בכנס הקיץ של הכנסת שנפתח לאחרונה צפויות לעלות על סדר היום סוגיות מדיניות וביטחוניות רבות, שהתמודדות טובה עמן מחייבת את חיזוק הדיפלומטיה הישראלית. הדרך לעשות כן עוברת גם בשיתוף מידע עם הציבור על ידי משרד החוץ, בדומה לתהליכים שעוברים משרדי חוץ במדינות מרכזיות בעולם.
הדיפלומטיה של המאה ה-21 שונה מזו של עשורים עברו. היא אינה עוד נחלתם הבלעדית של שגרירים ודיפלומטים, אלא מתאפיינת במעורבות גוברת של ארגוני חברה אזרחית, גורמים עסקיים, יזמים פרטיים, אזרחים, וחברי פרלמנט.
הדבר מציב אתגרים למשרדי חוץ בעולם, שמאבדים מחשיבותם. על מנת להתמודד עם תופעה זו, משרדי חוץ נוקטים מהלכים שיהפכו אותם לרלבנטיים יותר ושידגישו – למקבלי ההחלטות ולציבור – שגם בעידן הנוכחי אין תחליף לדיפלומטיה המקצועית ולגופים שמובילים אותה.
סקירת המהלכים שנוקטים בנושא זה משרדי חוץ במדינות שונות מעלה מכנה משותף בולט – פנייה לציבור ושיתוף מידע רב יותר עמו. משרדי חוץ, שלעתים הורגלו לנסות להשפיע על עמדות של ציבורים במדינות זרות, החלו להשקיע מאמצים ניכרים יותר בקשר עם האזרחים בבית.
הצעדים שנוקטים משרדי החוץ של גרמניה, אנגליה, אוסטרליה, שבדיה והאיחוד האירופי כוללים: גיבוש פרדיגמות סדורות למדיניות-החוץ; הובלת קמפיינים על חשיבות הדיפלומטיה; פירוט לציבור מהי עבודת הדיפלומט, מה עושה משרד החוץ, ומהם הישגיו; קיום תדרוכים קבועים לתקשורת; הופעה בפני קהלים מקומיים מגוונים; וביצוע תהליכי התייעצות עם הציבור.
לא מקרה הוא שאחד הסימנים הבולטים להיחלשות מחלקת המדינה האמריקאית תחת הנשיא טראמפ הייתה ירידה ניכרת בהיקף התדרוכים לתקשורת שקיימו שם. פחות קשר עם התקשורת, משמעו משרד שנוכח פחות בשיח הציבורי ושיש פחות ידע על פועלו וחשיבותו.
משרד החוץ הישראלי נמצא בנקודת חולשה – לא רק מבחינת תקציבים ומגבלות כוח אדם, אלא גם כתוצאה ממהלך מכוון להחלשתו ולפיזור סמכויותיו. חלק מהצעדים הדרושים לשיקומו מחייבים החלטות וצעדים מצד הממשלה, אך אין זה המצב לגבי הגברת השקיפות והנגשת מידע לציבור.
זהו נושא אותו המשרד יכול לקדם כבר היום, גם במשאביו המוגבלים, ויש לכך גם קרקע ציבורית פורייה. מדד מדיניות-החוץ השנתי של מכון מיתווים לשנת 2017 הראה שהציבור הישראלי רוצה לדעת יותר על פעילות משרד החוץ וחושב ששיתוף מידע רב יותר יסייע לחיזוק מערך החוץ.
השינוי תלוי בעיקר במוטיבציה פנימית וברצון לשנות דפוסי פעולה ותרבות ארגונית. הוא דורש כסף ואנשים, אך ניתן להתקדם בו גם בתנאים הנוכחיים תוך אימוץ בצורת חשיבה שרואה בחולשת משרד החוץ כוח מניע – ולא מונע – ליותר שקיפות.
המשרד נמצא במגננה מול שר ממונה – ראש ממשלה – שנוקט צעדים להחלשתו; מול סגנית שר שמקדמת סדר יום פוליטי, שסותר לעיתים את המדיניות הרשמית; ומול משרדי ממשלה אחרים שנותנים תקציבים לפעילות משרד החוץ, אך באופן שיוצר לעיתים תלות ומגבלות.
ניכר שבמשרד החוץ מבינים כיום את החשיבות של הגברת השקיפות. בתכנית העבודה שפרסם המשרד לשנת 2018, מופיע לראשונה פרק שעוסק במיצוב המשרד, חשיפה ציבורית של העשייה שלו, והנגשת מידע לציבור. זוהי התפתחות חיובית, אם כי הדרך ליישום עודנה ארוכה.
משרד החוץ לא מפרסם דו"חות שנתיים על פועלו והישגיו, לא מקיים תדרוכים שוטפים לתקשורת בסוגיות מדיניות, לא מפרסם את הערכת המצב השנתית שלו, לא מציג מדדי הערכה לעבודת נציגויות בחו"ל, ומגזים בבקשות לחיסיון על הדיונים (המעטים) שמתקיימים בכנסת בנושאי חוץ.
במציאות שכזו, לכנסת יש תפקיד חשוב בעידוד וקידום שקיפות במערך החוץ, דרך הגברת הפיקוח מצד ועדות הכנסת (ובראשן ועדת חוץ וביטחון, הועדה לביקורת המדינה, וועדת השקיפות) ודרך העלאה תכופה יותר של נושאי חוץ על סדר היום של בית המחוקקים. בכנס הקודם של הכנסת ניכרה מגמת שיפור מסוימת בנושא, אך זוהי משימה שיש לרתום אליה יותר ויותר ח"כים במהלך כנס הקיץ.
משרד החוץ, מצדו, צריך להרחיב ולהעמיק את תהליכי השינוי וההתאמה שלו לדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21. תהיה בכך גם הכנת קרקע לקראת הממשלה הבאה, בשאיפה שבה יכהן שר חוץ במשרה מלאה, שיצעיד את המשרד קדימה ולא אחורה.
*
ד"ר נמרוד גורן הוא ראש מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית
