(או – מישהו שוב הזיז את הגבינה שלי)

(או – איזה מין שמאלני אתה?)

בשעת ערב מאוחרת בעבודה, לפני יום הזכרון ויום העצמאות, ישבתי עם האחראית על הפיתוח באחת הקבוצות שאני עובד אתם. כשסיימנו לדבר על מסמך ה-API שאנחנו צריכים להוציא, השיחה התגלגלה ליום העצמאות וגלשה לפוליטיקה. אחרי שהסברתי לה מה אני חושב שצריך לעשות עם הפלסטינאים, התריסה: "כולם אומרים לי אבינעם שמאלני, אבל אחרי מה ששמעתי ממך כעת, אתה בכלל לא כזה!".

אז זהו, שכולם זזו, כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, ורק אני נשארתי עומד במקומי. אסביר:

הימין זז, או הו, איך שהוא זז!

אם פעם ימין היה שילוב של ממלכתיות עם תפיסה של א"י השלמה, ליברליזם ושמירת החוק עם פתיחת השוק לתחרות – לא נשאר מזה הרבה. בקונפליקט של יהודי ודמוקרטי, אותו מתח שמלווה אותנו כבר 70 שנה, מתח שבגין ידע לאחוז ב-2 קצותיו, הימין לקח את היהודי. והיהודי שלו – לא היהודי שלי. אם פעם יוסף בורג השיב בהלצה שהמפד"ל היה המקף בין "דתי" ו"לאומי" – המקף הזה זז. בכול מחלוקת – הימין הוא נגד רפורמים, קונסרבטיבים, שינוי הסטטוס קוו, שילוב ערבי ישראל, לימודי ליבה לחרדים, ניסיון לסיום הסכסוך או לפחות להפרדות מהפלסטינאים. ראש הממשלה שלי מרבה שנאה ומחרחר ריב, מזה הוא מתחזק. לאן כול זה יוביל אותנו? לא בעיה שלו. השכבה של "נסיכי הליכוד", אותה שכבה של פוליטיקאים שכבדו את ספר החוקים, שהיה להם חזון של מדינה שומרת חוק – השכבה הזאת נבעטה מהליכוד. כיום הרחוב שולט בליכוד, מונע ע"י להבות שמכוונות מבלפור. השנאה לבג"ץ, תקשורת, מגלי שחיתות, דיעות של צו פיוס, אשכנזים – מחרידה.

(ומשהו אישי – אני מוצא את עצמי יותר ויותר מתגעגע למנהיג הקודם של הליכוד – בגין, שרון, אפילו שמיר, שלא העזו ללבות את אש השנאה).

השמאל זז, או הו, איך שהוא זז!

מפא"י היתה סמל למפלגה שחרטה בטחון וסלידה מקיצוניות על דגלה. השם "מפא"יניק" היה לעיתים לעג לרצון לפשרה, לחצי-חם חצי-קר. ב"ג יצא למבצע סיני (כמה חודשים אחרי שנולדתי, ללא כול קשר) ואפילו נסחף ל"מלכות ישראל השלישית" אבל מיד הבין והורה על נסיגה. מפא"י השתנתה יחד עם המדינה, וטוב שכך – את המשטר הצבאי של שנות החמישים בטלו, השלטון הריכוזי שסתם את הפה לצנזורה ("קול העם") נחלש, התעשיה נפתחה ומוסדות המדינה וההסתדרות הצטמצמו, אחרי ניהול כושל ואידיוטי. אבל אי שם בשלהי שנות ה-90, הרבה אחרי רצח רבין, השתנה השמאל, או לפחות המובילים שלו: בקונפליקט של יהודי ודמוקרטי, השמאל לקח רק את הדמוקרטי, ובצורה קיצונית: כול דיבור על מסורת יהודית זה סימן להדתה, חרדים הם תמיד פרימיטיבים או סחטנים, לפתוח סידור זה כפיה דתית, אלימות של ערבים נסלחת כי הם קרבנות, אלימות של צה"ל היא חטא כי אנחנו קלגסים, הפלסטינאים תמיד מסכנים. השיא הוא כנראה הקרן החדשה – בין שאר הקבוצות (המעולות, בחלקן) שהיא מממנת יש קבוצות ערביות שהם אנטי-ישראליות, מטפחות את זכרון הנכבה ומאשימות את ישראל בכול. או קי, זכותם של ערבים לחשוב ככה (הצרה שחוץ מלהתייפח ולשנוא הם לא עושים עם זה כלום) – למה בדיוק ארגון יהודי-ישראלי צריך לממן אותם? עוד שיא – אחד הארגונים הלך וניסה לשכנע את ממשלת רואנדה לא להסכים להסכם עם מדינת ישראל לקבל מסתננים. תגידו – השנאה לממשלה העבירה אתכם על דעתכם? מה זאת הגישה שהמפגינים בגדר עזה הם "מסכנים שוחרי שלום"? הרי מטר מהגדר יושבים נחל עוז, כפר עזה ונירים. גב' זנדברג – את רוצה שאייזנקוט יקח אחריות לתת למפגינים להתקרב לגדר? השנאה לביבי, לרגב ולכול הגרעין הזה, שלפעמים גם גזענות למרוקאים, לחרדים ולרוסים מתפלקת לה מבלי משים בין השורות  – מחרידה.

(ומשהו אישי – בא מנהיג למפלגת העבודה שלי שניסה להפסיק לדבר בסיסמאות, להפסיק לשתף פעולה עם הטייס האוטומאטי של השמאל, להפסיק לשנוא את הדת ולזלזל בימין, לא לרחם תמיד על הערבים, לא לנפנף בפינוי התנחלויות.  אבי גבאי מפסיד ביג טיים, כי מיד אומרים לו שהוא העתק של ביבי, שזה משהו בין עמלק לטיטוס).

אני בטוח שרבים מרגישים כמוני, בטח אזרחים שזוכרים את המדינה לפני 20 שנה ויותר: גם אז היו ויכוחים מרים, וגם אז הייתה אלימות, לעיתים אף יותר מהיום, אבל היו מנהיגים שהנהיגו, הלכו לפי האמת שלהם (שלא תמיד הסכמתי להם) אבל לפחות לא דקלמו סיסמאות שההמון מאחוריהם ציפה מהם.
לא מאוחר לעשות ריסט ולחזור למקומות הנורמלים, שמשלב ליברליזם עם יהדות, שלא כול קונפליקט עם בג"ץ זה איום על המשילות מצד אחד או קץ הדמוקרטיה מצד שני. תרגיעו. תחזרו למקומות המקוריים שלכם.
אחת-שתיים-שלוש – דג מלוח!