ב-12 במאי 1943, הסתגר שמואל ארתור זיגלבוים בדירתו בלונדון. הוא פתח את ברז הגז הביתי שבדירה הצנועה והמתין למותו, אשר מצאו במהרה. מכתב שנמצא בדירתו, על גבי נייר המכתבים האישי שלו, חתום בחתימתו, נשא את תאריך היום שקדם והראה שמעשהו הנורא לא בוצע בחיפזון או בקלות דעת. "חפץ אני על ידי מותי להביע את מחאתי הנמרצת ביותר נגד אי פעילותו של העולם כולו, הרואה ומסתכל בהשמדת היהודים ומרשה לכך", כתב זיגלבוים במכתבו האחרון.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הראה זיגלבוים שהוא מוכן להשליך חייו מנגד בעבור הצלת עמו. ב-1939, בעת כיבוש פולין על ידי הגרמנים, כבר היה זיגלבוים, שהיה בשנות ה-40 לחייו, אחד ממנהיגי הקהילה המקומיים. כפעיל בתנועת ה"בונד", תנועה יהודית סוציאליסטית לא-ציונית, מילא תפקידים שונים. הנאצים צירפו את זיגלבוים ליודנראט, מועצת הקהילה היהודית שהוקמה עם הכיבוש, ובנובמבר 1939 הטילו על היודנראט לקבל החלטה "עצמאית", להקים גטו בו ירוכזו כל יהודי ורשה. כל חברי היודנראט הצביעו בעד, מפחד הגרמנים, וזיגלבוים אמר בסוף הדיון:

"היום התקבלה פה החלטה היסטורית. לא עלה בידי, כך נראה, לשכנע כי אל לנו לעשות כן. עם זאת, כוחי לא יעמוד לי לקחת חלק בכל זה. אני מרגיש כי אאבד את זכותי לחיים אם תכנית הגטו תתגשם, ועלי להקשיב לצו מצפוני. אני מצהיר אפוא על התפטרותי מהמינוי ליודנראט. ידוע לי כי על היו"ר תוטל החובה לדווח לגסטאפו על התפטרותי זו, ואני מודע להשלכות שיהיו לצעד זה בכל הנוגע אלי. עם זאת, איני יכול לפעול אחרת".

לאחר דברים אלו נשא זיגלבוים נאום אמיץ בפני המון יהודי שהתקהל סביב בניין הקהילה. עד מהרה קיבל הודעה שעליו לסור למשרדי הגסטאפו על מנת לדון עמו "בנושאים חשובים". זיגלבוים נמלט מפולין בעזרת חברים והגיע לניו-יורק. ב-1942 נשלח ללונדון, מקום מושבה של הממשלה הפולנית הגולה, על מנת לייצג בה את הבונד.

זיגלבוים הרבה להופיע בכינוסים פוליטיים באנגליה, להתראיין ל-BBC ולנסות להניע את הממשלה הפולנית הגולה לפעולה. הממשלה הפולנית דחתה את הצעות ההחלטה שלו, וממילא גם פעולתו אל מול הממשלה הבריטית לא הותירה רישום רב. באחד מראיונותיו ל-BBC, בדצמבר 42', אמר כי "תהיה זו חרפה להוסיף לחיות ולהשתייך למין האנושי אם לא ינקטו צעדים מיידים להפסקת פשע זה, הנורא שידעה ההיסטוריה".

ידיעות על מצב היהודים בפולין הגיעו באמצעים מחתרתיים לזיגלבוים בלונדון. ב-19 באפריל 1943 החלו הנאצים בחיסול גטו ורשה, ולהפתעתם נתקלו בהתנגדות של הגטו, מרד גטו ורשה בהובלת אנשי תנועות הנוער. באותו יום ממש נפתחה באיי ברמודה ועידה דיפלומטית אנגלית-אמריקאית שנועדה לדון ב"בעית העמים הנרדפים על ידי הנאצים באירופה". עד ה-8 במאי לא נותר מהגטו אלא עיי חורבות. הוועידה הדיפלומטית התפזרה עוד קודם לכן, לא התקבלו החלטות.

באוירה קודרת זו ניגש זיגלבוים אל צעדו הנואש האחרון. יתכן שאילו היו הדברים מתרחשים כיום עם האמצעים הטכנולוגיים הקיימים היה מחפש לעשות משהו "ויראלי", ש"ישבור את האינטרנט". באמצעים שהיו קיימים בזמנו השתדל זיגלבוים לזעזע את אמות הסיפים. מעניין לעקוב אחר האופן שבו התקבלה הידיעה על התאבדותו של זיגלבוים בארץ, באמצעות הדברים אשר התפרסמו ב"דבר" בחודשים מאי ויוני 1943.

ב-14 במאי 1943, יומיים לאחר ההתאבדות בלונדון, הופיעה ב"דבר" הידיעה בדבר מותו של ש. זיגלבוים, הציר היהודי הסוציאליסטי במועצה הפולנית המדינית, אך נטען שהוא מת ממחלה. "זיגלבוים סבל ממחלת אולקוס ובלילה האחרון הובא לבית החולים לאחר התקפה חזקה שקיפה את פתיל חייו", נכתב. עם זאת, מצוין בכתבה, "הניח זיגלבוים מכתבים וכולם נמצאים בשעה זו אצל השלטונות".

ב-20 במאי מתפרסמת הידיעה כי זיגלבוים התאבד. "התאבדות זיגלבוים תשובה לברמודה ואזעקה", קובעת הכותרת ובידיעה נכתב כי "ש. זיגלבוים איבד את עצמו לדעת כפי שהתברר בינתיים. ב"דיילי הארלד" מקדיש הסופר הראשי מאמר מיוחד להתאבדותו של זיגלבוים ומזכיר את הכרזתו של עסקן יהודי זה ודרישתו באחד מנאומיו בחודש דצמבר שכל מנהיגי היהודים יתקהלו על מדרגות בית הממשלה בדאונינג סטריט 10 ויתאבדו שם בבת אחת במו ידם כדי להעיר את מצפון העולם. מיתה זו של זיגלבוים היא התשובה לברמודה ואזהרה מראש לקראת ויכוח ברמודה בבית הנבחרים, מתריע ה"דיילי הארלד"."

לבסוף, ב-3 ביוני 1943, מתפרסם מכתבו של זיגלבוים בתרגום לעברית (המכתב המקורי נכתב בפולנית) בעיתון "דבר". בכותרת נכתב: "כתב אשמה כבד של ש. זיגלבוים נגד אומות הברית וממשלת פולין", ובכותרת קטנה יותר "שלא עשו כמעט ולא כלום שיהא מתאים לטרגדיה האיומה העוברת על היהודים".

"רדיו לונדון", כתב סופר "דבר", "שידר אתמול פרטים נוספים מפרשת הזוועה של גטו ורשה והתאבדות צ'רניאקוב וזיגלבוים.

"…חודש עבר על זיגלבוים בלונדון בחרדה רבה. אשתו ושלושת ילדיו נשארו בפולין. בסוף אפריל קיבל זיגלבוים ידיעה מוורשה: הגטו של ורשה עומד על נפשו זה 9 ימים. הגרמים משתמשים בתותחים ובמטילי להבות ובמפציצים. הגרמנים שומרים על מוצא הגטו ומבואיו. אנו נלחמים בעקשנות אבל על אומות הברית לעזור לנו מיד! בשם הנלחמים והנהרגים ובשם הנדונים למיתה אנו מבקשים עזרה ברגע האחרון. כשנתקבלה טלגרמה זו על ידי זיגלבוים פנה מיד אל כל מי שהיה בידיו לפנות וביקש עזרה. לאדם נואש זה הביא אחר-כך פולני אחר שנמלט מפולין אגרת קשה ובה נאמר בין היתר "אתם חיים את חייכם והולכים לישון בשעה 10". מיד לאחר מכן כתב מכתב אחרון אל שיקורסקי (ראש הממשלה הפולנית הגולה – ד.ר) ואלה דבריו:

אני מרשה לעצמי לפנות אל כבודו ובאמצעותו אל הממשלה והעם הפולני, ואל ממשלות כל בנות הברית ואל המצפון של האנושיות. הידיעות האחרונות שהגיעו מפולין מעידות על הרציחות האכזריות של הגרמנים המשמידים את השארית הקטנה של העם היהודי בפולין.

מאחורי חומות גטו ורשה באה אל סופה כעת הטרגדיה האיומה ביותר והבלתי נודעת בהיסטוריה. האחריות לרציחת יהודי פולין נופלת ראשית כל על המוציאים לפועל ואחר כך גם על האנושות כולה. על ממשלות בנות הברית שעד עתה לא עשו כל מאמץ לארגון פעולות מתאימות בכיוון חיסול מעשים מחרידים אלה. ארצות אלה הן שותפות באחריות יחד עם הפושעים כי הן עוברות בשתיקה על רציחות ועינויים של ילדים, נשים וגברים.

עלי גם לקבוע, כי גם אם הממשלה הפולנית השפיעה על דעת העולם, הרי זה נעשה במידה בלתי מספקת. הממשלה הפולנית לא עשתה כמעט ולא כלום, ודאי לא דבר שיהא מתאים לטרגדיה האיומה העוברת כעת על היהודים בפולין.

מ-3 וחצי מיליון יהודים בפולין ועוד כ-700,000 שגורשו לפולין מארצות אחרות נשארו בחיים באפריל 1943 – לפי הידיעה שנתקבלה מחוגי הבונד על ידי השליחים המיוחדים של הממשלה הפולנית – כ-300,000 יהודים בלבד. הרציחות נמשכות ללא הפסק.

אינני יכול לשתוק, אינני יכול להשאר בחיים, בזמן ששארית היהודים בפולין, שאני הוא נציגם, מתים. הם נפלו בגטו ורשה עם נשק ביד בהתנגדות הגבורה האחרונה. לא ניתן לי למות אתם יחד מות גבורים, אבל להם אני שייך ולקבריהם ההמוניים. חפץ אני על ידי מותי להביע את מחאתי הנמרצת ביותר נגד אי הפעילות של העולם כולו, הרואה ומסתכל בהשמדת היהודים ומרשה לכך.

אני יודע שחיי האדם היום הם ללא ערך, אבל לא היה ביכולתי לעשות דבר בימי חיי. אולי על-ידי מותי אצליח להניע את השותקים שיש באפשרותם להציל, עוד עכשיו, את השריד שנשאר בחיים מכיליון בטוח. חיי שייכים לעם היהודי בפולין ואני מוסר לו את חיי לשם כך שאלה שנשארו מהמיליונים יוכלו להמשיך בחייהם ויזכו יחד עם הפולנים לראות את הגאולה. לשם כך שיוכלו להמשיך את חייהם בפולין המשוחררת ובעולם של צדק סוציאליסטי, אני מאמין שפולין כזאת ועולם כזה יקום יקום.

אני תקווה שראש הממשלה והנשיא של פולין ימסרו את דברי אלה לכל אלה שלהם נועדו והממשלה הפולנית תנקוט מיד באמצעים בדרך דיפלומטית.

אני נפרד מכולם ומכל מה שהיה יקר לי ושהיה אהוב עלי".

מספר ימים לאחר פרסום מכתבו של זיגלבוים התפרסם ב"דבר" מאמר המערכת, "דבר היום", של העתון. זהו המאמר במלואו:

"מכתבו האחרון של ש. זיגלבוים אל ראשי הממשלה הפולנית כולו דברי האשמה על העולם, אשר נשאר באדישותו הפושעת גם כאשר גז הספק האחרון, גם כאשר אופיה וממדיה של שואת היהודים כבר היו גלויים וברורים הוא האשים את ממשלת פולין שלא עשתה דיה להזעיק את העולם הדמוקראטי, את הממשלות ואת דעת הקהל.

עתה אנו יודעים – ובסוף ימיו ידע גם הוא – כי גם כשחדרה האזעקה, של ממשלת פולין ושל היהודים, לאזנים ופרצה את סגור הלבבות עדיין לא יצא העולם מאדישותו הפושעת והיחידים והרבים מבני אומות העולם הגדולות, היכולות לא רק להזעיק אחרים אלא גם לפעול בעצמן, התובעים בתום לבב ובנפש מסוערת פעולה, עזרה, הצלה – עדיין חובטים ראשם אל הקיר האטום, כממשלת פולין, כמוהו, כמונו.

מכתבו של זיגלבוים יישאר אחת התעודות המחרידות של התקופה. עמידת אומות הברית במלחמה הזאת על כל שואותיה וסכנותיה, נאמנותן לעצמן ולעקרונות החרות בעולם ייחרתו בזכרונם של דורות רבים. ייחרת גם פועלן של ממשלות האומות המאוחדות, אשר ליכדו את עמיהן לעמידה, להתגוננות, להתגברות, אשר יעמדו בפיתויים רבים ומנעו מעמיהן חולשה, כניעה, התפוררות; אשר ארגנו את ההגנה בידים ריקות כמעט וחישלו את הנשק למיגור האויב והן מוליכות את עמיהן לנצחון. וייתכן כי אחרי הנצחון, בתרועת הגיל וברגש הפורקן הגדול, יאמרו העמים: אין דנים את המנצחים. אבל המכתב הזה יהיה שקול כנגד הרבה זרי דפנה.

לא האשמה בלבד יש במכתב הזה. בו יאוש גדול וקודר ואהבה גדולה. יאוש של אדם הרואה באבדן עמו וקצרה ידו מהושיעו. אהבה גדולה אל המוני ישראל ואהבה השוללת מאדם את היכולת לחיות בלעדיהם, להפרד מהם במותם, הכופה עליו את ההזדהות האחרונה עם גורלם. הוא לא ראה עתיד יהודי מחוץ לגבולות פולין, אירופה, ארצות מגוריהם וסבלם וכליונם של המוני ישראל. הוא לא ראה עתיד אחר, אשר יש בו התגברות על גורל פולין ושילומים לדורות גולה והכנת מקלט לרבבות שינצלו ולדורות אשר יבואו אחריהם. את הכל אכל היאוש. את הכל אכלה האהבה.

בשלהבת האהבה הגדולה הזאת אל המוני ישראל הנענים והמושמדים, הגדולים בחייהם ו הגדולים במותם, חיו טובי חברינו בפולין בארבעים וארבעת חדשי הזועה של המלחמה והכיבוש. בשלהבת האהבה הגדולה הזאת עלו ונתעלו במבחן האחרון. מכל שבטיה של תנועת הפועלים היהודית באו, מכל שבטיה של יהדות פולין. צביה (לובטקין – ד.ר) ועוד חברה אחת אשר עוד אין לגלות את שמה, היו ידועות בחודשים האיומים האלה בעיירות פולין, בנוער שחי את חיי התנועה במחתרת ובין המוני היהודים הפשוטים, בשם משותף פשוט ומרטיט: "די מאמע".

אם משום שנדדו ממקום למקום והביאו עידוד ונחמה ודאגו להזנת רעבים ולהלבשת ערומים ולסעד לכושלים ואם משום שבנבכי נשמתו של העם הזה הנרמס והמוצא להורג, עלה הד מאחד הפרקים הקדומים ביותר של חייו ושל יצירתו הנצחית, כאשר בפרוע פרעות קמה אם בישראל? האם ידעו הפונים לעזרה והמקבלים עידוד וסעד, כי התומכת אותם באהבתה הגדולה, בת וסמל לתנועה גדולה ומבורכת, תדע גם לקום ולהזעיק ולהדריך במבחן האחרון?

מתהלכים בינינו אלפים רבים, חברים וחברות, אשר כבר הוכיחו כי יודעים הם לעמוד בכל מבחן, אשר הכינו עצמם ומוסיפים ומכינים עצמם יום יום למבחנים גדולים. אך התנועה כולה, הישוב כולו – הידעו לטפח בעצמם את האש האוכלת והמטהרת של אהבת ישראל, אהבת העם אשר מתוכו באנו ובכוחו ולמענו אנו קיימים, העם הזה כמות שהוא, בהמוניו הגדולים והאומללים? הידעו לטפח בנפשם ובנפש ילדיהם את האהבה הגדולה הזאת אשר היא ורק היא נתנה לתנועה בפולין את הכוח לעמוד, לעמוד ככה במבחן האחרון?"

75 שנים להתאבדותו של שמואל זיגלבוים, לעד ינון זכרו.