ב-1921 החליט מרדכי סורדין, אז עולה חדש מרוסיה, שצריך להקים מפעל לכריית מלח בארץ ישראל. סורדין, שניהל מכרות מלח ברוסיה, חבר למהנדס ישראל קסל שעלה גם הוא מרוסיה באותה התקופה, וביחד שכנעו השניים את חברת יק"א של הברון רוטשילד להשקיע במיזם. יק"א קיבלה מהמנדט הבריטי זיכיון לכריית מלח באזור עתלית, ובאוגוסט 1922 הוקמה "חברת המלח בארץ ישראל". כמעט תשעים שנה אחרי, סביר מאוד להניח שאם פיזרתם לאחרונה קצת מלח על האוכל, הוא הגיע מהמפעל הזה. אבל לא רק מלח מגיע משם, אלא גם כמה דברים שמשפיעים לא פחות על חיינו.

בשבוע האחרון פרסם כלכליסט כי חברת 'מלח הארץ' שבבעלות שרי אריסון, הגלגול הנוכחי של חברת המלח ההיא, עומדת למכירה. לכאורה מדובר במפעל המייצר מוצר בסיס זול שמחירו מפוקח. אבל ההיסטוריה שלו מוכיחה כי מפעל המלח הוא לפעמים הרבה יותר ממפעל למלח.

נחזור ל-1922. כמו בסטרטאפים המוקמים היום, היזמים סורודין וקסל, שניהלו בפועל את הקמת המפעל, קיבלו 5% מהמניות ויק"א שהשקיעה את רוב ההון הראשוני, ארבעים אלף לירות מצריות, קיבלה 50% אחוז מהמניות. שאר המניות חולקו בין משקיעים נוספים לבין ההסתדרות הציונית. רוטשילד היה למעשה הראשון מבין שרשרת של בנקאים שתחזיק במפעל.

'חברת המלח בארץ ישראל' חכרה מהשלטונות הבריטים שטח של כ-850 דונם בחוף הים הסמוך לעתלית. סורודין וקסל גייסו עובדים מהמושבה הסמוכה, והחלו בהכשרת הקרקע. במשך שנתיים הם עבדו על הכשרת בריכות האידוי שבהן נאסף המלח, עד שבשנת 1924 נקצר יבול המלח הראשון. עם השנים התפתח המפעל, ובסוף שנות הארבעים הגיעה תוצרתו לכ-6,000 טון מלח בשנה.

עם הקמת מדינת ישראל העביר בנו של הברון רוטשילד את חלקו בבעלות על מפעל המלח למדינה הצעירה. ב-1957 החליטה ממשלת ישראל על אחת מההפרטות הראשונות בתולדותיה, ומכרה את המפעל לשתי משפחות של יזמים – משפחת ג'יאנו ומשפחת דנקנר. הבעלים החדשים ראו ברכה בעסקי המלח וב-1976 החליטו להרחיב את הפעילות בתחום, ולהקים מפעל נוסף בחוף המזרחי של אילת.

מפעל "מלח הארץ" בעתלית (צילום: מצילומי יהודית גרעין-כל, מתוך אתר פיקיויקי).

המלח הופך למנוף

בין יורשיהם של חמשת האחים למשפחת דנקנר בלטו שני בני דודים צעירים ושאפתניים במיוחד. דן דנקנר, בנו של אברהם, ונח (נוחי) דנקנר, בנו של יצחק. השניים, שגדלו בעסק המשפחתי, החליטו שעסקי המלח קטנים עליהם. ב-1997 החליטו דני ונוחי למנף את העסק המשפחתי ורכשו באמצעותו 11.6% ממניות בנק הפועלים תמורת 358 מיליון דולר. כיצד מגייס מפעל בינוני סכום שמספיק לרכישת השליטה בבנק הגדול בישראל? התשובה לא מגיעה מגרגירי המלח, אלא מעסק ממולח אחר – נדל"ן.

נוחי ודני משעבדים את קרקעות המפעל לבנק לאומי, תמורת הלוואה שתאפשר להם לרכוש את השליטה בבנק הפועלים. אבל איך ניתן להפוך קרקע בוצית שמיועדת לכריית מלח, לבטוחה בנקאית בשווי של 200 מיליון דולר? בשביל להבין את המהלך הזה צריך לחזור קצת אחורה.

ב-1996 מקדם שמואל דנקנר, דודם של נוחי ודני, הסכם עם מנהל מקרקעי ישראל שיאפשר הפשרה של חלק מהקרקעות בבעלות 'חברת מלח לישראל' לטובת בניה למגורים. הימים הם ימי העליה הגדולה ממדינות ברית המועצות, ומשבר דיור גדול לוחץ את מוסדות המדינה לקדם הפשרה מאסיבית של קרקעות למגורים. במסגרת ההסכם שתופר שמואל דנקנר, המנהל ישנה את יעוד הקרקע מתעשיית מלח למגורים, ויממן את היטלי ההשבחה. בתמורה תקבל חברת מלח לישראל 50% מזכויות הבניה בקרקע שתפנה בעתלית, וכ-30% מהקרקע שתפנה באילת. בנוסף תקבל החברה קרקע נוספת לבניה. במנהל העריכו את שווי העסקה לחברה לישראל בכ-80 מיליון דולר.

נוחי דנקנר בבית המשפט העליון, 23 באפריל 2018 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

שנה אחר כך כשהגיעו נוחי ודני לבנק לאומי, העריך הבנק את שווי הזכויות שקיבלה מלח לישראל בכ-200 מיליון דולר. מעניין לציין שהדוד שמואל, שאיפשר את כל המהלך הזה, לא ממש אהב את הרעיון של מינוף החברה לטובת כניסה לעסקי הבנקאות. הוא העדיף שהמשפחה תישאר בעסקי המלח, ועל הדרך תרוויח מהנדל"ן. בדיעבד הסתבר כמה הדוד שמואל טעה ואיזו עסקה מצוינת רקחו נוחי ודני. בדיעבד גם התברר כמה טעו אנשי בנק לאומי, שההלוואה שנתנו מעולם לא הוחזרה לבנק. על טעותם של אנשי מנהל מקרקעי ישראל, שהעריכו את שווי הקרקע בסכום נמוך כל כך, ניתן לקרוא בדו"ח מבקר המדינה דאז. המבקר אליעזר גולדברג אמר על העסקה בין המנהל לחברת מלח לישראל כי היא "מצביעה על פגמים מהותיים בסדרי העבודה של הנהלת המנהל".

הביקורת החריפה מצד גולדברג ומצד היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין על התנהלות מנהל מקרקעי ישראל בעסקה המפוקפקת הזו, לא עצרו את מי שכיהן באותה התקופה כיו"ר מועצת מקרקעי ישראל, שר התמ"ת אהוד אולמרט, לאשר מחדש בשנת 2003 הסכם מתוקן עם "מלח לישראל". אותו אולמרט, אגב, יפגוש את דני דנקנר פעם נוספת, כשהשניים יחלקו תא בכלא מעשיהו בעקבות פרשות הולילנד והמעטפות.

בינתיים הפך נוחי דנקנר את עמדת השליטה בבנק הפועלים למנוף אדיר לעסקיו. חברת אי.די.בי שבבעלותו הפכה לקונצרן החזק בישראל בתחילת שנות האלפיים, כשהיא מחזיקה בשליטה בכלל ביטוח, סלקום, דיסקונט השקעות ועוד חברות רבות במשק הישראלי. בן דודו, דני, התברג בעמדות ניהול בכירות בבנק הפועלים.

אז מה היה לנו עד עכשיו? מפעל שמופרט על ידי המדינה ב-1957, משמש ארבעים שנה אח"כ כמנוף פיננסי ברכישת בנק שמופרט על ידי המדינה ב 1997. המדינה שמפשירה את הקרקע היא זו שהופכת את המפעל מעסק ששוויו כמה עשרות מיליוני דולרים לחברת אחזקות ששווי הקרקעות שלה מוערך בכ-200 מיליון דולר. מכאן צומח טייקון שהופך לאדם החזק במשק, ששני עשורים אח"כ יפשוט את הרגל וימצא עצמו בדרך לכלא. אבל הסיפור של מלח לישראל לא נגמר כאן.

ימי אריסון

בשנת 2007 מחליטה בעלת שליטה נוספת בבנק הפועלים, שרי אריסון, לרכוש את 'תעשיות מלח לישראל' תמורת 1.27 מיליארד שקל. אריסון לא עושה זאת מחיבתה הרבה למלח. באמצעות רכישת החברה, מקבלת אריסון 6% נוספים ממניות בנק הפועלים והופכת לבעלת השליטה היחידה בבנק. בתמורה היא ממנה את דני דנקנר לתפקיד יו"ר הבנק. שנתיים אח"כ ייאלץ דנקנר לעזוב את תפקידו בעקבות לחצים שיופעלו עליו ועל הנהלת בנק ישראל מכיוונו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר.

שרי אריסון (צילום:פלאש 90).

בשנת 2008 מצליחה אריסון לרכוש את כל מניות הציבור של תעשיות מלח לישראל, שהונפקה בבורסה 16 שנים קודם לכן. החברה נמחקת מהבורסה והופכת מחברה ציבורית לחברה פרטית בבעלותה המלאה של אריסון. בשלב הבא תמכור אריסון את מניות בנק הפועלים המצויות בידי החברה תמורת 1.25 מיליארד שקל, וכך למעשה תחזיר את תאגיד האחזקות להיות חברה לייצור מלח. על הדרך היא תשנה את שם החברה מ'תעשיות מלח לישראל' ל'מלח הארץ אילת' או בקיצור 'מלח הארץ'.

אבל לא רק תעלולים פיננסיים יש בסיפור הזה של מלח הארץ, אלא גם תעלולים מתחום ייצור המלח עצמו.

תרגילי המלח

במהלך השנים הפכה 'מלח הארץ' ליצרנית המלח הגדולה בישראל. עם השנים התפתחו שיטות העבודה במפעלים, והוכנס ציוד כריה ועיבוד מתקדם שהביאו את המפעלים לקצב יצור של כ-200 אלף טון מלח בשנה, כשהם מספקים כ-80% מהצריכה המקומית של מלח בישול ומייצאים מלח לעולם. בשלב מסוים מכריז הממונה על ההגבלים העסקיים על מלח הארץ כמונופול. המלח הופך להיות מוצר בפיקוח, שמחירו עומד, נכון להיום, על 1.56 שקלים לקילוגרם.

כדי לעקוף את המחיר המפוקח מבצעים מלח הארץ שורה של תרגילים. ב-2006 קובעת הממונה על ההגבלים העסקיים כי 'תעשיות מלח לישראל' יצרה הסדר כובל עם יצואנית מלח קפריסאית כדי למנוע כניסה של תחרות לשוק הישראלי. בנוסף, ב-2014 הואשמה החברה כי היא משווקת מוצרי מלח שולחן בשינויים קלים כדי לעקוף את המחיר המפוקח של המלח. כך למשל נמכרת אריזת מלחיית פלסטיק במחיר גבוה בהרבה מהמחיר המפוקח, בטענה כי המחיר מייצג את המלחיה ולא את המלח שבתוכה. פרשה זו הגיעה לתביעה ייצוגית שהוגשה ב-2014 נגד החברה בסך 658 מיליון שקל, ועדיין מתבררת בבית המשפט.

אם יש לכם 100 מיליון דולר (או, אם אתם יודעים למנף הלוואות בסכום הזה) אתם יכולים להגיש הצעה לרכישת 'מלח הארץ', ואולי תהיו בעליה של חתיכה מההיסטוריה של הכלכלה הישראלית.