שנת 1958 היתה שנת העשור למדינת ישראל. בין גליונות "דבר השבוע" של אותה השנה מתחבאות כתבות מרתקות על יהודים ותיקים, יהודים עולים חדשים, ערבים, חרדים ואפילו הפלאשים באתיופיה. נושאי הכתבות וסגנון הכתיבה מעידים על המציאות כמו שראו אותה עורכי וקוראי דבר. הסקירה הלא קצרה שלפניכם מציגה טעימות מאותה שנה. מחשבות ותהיות על מה שיקרה בעוד 60 שנים אתם מוזמנים להעלות בעצמכם.
***
כתבות רבות במהלך 1958 עסקו בקליטת עולים.
כתבה על חבל התענכים מספרת על שביתה של מתיישבים עולים חדשים מפולין, מהרי האטלס ומטוניסיה, כי לא נמצאה להם עבודה שכירה והם נאלצים לעבוד בעבודה קבלנית. הפולנים מתלוננים שכדי לשרוד הם נאלצים למכור ציוד שהביאו איתם מאירופה. עולה ממרוקו, שהספיק לרדת חזרה למראקש כי היה לו קשה ואז התחרט וחזר לארץ, אומר לעומת השובתים שהוא "מבסוט אלף". בכתבה אחרת מתלווה עיתונאי לעולים מפולין כשהם עדיין על האוניה בדרכם לארץ. יהודים שניסו להשתלב בפולין של אחרי השואה, והם עולים לישראל בשנת 1958. כמעט חצי מהעולים לישראל בשנת 1957 היו פולנים. 31 אלף. הכתב יוצא לדווח על העליה הזו בדרכה לארץ. "אנשים אשר ההיסטוריה עקרה אותם משורשם, פעם, פעמיים, חמש פעמים ואף יותר", כך הוא מתאר אותם. בין השורות מסתתרת ביקורת כלפי היהודים הפולנים, שלא הבינו שהניסיון להשתקם בפולין לא יכול היה להצליח כי השנאה ליהודי נשמרת "גם אם יתחפש כאשר יתחפש". על האוניה מודיע פקיד לעולים לאן הם מיועדים להגיע בארץ: "החייט מורוצלאב אינו רוצה לנסוע לטבריה. הוא אומר, שדי לו בסיביר אחת. עכשיו לא ימתחו אותו עוד. והנגר רוז'נסקי שבגורלו נפלה דימונה, מתקצף. בן דוד שלו יעץ לו לדרוש רק את תל אביב. בן דוד זה גר שם שלושים שנה. ומלבד זאת, 'אשתי יכולה להיות רק בעיר גדולה. היא וורשאווינקה מלידה'… הפקיד המודאג, היודע מה שדורשת ארץ זו, נכנע לרגש הרחמים. 'בטבריה יש הרבה עבודה לכל החייטים… דימונה היא עיר, עיר באמת, יש שם בתי קפה, קולנוע' ". כתבה אחרת על טבריה, אגב, זוכה לכותרת "טבריה מחפשת את המחר".
החייט מורוצלאב אינו רוצה לנסוע לטבריה. הוא אומר, שדי לו בסיביר אחת. עכשיו לא ימתחו אותו עוד. והנגר רוז'נסקי שבגורלו נפלה דימונה, מתקצף. בן דוד שלו יעץ לו לדרוש רק את תל אביב.
קרית גת, עיירה בת 3 שנים, זכה לכותרת "ביקור אצל תמהונית בת 3". הפתיחה מוקדשת לישובי הערבים שנמחקים תחת ישובים יהודים חדשים.
"מתל אביב עד גדרה נוסע אדם כאילו מעל פני שכבה ארכיאולוגית. מתחת לאזור מבצבצת יאזור, וכפר עקרון עוד לא כיסה קליל את פני עקיר. אמנם מראר, צפונית לגדרה, נמחתה מעל פני האדמה, אך קאטרה מציצה מבעד לשמלתה של קדרון, ומסמיה לא שקעה עדיין לגמרי בגבולה של ברורים. ואילו מצומת אחים דרומה, דומה כאילו עבר דחפור ענק על פני עשרות קילומטרים ועשה מהם ארץ חדשה". והוא מוסיף: "האם זו עיר? שאלנו שאלה זו חזור ושאול…יש בה שמונה אלפים נפשות, יש בה בתי חרושת ובתי מלאכה, מסעדות ובתי קפה, סניפים של בנק לאומי ובנק פועלים… יש בה קבוצת כדורגל שמנצחת תמיד את הפועל באר שבע בקרית גת ומפסידה תמיד להפועל באר שבע בבאר שבע… יש בה סניפים של מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה, פרוגרסיבים והפועל המזרחי…" (עיתון דבר, עבור העורך שלו אין מפלגה בשם חירות).
"מתל אביב עד גדרה נוסע אדם כאילו מעל פני שכבה ארכיאולוגית. מתחת לאזור מבצבצת יאזור, וכפר עקרון עוד לא כיסה קליל את פני עקיר. אמנם מראר, צפונית לגדרה, נמחתה מעל פני האדמה, אך קאטרה מציצה מבעד לשמלתה של קדרון, ומסימיה לא שקעה עדיין לגמרי בגבולה של ברורים. ואילו מצומת אחים דרומה, דומה כאילו עבר דחפור ענק על פני עשרות קילומטרים ועשה מהם ארץ חדשה".
"קשה למצוא מקום שהתפתחותו וקצבו ישוו לאלה של קרית גת. לצד 500 משפחות צפון אפריקאיות, 300 פולניות, 70 מצריות, וכ – 25 משפחות אנגליות, גרות בקרית גת כ – 130 משפחות של ותיקים. ותיקים, כמובן , בארץ. אלו הן משפחות העלית של קרית גת. בוגריהן – מומחים או מנהלים. בוגרותיהן – מורות או מחנכות. זוטריהן – אצולת בית הספר היסודי הממלכתי".
הישוב עומר שליד באר שבע זוכה לכתבה מוזרה, בה כתוב שחור על גבי לבן: "הוא נולד שנה אחת לאחר קום המדינה. בקרוב ימלאו לו תשע שנים. אך נראה כי נולד במזל רע. מראשיתו היו צעדיו כושלים. מקורביו ניסו לתת לו טיפולים מטיפולים שונים, ולא הצליחו. לבסוף אמרו נואש גם האופטימיסטים. עכשיו נפוצו שמועות כי "עומדים לחסל אותו".
"זוהי ארץ ישראל האחרת, ארץ מאוכלסת עולים חדשים, בעיקר מארצות מפגרות מאסיה ואפריקה, אשר – לא באשמתם – העתיקו את עברם ואת פיגורם לישראל"
כתבה נוספת, עצובה ומדכאת, מתארת את מצבן של עיירות הדרום החדשות. בין התאורים והשפה שמבטאים התנשאות וזרות של הכותב יש גם ביקורת על עצם העובדה שישובי העולים הוקמו במקומות ובאופן שלא מותירים להם סיכוי אמיתי להתפתח. תחת הכותרת "עיירות הנגב מחכות לעתיד" מרחיב כתב דבר השבוע: "לאחר שעשית ימים אחדים בערי הפיתוח הדרומיות, כמעט שוכח אתה, שילדים בישראל – ככלל לפחות – ניזונים היטב, נקיים ורעשניים. אתה כמעט שוכח, שהנך מטייל בכבישי ישראל, מפני שמה שאתה רואה בערי הפיתוח אינו החברה הנורמלית המוכרת לך ושאתה שייך לה. הרי זה מראה זר ומדכא. זוהי ארץ ישראל האחרת, ארץ מאוכלסת עולים חדשים, בעיקר מארצות מפגרות מאסיה ואפריקה, אשר – לא באשמתם – העתיקו את עברם ואת פיגורם לישראל". הבעיות העיקריות שהוא מזהה הן שתיים: "ערים בלי קרקע כלכלית ותושבים שהם עוברי אורח".
בין כתבות שונות על ישובי הצפון ועל עיירות בנגב, יש התיחסות מיוחדת לתנועה הקיבוצית. כתבה אחת מספרת על הקמת קיבוץ יפעת, ומלמדת אותנו איך הקימו כאן פעם קיבוצים.
תחת הכותרת "בלי שגיאות העבר" נכתב: "באחד מימי הקיץ של 1951 ישבו בבית קפה קטן בתל אביב שני גזברים בעלי ארשת פנים חמורה, כיאה לגזברי קיבוצים. השניים – חיים גבתי, איש קיבוץ גבת, ודוד חורן, מקבוצת השרון הסמוכה לגבת – לא עסקו באותו בית קפה בשאלות כספים, אלא התעמקו בעניין שהטריד אז את התנועה הקיבוצית – הפילוג בקיבוץ המאוחד. "מה דעתך שנקים קיבוץ חדש?" שאל גבתי. "ישבו בו חברי גבת שיפרשו עם הקיבוץ בגלל הפילוג וחברי השרון". כעבור שעה נפרדו שני הגזברים וחזרו איש איש למשרדו. התכנית, שאך ימים מספר לא חשב עליה איש, נתקבלה ברוב עצום בקבוצת השרון ובין החברים שעמדו לעזוב את גבת, ומקץ חודש ימים נודע ברחבי העמק על הקמת הישוב החדש גבת-השרון, שלאחר זמן ניתן לו השם יפעת".
המשק היחידי שסרב להשתתף בתערוכת הקיבוצים – יד חנה הקומוניסטי. "אכן, חמישים שנה עשו משהו. הפכו נערות חינניות עם צמה ארוכה על גבן לסבתות בעלות גוף סובלות מרבמטיזם, מאוהל לשלושה עשו דירה חדישה לשניים, גזברים הפכו לגאונים פיננסים, ומאחד עשו 226".
כתבה על תערוכת הקיבוצים בעיר מציגה תנועה בשיאה, וגם סימנים למשבר שעוד יגיע: "הקיבוץ הולך העירה", מספרת כותרת. אבא קובנר, פרטיזן לשעבר, הוא דובר התערוכה. כל התנועות הקיבוציות נוכחות. גם הקיבוץ הדתי. המשק היחידי שסרב להשתתף בתערוכת הקיבוצים – יד חנה הקומוניסטי. "אכן, חמישים שנה עשו משהו. הפכו נערות חינניות עם צמה ארוכה על גבן לסבתות בעלות גוף סובלות מרבמטיזם, מאוהל לשלושה עשו דירה חדישה לשניים, גזברים הפכו לגאונים פיננסים, ומאחד עשו 226".
מגוון אישים מרואיינים בדבר השבוע בשנת 1958.
בראיון ארוך ומיוחד טוען הפילוסוף מרטין בובר ש"הגיעה העת להתייעץ בפילוסופים". על הבעיה הערבית "אין הפרופ' מוכן לדבר ברגע זה". והוא מוסיף: "סיכויי השלום הולכים ומתמעטים משנה לשנה. מה שאפשר היה לעשות לפני שנה אי אפשר לעשות עוד היום". על הפוליטיקה הוא אומר: "לדיפלומטים אין היום מה לחדש ואין עוד בכוחם להציל דבר". יהודה קופילביץ אלמוג, ממייסדי גדוד העבודה וראש המועצה הראשון של תמר ים-המלח, מכריז שעוד יקומו בתי מלון על חופי הים. "כסף אין לי, אנחנו המועצה העניה ביותר, אבל אני אוהב להשיג הכל ממתנדבים" הוא אומר.
סאלח סאלם, מקובל ממושב חדידה, זוכה לכתבה על עצמו מבלי שביקש. "כבר במחלקת ההתישבות של הסוכנות אמרו לי: זה יהיה אגוז קשה. מאז היתה אצלו המשטרה אין הוא מדבר".
סאלח סאלם, מקובל ממושב חדידה, זוכה לכתבה על עצמו מבלי שביקש. "כבר במחלקת ההתישבות של הסוכנות אמרו לי: זה יהיה אגוז קשה. מאז היתה אצלו המשטרה אין הוא מדבר". הכתבה חושפת תופעה מיוחדת של מקובל שקורא בספר הזוהר ואנשים באים אליו כדי להרפא. "לפעמים, הוא אומר, עליו לצום עד שירגיש עצמו ראוי לכתוב קמיע כדי 'לגרש דיבוק' מגופו של חולה". חיים יחזקאל, פרופסור יהודי שעלה מהודו, זוכר לתואר ולכותרת "גאנדי ממושב עופר". הוא מצולם ליד עז ומצוטט "עזי ואני ידידים אנו".
מספר כתבות מספרות על קציני צה"ל. על הרמטכ"ל מספרים שהוא חי בדירת שניים וחצי חדרים. כותרת שצופה את העתיד שואלת "מה מריץ את עזר וויצמן". וויצמן מונה באותה שנה בגיל 38 למפקד חיל האויר. "חדרו של עזר ויצמן במפקדה הוא צנוע: הסיד מתקלף ועל השולחן פרושה שמיכה צבאית. על הקיר תלויה קסדת לחץ, ועל השולחן עומד פגז אוירי מתוצרת הארץ… עזר ויצמן הוא איש ההרפתקה מלידה". לאור הכתבה האוהדת נראה שעדיף היה לשאול מי מריץ את עזר וויצמן אבל שנה היא עדיין 1958.
כבר בשנת 1958 היו נערי אוצר: "עשר שנות תקציב חלפו, שינויים מרחיקי לכת נתחוללו בדרך פעולת האוצר. לא רבים יודעים כי מאחורי שורות המספרים העצומות עומדים אנשים צעירים שכינויים השגור הוא – הנערים של התקציב
כבר בשנת 1958 היו נערי אוצר: "עשר שנות תקציב חלפו, שינויים מרחיקי לכת נתחוללו בדרך פעולת האוצר. לא רבים יודעים כי מאחורי שורות המספרים העצומות עומדים אנשים צעירים שכינויים השגור הוא – הנערים של התקציב". גם על אפריקה מדווחים בדבר השבוע 1958. גולדה מאיר ביקרה בניגריה וקיבלה את התואר "צ'יף גדול". דינה גורן, אשת החדשות מ"קול ישראל", מספרת בכתבה רחבה על המסע שלה אל הפלאשים באתיופיה. כן, כבר בשנת 1958 ידעו קוראי דבר השבוע על אחיהם האתיופים. ולא מעט.
בין גליונות דבר השבוע 1958 יש לא מעט התיחסויות לציבור הערבי ולמדינות ערב.
אחת הכתבות עוסקת בהקמתה של "נצרת היהודית" (היום נצרת עלית). תחת הכותרת: "סיפור על גיא ושתי ערים" מספרים לנו על המציאות שבין נצרת הערבית לבין נצרת היהודית. "מרחוק יש לנצרת מראה של עיר שקטה – אבל היא רחוקה מלהיות עיר שקטה. העיר הערבית תוססת, אך לא מבניה ועשייה. ערביי העמק רואים בחשדנות את העיר היהודית הצומחת מלמעלה". כתבה אחרת מתריעה על סכנה שעלולה להגיע מנצרת הערבית: "האינטיליגנציה הבלתי מרוצה של המיעוט הערבי בארץ מהווה אחת הבעיות הקשות של המדינה. ללא פתרון קונסטרוקטיבי מהיר תעמוד בכל חומרתה, אולי בעתיד לא רחוק, סכנת הצעירים הזועמים בנצרת".
אחת הכתבות עוסקת בהקמתה של "נצרת היהודית" (היום נצרת עלית). תחת הכותרת: "סיפור על גיא ושתי ערים" מספרים לנו על המציאות שבין נצרת הערבית לבין נצרת היהודית. "מרחוק יש לנצרת מראה של עיר שקטה – אבל היא רחוקה מלהיות עיר שקטה. העיר הערבית תוססת, אך לא מבניה ועשייה. ערביי העמק רואים בחשדנות את העיר היהודית הצומחת מלמעלה".
בנימה אופטימית יותר מדווח מכנס ערבי מיוחד. תחת הכותרת "לא פחות ממושב עובדים", המתואר הכנס "לקידמה ולשיתופיות" של ההסתדרות במגזר הערבי הישראלי. "אין יד אחת יכולה למחוא כף" מצוטט אחמד עבדאללה מערה. בכנס השתתפו 40 קואופרטיבים ערבים ישראלים.
סדרות כתבות מדווחות על הנעשה במדינות ערב – מצריים, לבנון סוריה וירדן. כותרת על ממלכת ירדן מעידה על היחס לממלכה הצעירה של חוסיין באותם הימים: "הגוסס על גדות הירדן". ויש כתבה פיקנטרית על נער ערבי מיוחס, נכדו של נורי סעיד (ראש ממשלת עיראק שהוצא להורג יחד עם בית המלוכה באותה שנה) – שנמצא בקיבוץ בארץ. אמו של הנכד היא יהודיה תושבת תל אביב. שם הנכד ושם הקיבוץ לא מצוינים.
גם החרדים מופיעים בדבר השבוע 1958.
הנער יודע, כי מוטל עליו להיות גאון ואיש מופת… עתים הוא נכנע למציאות הסובבת אותו ומגלה טפח ומכסה טפחיים: משמיע דברים מוזרים, המזכירים את דברי הינוקא מן "הזוהר". מנבא עתידות ומגלה עמוקות. מחנכיו מתמלאים גדולה וקדושה. הבלזאים לא ישארו ביתמותם: דמותו של האדמ"ור הולכת ונרקמת לעיניהם".
תחת הכותרת "כך מגדלים אדמו"ר", מוצג סיפורו של "הינוקא" יששכר דב רוקח, ילד בן 10, שהוחלט עבורו שיהיה בעתיד האדמו"ר מבעלז. האדמו"ר הקודם איבד את כל משפחתו בשואה ונפטר מבלי שהעמיד יורש ראוי. הכתבה מספרת לקורא החילוני שאינו מכיר כלל את עולם החסידות איך מגדלים אדמו"ר מילדות "הנער יודע, כי מוטל עליו להיות גאון ואיש מופת… עתים הוא נכנע למציאות הסובבת אותו ומגלה טפח ומכסה טפחיים: משמיע דברים מוזרים, המזכירים את דברי הינוקא מן "הזוהר". מנבא עתידות ומגלה עמוקות. מחנכיו מתמלאים גדולה וקדושה. הבלזאים לא ישארו ביתמותם: דמותו של האדמ"ור הולכת ונרקמת לעיניהם".
****
הסקירה אמנם חלקית, אבל מייצגת היטב את הנושאים שהוצגו בפני הקוראים בשנת העשור לישראל. השואה, 15 שנים אחרי שהסתיימה, כמעט ולא מוזכרת. גם לא מלחמת העצמאות או מבצע קדש. גם לא הפדאיון ופעולות התגמול. עולים חדשים, מעברות, מפעלי בניה ותעשיה וישובים ציוניים ותיקים מוצגים ברוח ההתחדשות והבניה הציונית.
אבל בין השורות נראים ניצנים של ישראל חדשה ואחרת, זו שצמחה עם השנים. ישראל שהיום היא בת 70: העולים שהיו אז חדשים הם סבים וסבתות. העיירות הפכו לערים. ברבים מהן יש סניפים של הליכוד, אותה חירות שלא מוזכרת בדבר השבוע של 1958. קיומם של ישובים ערבים לפני 48 לא נשכח, גם אם נעשו מאמצים רבים לעשות זאת. הנכדים של אותם עולים הם היום בני הארץ, צברים שלא מכירים מולדת אחרת. הערבים שראו אז את "נצרת היהודית" מוקמת לצידם, אותם "צעירים זועמים", גדלו במציאות של זהות חצויה והפנו כמעט באופן מוחלט את ה"הזעם" לבחירה מורכבת בחיים של עבודה ונסיון להסתדר עם המצב החדש. יש ביניהם אפילו כאלה שמתגוררים היום מעבר לוואדי, במה שהיה אז "נצרת היהודית" והוא היום נצרת עלית. הקיבוצים לא נראים כמו שנראו אז. הגזברים שלהם כבר מזמן לא גאונים פיננסים. רבים מיהודי אתיופיה עלו לארץ. הישוב עומר הוא כבר לא "ילד חריג" ואף אחד לא יסגור אותו כמו שחשבו לעשות אז. עזר וויצמן רץ הכי רחוק שאפשר, ובים המלח יש מלונות כפי שחזה יהודה אלמוג. למרות מילותיו של בובר, הדיפלומטים עדיין איתנו. גם הצאצאים של משפחת נורי סעיד העיראקי נמצאים בינינו. הם יהודים, וספק אם הם יודעים על ייחוסם המיוחד. רבנים מקובלים לא מסתתרים עוד מפחד מהמשטרה. וחסידות בעלז, שהיתה על סף כליה ויצאה לדרך חדשה עם ילד שנועד להיות אדמו"ר היא אחת מחצרות החסידות הגדולות והמשפיעות בארץ. והיא מונהגת על ידי האדמ"ור ישכר דב רוקח, שהיום הוא בן 70.
ולאור כל אלה, אחרי 60 שנים, נשאר לנסות ולהעריך מי הם הניצנים שמביטים מבין השורות בעיתונות של 2018, ניצנים שיבשילו ויהיו עיקר המציאות בשנת 2078.
