרכז יחסמו בת"א החל מהשעה 13:00 הרחובות משה סנה, פנחס רוזן, שטרית, שד' רוקח, אבן גבירול, מרמורק, שד' רוטשילד, רח' הרצל, סלמה, שד' ירושלים, קאופמן-צ'ארלס קלור. כמו כן, בין השעות 16:00-18:30 יחסם כביש 5 ממחלף גלילות עד צומת מורשה, וב-14:15 יחסם איילון בשתי הכיוונים.
בצפון יחסמו בין השעות 12:00-15:00 יחסמו כביש 22 וכביש 4 ממחלף נעמן עד צומת לוחמי הגטאות. החל מהשעה 13:00 יחסם גם כביש 85 מצומת עכו עד צומת אחיהוד. בין השעות 13:45-16:00 יחסמו כבישים 75 ו-70 מצומת יגור עד צומת שפייה, וכביש 4 וכביש 652, מצומת שפייה דרך זכרון יעקב עד צומת זכרון יעקב. כמו כן יחסם כביש 2 החל מ-13:30 ממחלף קיסריה עד גלילות, והחל מ-15:00 יחסם הכביש גם לכיוון צפון. בין השעות 16:00-18:30 יחסם כביש 5 ממחלף גלילות עד צומת מורשה.

בזמן שאתם בפקק, קצת רקע: בשנת 1908 ישבו ראשי עיתון הספורט האיטלקי "לה גאזטה דלו ספורט" וחשבו לעצמם שאין סיבה שמה שעבד כל כך יפה לצרפתים לא יעבוד גם באיטליה. שש שנים קודם לכן החליט אנרי דגראנז', עורך עיתון הספורט הצרפתי "ל'אוטו" לייסד מירוץ אופניים שיקיף את צרפת כולה. המטרה הייתה עסקית – העלאת המכירות של העיתון על רקע התחרות עם עיתון הספורט המתחרה "לה וולו". המירוץ אכן הזניק את המכירות והשאר היסטוריה. ראשי הגאזטה ראו כי טוב והחליטו לייסד מירוץ דומה שיעזור להם מול הנמסיס שלהם, עיתון הספורט המתחרה "קוריירה דלה סרה". התינוק החדש זכה לשם ג'ירו ד'איטליה והוזנק לראשונה ממילאנו במאי 1909 בהשתתפות 127 רוכבים שמתוכם 78 לא הגיעו לקו הסיום. מעניין ששני מרוצי האופניים הגדולים בעולם נולדו בגלל יריבות עסקית בין עיתונים. חבל שידיעות אחרונות וישראל היום למשל לא מנתבים את היריבות ביניהם לכיוונים פרודוקטיביים כאלה במקום ל… נו, אתם יודעים… העניין הזה…

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מירוץ ג'ירו ד'איטליה בחיפה, 5 במאי (צילום ראובן כהן דוברות עיריית חיפה)

נהוג לחשוב שהטור והג'ירו של ימינו מביאים את הרוכבים לקצה גבול היכולת האנושית. מדובר בשלושה שבועות מפרכים שבהם הרוכבים סוחטים כל מה שניתן מהגוף שלהם ואז מוציאים ממנו עוד קצת, במאמץ מצטבר שהגוף האנושי לא בנוי באמת לעמוד בו. ועם כל זאת, השנים הראשונות היו אכזריות עוד יותר. מעטפת התמיכה שניתנת היום לרוכבים בדמות רכבים, טכנאים, תזונה מדוייקת, טיפולים רפואיים, מכשירי קשר ומדע מתקדם, לא הייתה אז. הם רכבו על אופניים פשוטים וכבדים הרבה יותר עם הילוך בודד בדרכים שלא תמיד היו סלולות. הם תיקנו את האופניים לבד ודאגו בעצמם לאוכל ולשתיה (נניח כוס בירה בעיירה בדרך). העליות היו אותן עליות מפלצתיות אבל לעתים דחסו יותר כאלו בקטע בודד. יש סיפור מפורסם על אוקטב לאפיז, הזוכה בטור של 1910, שבעליה לטורמאלה, אחת העליות המיתולוגיות של הטור, ראה כמה ממארגני הטור וצעק עליהם בתסכול: "אתם רוצחים! כן, רוצחים". העליה הזו הייתה אחת משבע עליות מפרכות בקטע שאורכו 326 ק"מ. הג'ירו הראשון היה באורך 2448 ק"מ שחולקו לשמונה קטעים באורך ממוצע של קצת מעל 300 ק"מ. זה מעלה תהיות לגבי השפיות, הן של המארגנים והן של המשתתפים. עם השנים התווסף לטור ולג'ירו גם מרוץ הוואלטה הספרדי (מטבע הדברים ביוזמת עיתון) כדי להשלים את שלישיית המרוצים הידועים כגראנד טורים. הפורמט של שלושתם התעצב במשך השנים למשהו מאוד דומה. אורך של 3400-3500 ק"מ בקירוב מחולקים ל-21 קטעים יומיים הכוללים תמהיל של קטעי מישור, הרים, גבעות וגם 2-3 מרוצים נגד השעון (ביניהם הקטע הפותח של המירוץ). הקטגוריה היוקרתית ביותר היא של הדירוג הכללי ובה זוכה הרוכב בעל הזמן המצטבר הנמוך ביותר. בנוסף ישנן קטגוריות למטפס המצטיין, למאיץ המצטיין ולרוכב הצעיר הטוב ביותר.

המירוץ מתרחש רובו ככולו במדינה הנושאת את שמו אך לעתים הוא חורג ממנה מעט גם למדינות אחרות. על פי רוב זה יהיה בתחילת המירוץ ויסתכם בשניים או שלושה קטעים במדינה האחרת. הטור דה פראנס נפתח בעבר במגוון מדינות כמו אנגליה, אירלנד בלגיה, הולנד, לוקסמבורג ואפילו פעמיים בברלין המערבית בימים בהם גרמניה הייתה עדיין מחולקת. הג'ירו נפתח 13 פעם מחוץ לאיטליה והוואלטה 3 פעמים מחוץ לספרד. עם זאת, אף גראנד טור לא נפתח מעולם מחוץ ליבשת אירופה. עד השבוע, בירושלים 2018.

כמה זה גדול?

המוני ישראלים שמחים, ובצדק רב, על כך שהג'ירו מגיע לישראל. רובם הגדול אינו יודע ככל הנראה עד כמה האירוע הזה גדול כיוון שמדובר בענף שאינו זוכה לחשיפה גדולה בישראל. מקובל להניח שאירוע הספורט הגדול ביותר היא האולימפיאדה ואחריה גביע העולם בכדורגל. מכאן והלאה במורד הדירוג העניין כבר נתון לפרשנות. איך משווים בין אירוע חד יומי לאירוע שנמשך שלושה שבועות? איך משווים כמות צופים בין תחרות שבה הצופים נדרשים לקנות כרטיסים לבין כזו שמספיק להתייצב בה לצד הכביש ולראות את המתחרים? על מנת לדרג נוהגים לשקלל פרמטרים של כמות צופים, חשיפה, כסף, חסויות וכו' לצד המיות לב והעדפות אישיות. יש שידרגו את הטור דה פראנס מיד אחרי גביע העולם ויש שידרגו אותו קצת יותר למטה, נניח אחרי גביע העולם בראגבי, ווימבלדון, הוורלד סירייס או הסופרבול. בכל אופן הוא בעשיריה המובילה והג'ירו מפגר אחריו ממש במעט. מדובר באירוע ענק שמושך מיליוני צופים אל צידי המסלול ומאות מליוני צופים אל מסכי הטלוויזיה. על צלע הר שבפסגתו נמצא קו הסיום של קטע הררי יכולים להצטופף מאות אלפי אנשים אם לא יותר. מבחינת כמות הצופים הטור דה פראנס הוא ככל הנראה אירוע הספורט השלישי הכי נצפה בעולם והג'ירו הוא הרביעי. הג'ירו מציג לראווה כמה מהספורטאים הטובים בעולם ומגלגל סכומי עתק של חסויות וזכויות שידור. השידור אגב הוא הפקה טלוויזיונית מקצועית, משופשפת ויקרה בסטנדרטים הגבוהים ביותר שאפשר למצוא. זה כולל למשל רכבי צילום, אופנועים, ומסוקים שמצלמים מן האוויר, הכל כדי לתעד כל רגע וכל התרחשות, ובמקביל לספק את התמונות המרהיבות שתראו על המסך – כל דבר בטווח שבין זום אין על פנים של רוכב ועד לזום אאוט לנופים בהם הם רוכבים, חלקם מהיפים בעולם. ועכשיו, כל היופי הזה מגיע אלינו לישראל.

ג'ירו ד'איטליה (צילום ארכיון: Matteo Fes / Shutterstock.com)

מי הכי גדול?

הפורמט של שלושת הגראנד טורים דומה מאוד מבחינת זמן, אורך ותוואי כך שההבדל העיקרי ביניהם איננו במסלול. ידוע לכל שהנופים לאורך המסלול בצרפת הם הכי יפים. וגם באיטליה הם הכי יפים. ההבדל העיקרי הוא במשתתפים. כיוון שהטור דה פראנס נחשב ליוקרתי מביניהם הרי שהוא מושך בדרך כלל את הרוכבים החזקים ביותר. רוכב שמכוון לזכיה בטור דה פראנס כמעט תמיד ימנע מהשתתפות בג'ירו כיוון שפרק הזמן של חודש וקצת בין סיום הג'ירו לתחילת הטור לא מאפשר התאוששות מלאה. עד כדי כך המירוץ הזה מרסק וסוחט את הגוף. כפועל יוצא הטור מושך הכי הרבה עניין וחשיפה – אם כי לפעמים יש הפתעות. בשנת 2014 למשל החל הטור בנפילות ופציעות של רוב הפייבוריטים לזכייה שנאלצו לפרוש מהתחרות. הם עברו במקום זה לרכוב בוואלטה שמתחילה בסוף אוגוסט ולפתע היא נהפכה לדעת רבים למעניינת הרבה יותר. אחת לכמה שנים מחליט רוכב בכיר בכל זאת לנסות לזכות גם בג'ירו וגם בטור, בדרך כלל כדי לטעום את טעם הכישלון. השנה החליט לעשות את זה כריס פרום, הזוכה בשלושת הטור דה פראנס האחרונים. בנוסף אליו יתחרו עוד כמה מן הרוכבים הטובים בעולם. הנה פתאום הג'ירו נראה מאוד מאוד מעניין, לא פחות מן הטור. איכות המשתתפים היא גורם מכריע כאמור בעניין שיוצר המירוץ אבל גורם חשוב נוסף עשוי להתפתח במהלך המירוץ עצמו והוא המתח. הג'ירו של השנה שעברה לדוגמא היה אחד הגראנד טורים הצמודים ביותר בשנים האחרונות. לקטע האחרון שלו, מירוץ נגד השעון שקו הסיום שלו בכיכר דואומו במילאנו, התייצבו שלושה רוכבים עם שאיפות לסיים בראש הפודיום. במקום הראשון ערב הקטע האחרון היה קינטאנה מקולומביה שכבר זכה בעבר בג'ירו ובוואלטה. אחריו, בפיגור 39 שניות, "הכריש ממסינה" ויצ'נזו ניבאלי שהוא אחד הבודדים שזכה בכל הגראנד טורים. במקום השלישי ובמרחק 53 שניות מקינטאנה היה תום דומולן מהולנד. זה יצר סיטואציה מעניינת כיוון שניבאלי נחשב למהיר יותר מקינטאנה במרוץ נגד השעון ודומולן טוב יותר משניהם. בעצם הוא יותר טוב כמעט מכל רוכב אחר. הוא היה אחד הטובים בתחום בעולם לפני שהפך לרוכב שלם, כזה שגם יכול להתמודד בעליות בהרים עם המטפסים הטובים ולזכות במרוצי קטעים. היתה כאן הבטחה לדרמה גדולה כי היה צפוי שניבאלי ירכוב מהר יותר מקינטאנה ודומולן ירכוב מהר יותר משניהם. השאלה היחידה היתה אם זה יספיק רק לצמצום הפער או גם לניצחון בג'ירו כולו. כמו תמיד מדהים לראות איך מירוץ בן שלושה שבועות, 3609 ק"מ וטיפוסים מפרכים בהרים מסתיים בפער של 31 שניות. זה הפער בו ניצח דומולן בסופו של דבר. ניבאלי צמצם את הפער מקינטאנה אך לא הצליח לחלוף על פניו וסיים תשע שניות קטנות ועצובות מאחוריו.

הפייבוריטים לזכיה

כריס פרום. האנגלי שיחגוג 33 בחודש הבא הוא כיום האלפא מייל של אופני הכביש. לא יכולנו לבקש רוכב בכיר ממנו. פרום זכה בחמש השנים האחרונות ארבע פעמים בטור דה פראנס ובשנה שעברה הוסיף גם את הוואלטה. לזה אפשר להוסיף עוד שלל הישגים, כולל שתי מדליות ארד אולימפיות. ליכולת הנהדרת שלו בהרים ונגד השעון מתווספת התמיכה של הקבוצה החזקה ביותר בסבב – קבוצת סקיי הבריטית. נדמה לרבים בטעות שרכיבה היא ספורט אינדיבידואלי אבל בפועל זהו ענף שבו קבוצה שלמה עובדת לטובת ההצלחה של הרוכב המוביל שלה. במרוצים האלו קבוצה טובה שעובדת יחד עושה את כל ההבדל.

כריס פרום באימון (צילום: AP Photo/Joan Llado).

תום דומולן. ההולנדי שזכה בג'ירו הקודם מתייצב להגן על התואר שלו. מעניין יהיה לראות אם הוא המשיך להתפתח כמטפס וכרוכב שלם כיוון שהשנה, עוד יותר מאשר בשנה שעברה, הוא יצטרך את זה מאוד. כפי שצוין, דומולן הוא אחד הרוכבים הטובים בעולם נגד השעון. במקרים מסוימים ונגד מרבית הרוכבים הוא יכול להרשות לעצמו לאבד מעט זמן בהרים בידיעה שהוא ירוויח אותו בחזרה בקטע נגד השעון. לצערו פרום טוב כמעט כמוהו ברכיבה נגד השעון כך שאם הוא יאבד זמן באחת העליות יהיה לו קשה מאוד לזכות בו בחזרה.

הרוכב ההולנדי תום דומולן (צילום ארכיון: Radu Razvan / Shutterstock.com)

טיבו פינו. פינו הוא אחת התקוות של צרפת לכך שיום אחד רוכב צרפתי יזכה שוב בטור דה פראנס, משהו שלא קרה מאז ברנאר הינו האגדי בשנת 1985. הוא הגיע למקום השלישי בטור דה פראנס של 2014 וזכה בו בחולצה הלבנה של הרוכב הצעיר הטוב ביותר. הציפיה היתה שהוא ימשיך להתקדם אבל מאז הוא לא הצליח להגיע לפודיום של גראנד טור. 2018 התחילה מצוין מבחינתו וכרגע הוא בכושר נהדר. רק לפני שבועיים הוא זכה בטור האלפים ואולי הג'ירו הזה יהיה קפיצת המדרגה לה הוא (והעם הצרפתי) מצפה.

פאביו ארו. האיטלקי המצוין הזה מחפש זכיה בגראנד טור שני לאחר שזכה בוואלטה בשנת 2015. ארו הוא אחד המטפסים הטובים בעולם. בטור דה פראנס של 2017 הוא הקדים את כריס פרום בעליה האחרונה של הקטע ה- 12 ועלה למקום הראשון בדירוג הכללי, רק כדי לאבד את ההובלה לפרום בקטע ה- 14. פרום שמר על ההובלה ועל החולצה הצהובה עד הסוף ואילו ארו סיים במקום החמישי.

הרוכב האיטלקי פאביו ארו (צילום ארכיון: Radu Razvan / Shutterstock.com)

בנוסף אליהם יש עוד כמה רוכבים שעשויים להיות בצמרת וכדאי לשים אליהם לב. סיימון ייטס הוא אחד הרוכבים הצעירים בסבב. זכה בתואר הרוכב הצעיר הטוב ביותר בטור דה פראנס האחרון (ובמקום השביעי הכללי). אסטבן צ'אבס ומיגל אנחל לופז מייצגים את הפריחה של הרכיבה בקולומביה. בטור דה פראנס האחרון רכבו שבעה קולומביאנים, לעומת שלושה אמריקאים למשל. כמו רוב הקולומביאנים בסבב צ'אבס ולופז הם מטפסים מצוינים. שנת 2016 של צ'אבס היתה מצויינת עם מקום שני בג'ירו ושלישי בוואלטה. 2017 לא האירה לו פנים אבל השנה הוא נראה בכושר טוב ושואף לחזור לצמרת. מייקל וודס הקנדי בן ה-32 החל לרכוב באופן מקצועי רק לפני חמש שנים. הוא היה רץ מצטיין למרחקים של 1500 ו- 3000 מטר שסבל משברי מאמץ ועבר לרכיבת אופניים, תחילה כדי לשמור על כושר ובהמשך כמקצוע. הופיע לראשונה בגראנד טור בג'ירו הקודם וסיים במקום ה- 38. בוואלטה של אותה שנה הוא כבר סיים שביעי. נשאר לראות אם גרף השיפור שלו ימשיך לנסוק.

הפיל והבעיה היהודית

היופי הוא שהפעם זה לא רלבנטי. המשמעות של המשפט היא החיפוש אחר ההקשר היהודי גם אם הוא קלוש עד לא קיים. בהקשר של גראנד טור זה היה יכול להיות מכונאי ישראלי או פיזיותרפיסט שמועסק באחת הקבוצות בטור. שולי לגמרי אבל היי, הוא משלנו. עכשיו לא צריך. אחרי אלפיים שנות גלות ושבעים שנות עצמאות יש קבוצה ישראלית בגראנד טור. רוב הרוכבים בה אינם ישראלים אבל בין שמונת הרוכבים שייצגו את סייקלינג אקדמי בגי'רו יהיו גם שני ישראלים – גיא שגיב וגיא ניב. במחשבה ראשונה זה קצת מוזר שלקח כל כך הרבה זמן. בכל גראנד טור משתתפים קרוב למאתיים רוכבים אז איך זה שמעולם לא היה רוכב ישראלי מספיק טוב? כמעט בכל ענף ספורט יכולנו לשבץ מישהו בין מאתיים הטובים בעולם. אולי לא בכל רגע נתון אבל לפחות בחלק מהזמן. העניין הוא שהפער בינינו לבין הרכיבה המקצוענית היה עצום עד לאחרונה. בשנים האחרונות הוא מתחיל להצטמצם בחסות יותר רוכבים, יותר קבוצות והבנה משופרת של מה נדרש כדי להגיע לטופ. את קפיצת המדרגה הגדולה סיפקה סייקלינג אקדמי, הקבוצה הישראלית המקצוענית הראשונה שהוקמה לפני כארבע שנים ומאפשרת לרוכבים ישראלים להיחשף לרכיבה ברמות הגבוהות ביותר – דרך השתתפות בתחרויות של הסבב הבכיר ודרך למידה מהעמיתים הזרים שלהם לקבוצה שחלקם כבר התנסה באותן רמות.

הדבר המרשים ביותר אולי בסייקלינג אקדמי הוא תכונה מאוד לא ישראלית בעליל – חשיבה ותכנון לטווח ארוך. רמת הרכיבה בישראל פיגרה מאחור הרבה שנים ובקבוצה מבינים שמדובר בתהליך ושלא ניתן להדביק את הפער באופן מיידי. ועם זאת, הם מתקדמים בקצב מטאורי משהו. הם הספיקו לעלות מהדרג השלישי לדרג השני של קבוצות הסבב המקצועני ובמקביל משיגים תוצאות טובות יותר ויותר בתחרויות. אחרי הכל, אם לפני שנתיים מישהו היה אומר לכם שישראלי ירכב בג'ירו ב-2018 הייתם בודקים מה הוא עישן. מבחינת הקבוצה זכייה בקטע תחשב להישג מצוין ומבחינת שני הישראלים עצם ההגעה לג'ירו, ובהמשך לקו הסיום שלו, היא הישג ענק. אולי אפילו נזכה לראות אותם בקבוצת בריחה באחד הקטעים, זוכים לזמן מסך ולחשיפה מול מיליוני צופים. מוקדם לדרוש מהם יותר מזה אבל אם סייקלינג אקדמי (והרכיבה בישראל בכלל) תשמור על מגמת ההתקדמות יכול להיות שלא יירחק היום ונראה ישראלי מתמודד על זכייה באחת הקטגוריות של גראנד טור.