דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
עליה

סיפורו של 'רפיוזניק' / מהמכות שקיבל והפכו אותו לציוני, עד לרגע המיוחל בו עלה לארץ

אבא טראטוטה (צילום: דוד טברסקי).
אבא טראטוטה (צילום: דוד טברסקי).

האנטישמיות והמצב הקשה בברית המועצות, כשידיעות על מדינת ישראל המופלאה טפטפו אט אט, דחפו עוד ועוד יהודים אל הציונות | "האנשים האלו נקראו רפיוזניקים" (מסורבים) וזהו סיפורו של אחד מהם

דוד טברסקי

אפריל 1977, ברית המועצות. עשרות משפחות של "רפיוזניקים" (מסורבי עליה – ד.ט) החליטו לחגוג ביחד את ליל הסדר עם מצות, מוזיקה יהודית, הגדה וכל הסיפור – הכל במטרה לציין ביחד את חג החירות ובמקביל לכך, למחות נגד מצבם שלהם: האנטישמיות, המצב הכלכלי הקשה, הסירוב מצד השלטונות לעלות לישראל או בכלל לעזוב את בריה"מ והגבלת חרויות הפרט. המהלך היה לא פשוט, צריך היה למצוא אולם אירועים וכל האירוע הוצג כחבורת אנשים שרוצה לחגוג את יום הנישואין ה-25 של אחד הזוגות.

בדרך לא דרך הצליחו הרפיוזניקים לקבץ מפגש גדול באחד מבתי הקפה בעיר ולציין את ליל הסדר, למרות שהמשטרה החשאית עקבה אחריהם כל הזמן. בבית הקפה הם סידרו שולחנות ביחד, ביקשו מהלהקה המקומית לנגן "הבה נגילה", רקדו, שתו יין ובעיקר חגגו. בשלב מסוים ביקשו מנהלי המסעדה מהרפיוזניקים לעזוב או לשנות את "אופן החגיגה". המוזיקה הפסיקה וחזרה להיות סובייטית והרפיוזניקים פשוט החלו לשיר את כל השירים היהודיים אותם הם הכירו והמשיכו לחגוג. בשורה התחתונה, ליל הסדר התקיים.

את הדברים מביא אבא  טרטוטה, אסיר ציון שנולד כבן יחיד למשפחתו בשנת 1935 בעיר לנינגרד ונקרא על שם סבו שכבר לא היה בחיים. הימים היו ימי הטרור האדום ומשפחות יהודיות כמו משפחת  טרטוטה, שביקשו לשמר את מסורתם, יכלו לעמוד בפני מעצר ממושך ואף הוצאה להורג, לבל יתפסו. "סבתא שלי ניסתה לפחות לשמור על המסורות העיקריות. היא הייתה צמה ואני זוכר שציינו את פסח, אבל הכל היה מאוד מאוד במחשכים ובמנות קטנות. היה מדובר על תקופה מאוד, מאוד מסוכנת. ימי סטלין, מעצרים המוניים, האנטישמיות השתוללה ובכללי המצב בבריה”מ היה לא טוב", הוא נזכר.

"מקורה של משפחתי היה ממש מתחום המושב היהודי באזור אוקראינה. אבא שלי נולד באומן, איפה שקבור רבנו מברסלב, סבתא הגיע מקייב ואביה היה מלמד. כולם גרו במקומות בהם מותר היה ליהודים לחיות בתקופה של לפני בריה”מ. בבית אגב, אמא וסבתא דיברו יידיש ואני עד היום מבין יידיש, לא כל כך מדבר, אבל מבין".

את השיעור הראשון בציונות קיבלתי כשהייתי בן 6. יצאתי לרחוב ושם פגשה בי חבורת ילדים ונערים בגילאים שונים שהחטיפו לי מכות, ואפילו הסבירו למה – מכיוון שאני יהודי, כמובן. מאז אני חושב שהתחלתי להיות ציוני

"במשפחה קראו לי 'אליק' (כינוי לשם הרוסי אלכסיי – ד.ט), בשביל להגן עלי מהאנטישמיות המשתוללת, ועם שם כמו אבא היה ברור לחלוטין מי אני ומה אני. אבל רק כשסיימתי את בית הספר וקיבלתי תעודת זהות הבנתי שאני בכלל 'אבא', ולא שום אלכסיי, ובהמשך כשהתחלתי לעבוד המשכתי להיות אבא יעקובלביץ' (אבא בן יעקב, ברוסיה נהוג לפנות באופן רשמי לבן אדם בשמו ובשם אביו ביחד – ד.ט). כלומר, היהדות שלי הייתה מונחת על השולחן תמיד".

"את השיעור הראשון בציונות קיבלתי כשהייתי בן 6. ב-1941 יצאנו באווקאוציה (הפינוי הגדול מזרחה של אזרחי בריה”מ הרחק מהחזית בתקופת מלחמת העולם השנייה – ד.ט) לעיר טרואיצק בדרום חבל אוראל. יצאתי לרחוב ושם פגשה בי חבורת ילדים ונערים בגילאים שונים שהחטיפו לי מכות, לא חזק במיוחד, אבל בהחלט החטיפו. ואפילו הסבירו למה – מכיוון שאני יהודי, כמובן. מאז אני חושב שהתחלתי להיות ציוני", מספר אבא עם חיוך על פניו. "אני חושב שהמכות האלו היו בריאות מאוד, זה הכוח הכי ממשי שיכול לפעול על תודעתו של בן אדם".

ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה ושם פגשתי את השלב הבא של האנטישמיות… הגעתי לאיזו ועדה שאפשר היה לערער בה על תוצאות המבחנים וראיתי שאיתי יש עוד 9 יהודים שגם ערערו. הכל היה ברור – הכשילו בכוונה את כל היהודים על כל טעות אפשרית

"בסוף המלחמה חזרנו ללנינגרד, ובבית ספר שוב אנטישמיות. העבירו אותי בית ספר אפילו איפה שהייתה פחות אנטישמיות. ב-1953, כשהייתי בן 18, ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה ושם פגשתי את השלב הבא של האנטישמיות. סטלין כבר מת אבל עניין הרופאים (משפטם של רופאים יהודים שסטלין העמיד למשפט בטענה שיש קנוניה יהודית-רפואית להרעיל אותו – ד.ט) עדיין עמד כעניין ציבורי. אז כמובן שהכשילו אותי בכל מבחן אפשרי. בהתחלה במבחנים בכתב ואחר כך בעוד מבחן ועוד מבחן. זו הייתה הפקולטה למתמטיקה מכאנית ואני בכלל רציתי ללמוד אסטרונומיה. בכל מקרה, הגעתי לאיזו ועדה שאפשר היה לערער בה על תוצאות המבחנים, הגעתי לשם וראיתי שאיתי יש עוד 9 יהודים שגם ערערו. הכל היה ברור – הכשילו בכוונה את כל היהודים על כל טעות אפשרית".

איך זה נראה?

"כל מה שהיה 'לא נכון' בתשובותיי במבחן לא היו התשובות שלי במבחן, אלא, שכותב המבחן, כלומר אני, היה יהודי. ואולי אפילו זה לא היה עניין אישי של הבוחן כי הוא כנראה קיבל פקודה לסננן את כל היהודים".

היה ברור לחלוטין שכאשר מכניסים לכלא איזה חיימוביץ' או איזה אברמוביץ' שעשו ככה וככה – זו הייתה אנטישמיות ציבורית גלויה, זה לא יכול היה להיות משהו אחר. בהתחלה עוד תרצו את זה בתירוץ שזו 'אנטי-ישראליות' ולא אנטישמיות. אבל סליחה? מה זו אנטי-ישראליות אם לא אנטישמיות. זה אותו דבר בדיוק

"בכל מקרה, אחרי מאבקים רבים התקבלתי בסוף לאוניברסיטה וסיימתי אותה. אבל הבנתי מהרגע הראשון – במערכת הזו אני בנאדם לא רצוי. אין לנו היום הוכחות ודאיות אבל ברור שמשפט הרופאים היה רק ההתחלה וכנראה שסטלין התכוון בכלל לשלוח את כל יהודי בריה”מ לאנשהו, אין לדעת לאן – למזלנו, זה לא הגיע לשם כי הוא נפטר בזמן. גם הכניסה לעבודה הייתה לא פשוטה, אני רציתי להיות אסטרונום ואיזו ועדה בכלל כיוונה אותי לעבוד במפעל ליד לנינגרד, אני כמובן לא הסכמתי לזה ואז התחילו האיומים שישלחו אותי בכלל למזרח לעבוד בשביל 'ללמוד מחדש' וכו' וכו'. זה היה ב-1958 ואמרו לי את הדברים האלו בפנים למרות שמדובר כבר בתקופה פחות אנטישמית".

"בסוף שלחו אותי למפעל, אבל שם כמובן אף אחד לא היה צריך אותי, ובגדול עד 1967, עד מלחמת ששת הימים פה בארץ, עבדתי באגף הדואר בעבודה שקשורה לעניינים סודיים וניתן לי סיווג בטחוני".

"אף פעם לא אהבתי את בריה”מ והשלטון הסובייטי, אבל עד אז באמת לא היו לי עוד שום רגשות כלפי ישראל", מספר טרטוטה על השלב השני בחייו לקראת הכרעתו להיאבק למען זהותו היהודית-ציונית וזכותו לעלות לישראל. "לא הייתי ציוני (באופן פעיל – ד.ט) ובכלל עד 67 לא קמו ציונים ממש ברוסיה. בריגה, בירת לטביה, איתה היינו בקשר – שמה באמת היו קבוצות ציוניות אבל בכללי בלטביה מאוד שנאו את השלטון הסובייטי, יותר מאשר את היהודים אפילו, לכן הייתה שם הסביבה לכך".

"הזלמנסונים באמת הגיעו מריגה (הכוונה לסילבה זלמנסון ואדוארד קוזניצוב שביחד עם עוד קבוצת יהודים מריגה ולנינגרד ניסו לחטוף מטוס כדי להגיע לארץ, במבצע שקיבל את הכינוי "מבצע חתונה" – ד.ט) והם באמת ניסו לחטוף מטוס ונשפטו בלנינגרד", מספר אבא על משפטי לנינגרד שהתקיימו ב-1970 בהם נשפטו, בהתחלה למוות, ומאוחר יותר, לאחר לחץ מהמערב, למאסר עולם: אדוארד קוזניצוב והטייס מארק דימשיץ, שהגה את רעיון חטיפת המטוס. יחד איתם נשפטו עוד 9 ממתכנני המבצע ובהם אסירי ציון יוסף מנדלביץ', סילווה זלמנסון, יורי פדורוב ועוד".

"ב-1967 נתנו לצאת מבריה”מ רק לטיפין טיפין של היהודים ובעיקר מלטביה, שם הצליחו להוכיח היהודים שביקשו לעלות שבעבר הייתה להם עוד אזרחות פולנית וזה פעל לטובתם. חוץ מהם, אף אחד עוד לא חלם אז על יציאה מבריה”מ".

"אחרי 1968 הנרי קיסנג'ר ושר החוץ אנדריי גרומיקו הצליחו להגיע להסכם על מכסה מסוימת של יהודים שיורשו לצאת במסגרת 'איחוד משפחות', הרבה יהודים ביקשו לצאת אבל רובם קיבלו סירוב. ב-1970 באמת קורה עניין של חטיפת המטוס והמשפטים ואחריו התחיל באמת גל גדול של בקשות יציאה".

"ב-1971, יחד עם אשתי אידה שגם עבדה איתי באותו מקום עבודה, ניסינו להשיג הזמנה מישראל בשביל שנוכל לעלות. זה היה מאוד מסובך מכיוון שבלנינגרד הרשו שתי שיחות ביום עם ישראל וזהו. מכתבים לא תמיד הגיעו, להעביר מכתבים דרך תיירים היה מסובך. משפחה אז עוד לא הייתה לנו בישראל אבל היו מכרים רבים שהצליחו לעלות בגלל שהרשויות אפשרו להם. מתחילת 1970 מתחילות הרשויות לאפשר ליהודים לעלות. אז בשנה הראשונה הרשו ל-15 אלף. ב-1973 35 אלף עלו. אחר כך הייתה ירידה משמעותית באישורים אבל ב-1979 50 אלף קיבלו אישור יציאה וחצי מהם ביקשו לעלות לישראל".

ראש הממשלה יצחק שמיר (מימין) מקבל את פני "אסיר ציון" יולי אדלשטיין (כיום יו"ר הכנסת), במשרד ראש הממשלה בירושלים (מגי אוחיון / לע"מ)
ראש הממשלה יצחק שמיר (מימין) מקבל את פני "אסיר ציון" יולי אדלשטיין (כיום יו"ר הכנסת), במשרד ראש הממשלה בירושלים (מגי אוחיון / לע"מ)

"אני זוכר שהעברנו מסמכים שיאפשרו לאנשים בישראל להזמין אותנו, מסמכים עם הפרטים שלנו, שתפרנו בתוך מעיל של מכר שעלה לארץ, וזה היה חתיכת מבצע מסובך. אי אפשר היה פשוט להעביר מסמכים עם אנשים כי המשטרה החשאית בדקה את הכל כשאנשים עברו את הגבול".

ב-1973 אבא ואידה  טרטוטה מבקשים בקשת יציאה מבריה”מ. הם כמובן זוכים לסירוב אך תקוותם נשארת איתנה. רק לאחר 15 שנות סירוב, בינואר 1988, הם מקבלים אישור רשמי המתיר להם לעלות לארץ. "הק.ג.ב ראה הכל, שמע הכל וידע הכל. בוודאי, בוודאי", עונה  טרטוטה בחיוך לשאלתי בנוגע למידת ההיכרות של השלטונות עם מעשיו "הטלפון שלנו נותק 3 פעמים. הם פשוט ניתקו לנו את הטלפון. זה היה ב-1973 ואידה ואני החלטנו שאנחנו מתפטרים מעבודתנו ומתחילים לחכות לאישור להזמנה מישראל שלא יגיע לעולם. אחרי זמן מה, הבנו שאין מה לחכות ופשוט נבקש בקשה ליציאה וניכנס לתור. אז באמת הטלפון נותק לשנתיים, וכמובן שכשחיברו אותו ידעתי שמקשיבים להכל".

אני מבקש מטרטוטה שיסביר לי בבהירות מתי בעצם עלה לו בראש ההבנה והרעיון שאינו רוצה להשאר יותר בבריה”מ. "כבר בתחילת שנות ה-60 ידעתי שאם יתנו לי את האפשרות לצאת, אני אקח אותה בלי לחשוב פעמיים. פשוט אז עוד לא היה שום צ'אנס לכזה מהלך. לא יכולתי לסבול יותר את האנטישמיות".

כל היהודים סבלו מאנטישמיות?

"תראה, אנשים ניסו לרדת מהשאלה הזו של האנטישמיות. אי אפשר להגיד שהאנטישמיות לא הפריעה ליהודי בבריה”מ, בשביל שהאנטישמיות לא תפריע ליהודי בבריה”מ הוא היה צריך לחיות בוואקום. בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה – היה ברור לחלוטין שכאשר מכניסים לכלא איזה חיימוביץ' או איזה אברמוביץ' שעשו ככה וככה – זו הייתה אנטישמיות ציבורית גלויה, זה לא יכול היה להיות משהו אחר. בהתחלה עוד תרצו את זה בתירוץ שזו 'אנטי-ישראליות' ולא אנטישמיות. אבל סליחה? מה זו אנטי-ישראליות אם לא אנטישמיות. זה אותו דבר בדיוק".

בריה"מ. הפגנה בדרישה מהשלטונות לשחרר את היהודים הרוצים לעלות לארץ (צילום מתוך ספרו של  טרטוטה / כל הזכויות שמורות לאבא  טרטוטה)
בריה"מ. הפגנה בדרישה מהשלטונות לשחרר את היהודים הרוצים לעלות לארץ (צילום מתוך ספרו של  טרטוטה / כל הזכויות שמורות לאבא  טרטוטה)

"וכשלא לקחו אנשים ללימודים הגבוהים או לעבודה, וכל התלאות שעברתי, איך תקרא לזה? זוהי האנטישמיות בבריה”מ. אוקי, אז היו יהודים שזה לא הפריע להם, לי זה הפריע מאוד ולא הייתי היחיד. ליהודים יש אינסטינקט של עדר, ולכן אם הרגשת אנטישמיות או לא, זה היה קשור בתקופה. אם יהודים פתאום ראו שיש יהודים שעוזבים כנראה שזה סימן שצריך לעזוב, כי המצב לא הולך לכיוון טוב. הכל היה תלוי בזמנים".

"בכל מקרה, ב-1960 לא באמת הייתי ציוני אבל אחרי 1967 הייתי ציוני", אומר אבא נחרצות. "הכל עבר מפה לאוזן. איך אני הגעתי בכלל לכל העיסוק הציוני הזה? אשתי ואני עבדנו במקום עבודה סודי, אבל שמעתי שאשתי עבדה במחלקה מסוימת שבו אדם מסוים ביקש לצאת לישראל. מצאנו את האיש הזה והגענו אליו והוא היה כולו לבבי וסיפר לנו בהתרגשות על ישראל, אך במקביל הזהיר אותנו – החלום עוד רחוק, הוא בעצמו כבר היה מסורב עלייה".

"ברור לי שיש לתחושתי והחלטתי הפנימית לעלות קשר ישיר למלחמת ששת הימים ותוצאותיה. בריה”מ לקחה את הצד של הערבים במלחמה ובכל אמצעי התקשורת כל הזמן הסיתו נגד ישראל, זה באמת היה בכל מקום מסביבך. היו קריקטורות אנטישמיות בעיתונים, את חלקן ציירו יהודים אפילו". "יהודים?!", אני שואל בהפתעה.  "כן, יהודים. היו גם כאלו יהודים. גם היום יש כאלו יהודים. יש יהודים מכל מיני סוגים. אנחנו לעומת זאת", אומר טרטוטה "הרגשנו גאווה עצומה על זה שישראל ניצחה במלחמה. זה הכל".

זה היה מפחיד להיות ציוני?

"בהתחלה כן. בהחלט. אפילו להגיע למשרדים המיוחדים בהם ביקשו ויזה לצאת מבריה”מ היה מהלך מפחיד. יכלו לעצור, יכלו להכניס למשפט. אין לדעת. אז התחלתי לעבוד על עצמי, ולקראת שנת 1975 כבר לא פחדתי יותר. עבדתי על עצמי במשך שנתיים ובסוף באמת הפסקתי לפחד. היה צריך להיות מוכן לזה שיכולים להכניס אותך למעצר ארוך, מה שלמרבה הפלא לא עשו לי בסוף, אבל יכלו גם להרוג, או לפחות לפצוע באופן משמעותי. ראיתי מה נעשה מסביב. הכל יכל לקרות, יכלו גם לאיים על קרובי משפחה, ואיימו".

'ספריית עליה' שיצרנו כללה מאות ספרים שונים, בעיקר בנושאים שונים הקשורים לעולם היהודים והציונות, מלחמת ששת הימים, אפילו היה ספר על התנועה קיבוצית, באמת היו ספרים על הכל

"אני אמרתי לעצמי שבמקרה הכי רע יכניסו אותי למעצר, בסדר. ככל הנראה זה יסתיים רק במעצר אבל שווה לשלם את תשלומי המחיר הללו בשביל לנסוע מהארץ הזו כי להישאר בה ברור כבר היה שאי אפשר. אי אפשר היה לסובב את הגלגל לאחור, המעשה נעשה".

אז איך היהודים, הרפיוזיניקים ואלו שעדיין לא רפיוזניקים, התחילו להתקבץ?

"היה בחור כזה בשם איזיק (יצחק – ד.ט) קוגן, שעדיין חי והוא כיום רב חשוב במוסקבה. הוא התחיל לעשות סדרי פסח על-פי ההלכה ממש כבר בשנות ה-70", הוא משחזר.

"בהתחלה, הגיעו לסדרי הפסח, עוד לפני הסדר של 77, כ-40 אנשים כל שנה, וכן הייתה פה משמעות סימבולית, הרגשנו שאנחנו במצרים, בעבדות ורצינו לצאת לחופש", מספר  טרטוטה. "במקביל לכך התחלנו ללמוד עברית והתחילה לקום רשת של אולפנים שפקדו אותה בעיקר צעירים. רוב האנשים שפקדו את האולפנים והחגיגות היו רפיוזניקים, אנשים שביקשו כבר לעלות לארץ ונתקלו בסירוב מטעם השלטונות".

הפגנה של רפיוזניקים באפריל 1987 בלנינגרד (צילום מתוך ספרו של  טרטוטה / כל הזכויות שמורות לאבא  טרטוטה)
הפגנה של רפיוזניקים באפריל 1987 בלנינגרד (צילום מתוך ספרו של  טרטוטה / כל הזכויות שמורות לאבא  טרטוטה)

"אני התחלתי ללמוד עברית ב-72 אבל כבר ב-74 לימדתי עברית. ולא כי ידעתי עברית כל כך טוב, אלא מכיוון שפשוט לא היו מורים. האולפנים היו מרכזי פרופוגנדה יהודית מובהקים. בנוסף ללימוד העברית התחלנו בעצמנו להוציא לאור ספרים באופן חשאי שהיו מחוץ לחוק. הוצאנו ספרים על ההיסטוריה היהודית והציונית ועוד ספרים חשובים שהיו אסורים, אלו היו שכפולים של ספרים שהביאו לנו תיירים מארה"ב בעיקר, אבל גם מאנגליה צרפת וקנדה. כלומר, כל הספרים הגיעו אלינו מהמערב כי פשוט לא היה אותם בבריה”מ".

"לי אישית היה חשוב להוציא שלושה ספרים. קודם כל וראשית כל את 'ארכיפלג גולאג' של סולזניצ'ין, בשביל שאנשים יבינו, שכל אדם יבין, שבארץ הזו מסוכן לחיות. כל אדם שיקרא את הספר הזה, לא משנה בכלל מה דתו או מוצאו, יבין מיד שאי אפשר לחיות במדינה הזו. היה עוד ספר בשם 'יהודי רוסיה אתמול והיום' של דמאלסקיי שנכתב ברוסיה ובעיקר סיפר את קורותיה של האנטישמיות הרוסית בבריה”מ. בכל אופן, 'ספריית עליה' שיצרנו כללה מאות ספרים שונים, בעיקר בנושאים שונים הקשורים לעולם היהודים והציונות, מלחמת ששת הימים, אפילו היה ספר על התנועה קיבוצית, באמת היו ספרים על הכל".

"דרך טכנלוגיה מסויימת יצרנו עותקים לספרים. הוצאנו ז'ורנאל בשם 'יהודים בבריה”מ'. הז'ורנאל היה לא חוקי כמובן והוא נועד לאפשר לאותם יהודים, ורק בלנינגרד חיו באותו זמן כ-180 אלף יהודים ובכל רחבי בריה”מ היו בערך כ-3 מיליון יהודים, לבוא, לקרוא וללמוד על עברם וזהותם. בהתחלה באמת הגיעו רק מאות אבל עם הזמן יותר ויותר יהודים התעניינו בספרים באולפנים ומאוחר יותר בסמינרים המיוחדים. אגב, חלק מהסמינרים כלל לא עסקו בנושאים יהודיים או ישראלים. אלו היו סמינרים מקצועיים לפרופסורים ואינטלקטואלים שבעקבות בקשתם לעלות ארצה פוטרו מתפקידים מאוד בכירים והם התכנסו יחד להמשיך ללמוד ולחקור את נושאי עיסוקם בשביל שהמוח שלהם לא יתנוון".

אני זוכר סיפור מצחיק שהחרימו מאתנו ספר הגדה שהודפס בוילנה ב-1904 בחיפוש שמטרתו הייתה 'החרמת ספרות אנטי סובייטית' ואני זוכר את עצמי שואל את החוקר: 'אתה רוצה להגיד לי שכבר ב-1904 הייתה ישות סובייטית שנכתבה נגדה תעמולה?'. 'אני מבין שאתה ליצן', ענה לי החוקר

"הסמינרים התקבצו אצלי בבית, ובמקביל לסמינרים של החוקרים המדעיים שפוטרו מעבודתם והמשיכו לחקור מתמטיקה ופיזיקה והסמינרים היהודיים-ציוניים וחגיגת המועדים היהודים, קם גם סמינר על עולם החוק והמשפט. כלומר, בשביל שנוכל ללמוד מהן הזכויות שלנו במידה ויבוא שוטר וידרוש חיפוש או מעצר. ובאמת, היה עו"ד שישב איתנו ולימד אותנו שלא צריך בכלל לפחד מהמשטרה כי אין להם זכות סתם ככה להיכנס לדירה לחיפוש, ואם כבר יש חיפוש אז צריכה להיות הוראה מפורשת לחיפוש אחר 'חומרי תעמולה מסוכנים'. אגב, אצלי בבית באמת היה חיפוש כזה, והם באמת הוציאו 7 שקיות שלמות של ספרות מהבית. אני זוכר סיפור מצחיק שהחרימו מאתנו ספר הגדה שהודפס בוילנה ב-1904 בחיפוש שמטרתו הייתה 'החרמת ספרות אנטי סובייטית' ואני זוכר את עצמי שואל את החוקר: 'אתה רוצה להגיד לי שכבר ב-1904 הייתה ישות סובייטית שנכתבה נגדה תעמולה?'. 'אני מבין שאתה ליצן', ענה לי החוקר", צוחק  טרטוטה. "אבל אני עניתי לו בשיא הרצינות, באמת. הם בתגובה אמרו שיחזירו, לא החזירו כלום כמובן. אבל בסדר, אלו היו החיים".

"המשטרה החשאית לא הפסיקה לנסות 'לתפוס על אותנו על חם', בעקבות ההחרמה נשלחתי לכל מיני תשאולים אבל בסופו של דבר, למרבה ההפתעה ובניגוד לאחרים שכן נעצרו ואף ישבו במאסר, אני מעולם לא הייתי אסיר במובן הישיר של המילה. לא עצרו אותי, את הבן שלי כן ניסו לעצור מכיוון שטענו שהוא לא מתכוון ללכת לצבא, כי היו מקרים שבנים של רפיוזניקים סירבו להתגייס או ניסו להלביש עליהם תיקים כדי להפחיד את הרפיוזניקים עצמם, זה היה כוח משימתי שניסה ללחוץ על הרפיוזניקים דרך איומים על הילדים שלהם. הבן שלי בסוף דווקא כן התגייס וירדו ממנו. היה לו גם מזל שהמפקד שלו בצבא היה יהודי והוא יצא חי ושלם מהשירות שלו".

ולא הפחיד אותך שלוחצים עליך דרך הילדים שלך?

?מה זאת אומרת 'הפחיד'?, לא נותרה לנו שום ברירה. מה, הייתה לי אפשרות אחרת? אלו היו החיים. בכל מקרה אני עניתי לכל החוקרים שלי תשובה אחת בלבד: אתם מנסים להפחיד אותי וללחוץ עלי בכוונה רק בגלל רצוני לעזוב לישראל. וזהו, זה כל מה שעניתי להם".

בסוף שנות ה-80, יחידים מהקבוצות הציוניות בלנינגרד, החליטו ללכת צעד אחד קדימה ולצאת להפגין עם שלטים עליהם נכתב "שחררו אותנו הביתה", "אנחנו מבקשים כבר שנים לעזוב את הארץ הזו" וכד'.

(צילום מתוך ספרו של  טרטוטה/ כל הזכויות שמורות לאבא  טרטוטה).
(צילום מתוך ספרו של  טרטוטה/ כל הזכויות שמורות לאבא  טרטוטה).

"לא רבים יצאו להפגין, אבל כן התגבשה לה קבוצה רצינית והוצאנו מספר הפגנות", מספר  טרטוטה. "במערב ובעיקר בארה"ב, כתבו עלינו, על מאבקנו ועל ההפגנות. הכל כדי ליצור מנוף של לחצים דרך הלובי היהודי בתוך ארה"ב, שתלחץ על בריה”מ לשחרר את יהודייה".

"המאבק שלך היה אישי?", אני שואל את  טרטוטה לקראת הסוף. "כלומר, המטרה שלך הייתה שאתה ואשתך והבן תורשו לצאת או שהייתה כאן מטרה כללית ורחבה יותר על המהות – להילחם נגד השלטונות הסובייטים שיתנו לכל היהודים המבקשים בכך לצאת?"

"לאנשים היו רק שתי אפשרויות", עונה טרטוטה באופן נחרץ. "ביקשת לצאת, קיבלת סירוב, ואתה חוזר הביתה לנסות לחיות הלאה את החיים שלך בלי קשר לשום יהודי או קבוצה יהודית. הדרך השנייה שהתאפשרה הייתה דרך של מאבק כדי לשכנע כמה שיותר יהודים-ציונים שילכו אחרינו וכל הסמינרים והוצאת הספרים, האולפנים וההפגנות נעשו במטרה אחת בלבד – לאפשר ליהודים הרוצים בכך להיפגש, ללמוד ולהיאבק ביחד".

יהודים סובייטים, בנוסף לפגיעה הממסדית בזכויות רבות שלהם, סבלו רבות מאנטישמיות וביקשו את הזכות לעלות לישראל. המדינה הרשתה רק לחלקם לעלות, אך היא לא הרשתה לאחרים לעזוב. האנשים האלו נקראו רפיוזניקים

את ספרו על התקופה ההיא, שפרסם  טרטוטה ברוסית בשנת 2012 ובשנה האחרונה תורגם לאנגלית (עדין לא נמצא לו מתרגם לעברית), הוא מקדיש לנכדיו שחיים בארה"ב כיום, כדי שיזכרו את סיפור משפחתם לפני שנים רבות. וכך כותב  טרטוטה לנכדיו, דניאל ובנימין, להם מוקדש הספר:

כפי שאתם יודעים, בעבר רוסיה, ביחד עם עוד מדינות שכיום הן מדינות עצמאיות, נקראו ברית המועצות. מאזרחיה ניטלו הזכויות והחופש אשר נפוץ בעולם המערבי. במיוחד ניטלה מהאנשים הזכות לעזוב את המדינה. יהודים סובייטים, בנוסף לפגיעה הממסדית בזכויות רבות שלהם, סבלו רבות מאנטישמיות וביקשו את הזכות לעלות לישראל. המדינה הרשתה רק לחלקם לעלות, אך היא לא הרשתה לאחרים לעזוב. האנשים האלו נקראו רפיוזניקים.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!