ליום הולדתי הפייסבוקי החל היום, 14.5, ריבון כל העולמים, הדם נשפך כמים בעזה ומי יודע המלחמה הבלתי נגמרת מי ישורנה, הענק לי מתנת יומולדת, עשה נא שכל המלחמות בעלמי עלמיא יהיו כפי שלחמו אחת בשניה שתי השכנות המרוקאיות שלנו, זיווה ורוזה המתוקות כמו המופלטות שלהן, בלי טיפת דם אחת, עד מאה ועשרים, ובא שלום לעולמים, ומעשה שהיה כך היה.

אני זוכר בדיוק בדיוק מתי זה קרה. זה היה בעיצומה של מלחמת ההתשה ב-1970, בחזית הבלתי נגמרת של מלחמת ההתשה הוקז דם איוולת רב לחינם, ובאמצע יגאל בשן שר לכולנו את השלאגר "מתוק מתוק ". הידוע לבני דורי כשיר "מתוק לי מתוק לי" כשמולו השבית את השימחה חנוך לוין במחזה הפרובוקטיבי "מלכת האמבטיה" שביכה את הנופלים ועיצבן את החיים ובראשם שר הביטחון משה דיין הלא הוא אלוהים חיים, וברקע התנגן שירם הכמעט מחתרתי של חנוך לוין ו"החלונות הגבוהים" – "בוא הנה חייל נחמד…" שהלך ככה:

הטבח מגיש בשר לרב-הטבחים,

רב-הטבחים מגיש בשר לתותחים,

כל האנשים אחים מתחת לפרחים,

כשרועמים התותחים הילדים בוכים.

בוא אלי חייל נחמד,

שב אצלי על המשלט,

שב, תנוח, אל תירא,

ותשוב לעפרך.

וערב אחד יום לאחר חג הפסח. חזרתי לחופשה הביתה מהצבא השכם השכם בבוקר וחרפתי על המיטה הרוס עד כלות, ובליבי התפללתי לישון למשך כל חיי הארורים בצבא המזויין כי רק אתמול בבוקר נטרפה דעתי כששמעתי שבן כיתתי מבית הספר הדתי יצחק בן אבו נהרג בתעלת סואץ עם עוד תשעה כששיחקו כדורגל ליד המוצב, והפחד והאימה צמררו את נפשי החולה, 'לישון לישון ולא יותר' כפי ששורר המלט של שקספיר… ודמותו של יצחק שחרחר ועבה גוף הטריף את חלומותי בביעותים לא נגמרים כמו אביו הנרצח של המלט, עד שמוקדם מאוד בערב, עם ציוצי תנומת הציפורים, העירו אותי לפתע קולות זמרתן של שתי השכנות היקרות זיווה רואש ורוזה אלפסי שלא פסקו מלשיר ולא הניחו לי להמשיך בשנת הנצח.

זיווה ורוזה היו אויבות בנשמה, עד כלות חייהן ולא אחת עמלו הבעלים המסכנים והמשטרה להפריד בין הניצות כשרבו, האשימו אחת את השנייה בהשלכת בובות כישופים וצואת ציפורים במפתן הדלתות בלילות. אחר כך, כך סיפרה לי אימא זכרונה לברכה, נקטו בתכסיס אחר לגמרי: אף על פי שעבדו קשה מאוד במשק בית הן התחילו להחליף כל שנה את הסלון, את המרצפות את החרסינות, את ארונות המטבח, את הברזים, הרחיבו את הסלון על ידי שבירת קירות, ציצמו אותו, החליפו חדר שינה, מזרונים. במילים אחרות הן התחרו אחת בשנייה ב'להוציא את העיניים' בלי שריטה אחת מדממת.

אבל אני מה איכפת לי עכשיו מהמריבות שלהן, זונות, חזרתי גמור מהצבא שלא סבל אותי ואני לא סבלתי אותו עד שהטריף לי את הנשמה, רוצה לישון ולישון והשתיים לא מפסיקות לשיר כאילו הן ילדות בגן ילדים, קמתי מעוצבן מהשינה שנטרפה בביעותיי וזעקתי לאימא, "קיבינמט אימא, מה הן עושות שתי הליצניות? שימותו!!! "
חייכה אימא הטובה ניסתה להפיס את דעתי "חס וחלילה. שתיהן אוהבות אותך מאוד. זיווה ורוזה עושות 'מתוק לי מתוק לי' להוציא את העיניים אחת לשניה".
"על חשבוני?" מלמלתי והרמתי את השמיכה עצבני.
"שלא כמו אצלכם, השם ישמור עליך תשתחרר כבר מהצבא הזה שגומר אותי לגמרי – לא נשפכת אצל רוזה וזיווה טיפת דם אחת. שילמדו מהם אנחנו והאויבים שלנו. בסך הכול שתי מרוקאיות מוציאות את העיניים אחת לשנייה, רק רואים אותי אומרים לי 'מה שלום יצחק מה שלום שלמה (אחי גם הוא שירת בצבא) שיחזרו הביתה בשלום'. אני מתפללת בשבילן כי הן באמת רוצות שתחזרו בריאים ושלמים ורק ככה שימשיכו לשיר מתוק לי מתוק, שיוציאו אחת לשנייה את העיניים, בסך הכול ככה הן מרגישות טוב… שכב תנוח, ארד למטה אבקש מהן שיתנו לך לישון, הן יפסיקו לשיר, כי בי אף אחת לא מקנאת והן שתיהן אוהבות אותי ואותך, מתות עליך יצחק. חס וחלילה שתקלל אותן עוד פעם 'שימותו' שיהיו בריאות ושהגרון שלהן לא יצטרד אף פעם… רק כשאני יורדת שלא יזמינו אותי לאכול כמו שהן תמיד עושות לי עם המופלטות והעוגות שנשארו להן מה'מימונה' של פסח, המרוקאיות תמיד מבשלות מלא שמן זה התבלין שלהן, כי דוקטור ברטה אמר לי שהשמנתי ובגלל זה עלה לי הכולוסטרול והלחץ דם".