לקריאה והאזנה לחלק השני בשיחה, לחצו כאן.
מה הופך אותנו למי שאנחנו? באיזה מובן למושגים כמו 'אהבה', 'רצון חופשי', 'אמונה', 'משמעות' וכו' יש בסיס פילוסופי ממשי, ואף מדעי? על פי חלק מהתפישות והגישות המקובלות כיום במדע, האדם אינו אלא מכונה המורכבת מחלקים שונים, חומר טהור או אוסף של 'חוטים' וחומרים כימיים, הפועלים ללא שליטה או יכולת עיצוב שלנו.
במובן זה, הגישה שהתפתחה במדע המודרני במאה השנים האחרונות, במיוחד מאז הופעתו של פרויד ותפישת הנפש הדטרמיניסטית שלו, מניחה תפישה לפיה 'האני' אינו אלא סך כל הדחפים, האילוצים הפיזיים והתהליכים הגופניים המתרחשים בגופו, מבלי שיש לו יכולת להיות מודע אליהן באמת, בטח שלא לשנותן. תפישה זו רואה באדם תוצר של המצב החומרי שלו, והחומר אינו נשמע ואינו מתחשב ברצונו של האדם, בדיוק כמו שחוקי הפיזיקה או מזג האוויר אינם משתנים בהתאם לרצוננו: הגשם ירד, גם אם זה לא מתאים לסדר היום שלנו; גופנו יתבלה ויתכלה, גם אם אנו רוצים להישאר צעירים ולחיות לנצח; וההורמונים או הדחפים הפיזיולוגיים שלנו יובילו אותנו לעשות מעשים או לקבל החלטות מסוימות, גם אם הן לא מתאימות לסדר העדיפויות שלנו.
התפישה הזו, שניתן לכנות אותה בכמה שמות: ביהביוריזם (האדם מתנהג כמו שהחיה מתנהגת, כלומר כמו שהיא אמורה להתנהג לפי הטבע או כפי שאילפו אותה), מטריאליזם (בעולם קיים רק חומר, וכל דבר אחר אינו אלא אשלייה ואחיזת עיניים), פיזיקליזם (חוקי הפיזיקה שולטים בכל, גם ברמת התא הקטנה ביותר, ובוודאי שבכל אספקט של חיי האדם כחלק מכך), מתיימרת להסביר ולהציג את כלל התופעות בטבע על בסיס אחד ויחיד, כלומר לעשות רדוקציה של כלל ההוויה לבסיס אחד: העולם, וכל מה שבתוכו, אינו אלא החומר ממנו דברים עשויים, ותו לא. עד כמה שהדברים יכולים להיות מוצדקים ומוכחים מבחינה מדעית, קשה להתעלם מהבעייתיות הרבה המונחת בבסיס התפישות הללו: ראשית, היא עדיין רק תפישה אחת אפשרית מבין כמה, ואין לה חסינות מפני כשלים הסבריים כאלה ואחרים.
שנית, טמונה בה בעיה מרכזית מאוד, שהרבה פעמים מנסים להתעלם ממנה: היא מבוססת על הנחות ויומרות מטאפיזיות, לא פחות מאשר תפישות מטאפיזיות אחרות (למשל, שהעולם הוא תוצר של רצון אלוהי ומתנהל לפי תכנית סדורה מראש, או שיש להיסטוריה כיוון ותכלית ברורים). על אף שתפישה זו אכן מבוססת במובנים רבים על תצפיות אמפיריות, נתונים והסקת מסקנות מדעית, כל אלו לא יכולים לבטל את העובדה כי בבסיס המאמץ המדעי החדש הזה (ששונה לחלוטין מהמאמץ המדעי המתמשך עד לפני הופעתו של פרויד) עומד ניסיון מטאפיזי לשלול את האפשרות לקיומו של כל דבר מאשר חומר טהור, חוקי טבע עיוורים והתרחשות גופנית-פיזית הנקבעת מראש, ומעצבת את עולמנו מבלי שנוכל לעשות משהו בנוגע לכך. במלים אחרות, תפישה זו מניחה שאנחנו בובות פסיביות, מריונטות תלויות על חוט ומופעלות ע"י לא אחר מאשר הטבע העיוור, ובכל הנוגע למה שמתרחש בעולמנו האישי- של החומר ממנו אנו עשויים, או יותר מדויק- של המוח, הנוירונים, ההורמונים והחומרים הכימיים הרבים ש-'מתפרעים' להם בתוך גופנו, ומעצבים את מי שאנחנו, וכל מי שאנחנו.
מכאן, שמאוד קשה להגן על העמדה הזו כ-'מדעית טהורה', וכזו שמבוססת רק על תצפיות ונתונים מדעיים, ולא על אמונות. בניגוד לתפישה שאומרת כי המטאפיזיקה אינה אלא פיזיקה- כלומר, אין שום דבר מעבר לחומר, יש רק את החומר עצמו, אנחנו רואים כי את תפישת העולם המניעה, מארגנת ומבססת את המאמץ והפרויקט המדעי הזה אפשר להסביר רק כניסיון מודע ורדיקאלי 'לחמר' את העולם (להפוך אותו לחומרי) ולהוציא ממנו כל מרכיב של אלמנט נפשי, רוחני וכ'ו. אם הדבר נוגע גם לתודעתנו, מה זה אומר לגבי היכולת שלנו לבחירה חופשית? לגבי האפשרות לקבל הכרעות מוסריות? לחוות אהבה, משמעות ותחושת אושר? האם כל אלו באמת יכולים לצאת מהסיפור ולהישאר מחוץ למשוואת הקיום? כפי שנראה בקטע זה, המציאות והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הקיום שלנו, ועל החיים בכלל, הרבה יותר מורכבים ממה שנראה לפעמים, לפחות לאלו המנסים לשטח ולהפוך את העולם לפשוט להסבר והבנה.
האזנה נעימה!
