השבוע לפני 70 שנים עלו על סירות מתיישבי צפון ים-המלח ושטו לסדום, כשמפעל חייהם עולה בלהבות מאחוריהם. כמה חודשים אח"כ, כשהסתיים המצור על סדום, התפזרו רוב גיבורי הפרשה ההיא ברחבי ישראל הצעירה, וסיפורם המיוחד נשכח. הדברים הבאים נועדו להזכיר.

במשך מאות רבות של שנים נמנעו יהודים מלחיות בחבל ים המלח. ערבים מעטים עשו זאת. מי שיכלו נמנעו מלהתגורר באזור הקשה הזה. אלה שכן עשו זאת נחשבו דחויים ונחותים. "נראה שיושבי הבקעה שמרו על אופים הדוחה מזה דורות" כך כתב רובינסון בשנת 1838 ביומנו אחרי ביקור בסביבת יריחו.

במשך מאות רבות של שנים נמנעו יהודים מלחיות בחבל ים המלח. ערבים מעטים עשו זאת. מי שיכלו נמנעו מלהתגורר באזור הקשה הזה. אלה שכן עשו זאת נחשבו דחויים ונחותים. "נראה שיושבי הבקעה שמרו על אופים הדוחה מזה דורות" כך כתב רובינסון בשנת 1838 ביומנו אחרי ביקור בסביבת יריחו. שינויי השלטון במלחמת העולם הראשונה, הטכנולוגיה החדשה והחשמל הביאו יזמים חדשים לאזור, ובשנים 1920-1930 התנהל מאבק משפטי על הזכות להנות כלכלית מהאוצר הטבעי המיוחד שבמי ים המלח.

היחס השלילי לחיים באזור לא נגמר אז. בשבוע בו הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, אפריל 1925, ירד מוסיה לנגוצקי להתחיל בנסיונות להפקת אשלג בצפון ים המלח. לנגוצקי נשלח על ידי משה נובומייסקי, יהודי מסיביר, שהיה אז בשיאו של המאבק על קבלת הזכיון להפקת האוצר המובטח. בשוק בירושלים אמרו ללנגוצקי "בים המלח אם רואים אדם לבן מפשיטים אותו, מבשלים ואוכלים".

ב 1930 הצליח נובומייסקי בזכות נחישות, כישרון רב ובעזרת התנועה הציונית לקבל את האישור המיוחל. תחת ניהולו קמה בים המלח תעשיה מיוחדת ששילבה אינטרסים כלכליים, ציוניים לאומיים ופוליטיים מיוחדים שבימים אלה נשמעים בלתי אפשריים. בצפון ים המלח הוקמו מפעלים, מחנה עובדים ושכונה לעובדים היהודים ובני משפחותיהם. לצד השכונה קם בית ספר. לא רחוק משם הוקמו חוף רחצה, מסעדה ומלון יוקרתי. בקרבת מקום הוקמה שכונה לעובדים הערבים ובני משפחותיהם. כשהורחב המפעל לסדום הרחוקה הוקמה במפעל מחלקת השייט. לסדום ניתן היה להגיע רק בסירות. בשטח שאורכו כ – 90 ק"מ מצפון לדרום, בסביבה מרוחקת ואקלים מהקשים בעולם, התנהלו חיים מכווני יצרנות בהם לקחו חלק יהודים וערבים יום יום. עבור הימאים הערבים שהשיטו את הסירות מדרום לצפון, שיט מסוכן שנמשך לפעמים יממה שלמה, הקימה החברה שכונה קטנה נוספת על חוף הים. מאות עובדים – יהודים שכירים, יהודים חברי הקיבוץ המאוחד, ערבים שחיו בקרבת מקום וערבים שהגיעו מרחוק – עבדו וחיו בשטח חברת האשלג. החברה הפכה לאחד מהכוחות היצרניים הגדולים בארץ ישראל המנדטורית.

כשפרץ המרד הערבי בשנת 1936 השתתף נובומייסקי בקבוצת החמישה, בה היו חברים מאגנס (נשיא האוניברסיטה העברית), רוטנברג (ראש הועד הלאומי ומייסד מפעל החשמל), סמילנסקי (התאחדות האיכרים) ופרומקין (השופט העליון היהודי היחיד בתקופתה מנדט). החמישה ניסו להגיע להסכם שלום עם המנהיגות הערבית בארץ עם הסכמה להגבלה סמלית של העליה היהודית. היוזמה לא יצאה לפועל, אבל היא עדות לקיומם של זרמים שונים ביחס לסכסוך היהודי ערבי באותם ימים. לא מפתיע שנובומייסקי היה אחד מהחמישה.

חברי הפלוגה המקובצת של הקיבוץ המאוחד צורפו לעבודה בסדום על ידי נובומייסקי בשנת 1934 ניסו במשך חמש שנים להקים קיבוץ בעבר הירדן המזרחי. הנסיבות המדיניות הפוליטיות לא אפשרו זאת, ובשנת 1939 הסכים נובומייסקי שיוקם קיבוץ בקצה הצפוני של שטח הזיכיון, סמוך לירדן. חברי הקיבוץ שהפך לסמל להפרחת השממה עבדו במשק ובמפעל האשלג. מבחינה רשמית היה הקיבוץ חווה חקלאית לגידול ירקות עבור המפעלים. בתיו הראשונים של קיבוץ בית הערבה הוקמו במימון חברת האשלג, שמניותיה נסחרו בלונדון, ועובדיה היו יהודים וערבים.

במשך השנים יצר נובומייסקי קשרים עם האמיר עבדאללה הירדני. במלון קליה שבצפון ים המלח נפגשו בכירי הישוב העברי, הציבור הערבי ואנשי המנדט. תיירים היו נוחתים במטוסים ימיים לתחנת התרעננות בדרכם מלונדון להודו הרחוקה. מדי פעם היה שולח המלון ארוחות לארמון המלוכה ההאשמי בצד המזרחי של הים.

האזור ידע מתחים ביטחוניים ותקריות ביטחוניות. באירועים בודדים נרצחו עובדי חברת האשלג וחברי קיבוץ בית הערבה. ביולי 1938 נרצחו ארבעה עובדים ושומרים שעסקו בקידוח מים ליד קומראן. אבל בין השנים 1925 – 1948, למעט חיכוכים מקומיים, לא היתה ולו תקרית אלימה קשה אחת בין עובדים יהודים לערבים בשטח החברה. בסמוך לשכונה העברית התגוררה משפחת אבו דיב הפלסטינית שעסקה במסחר במלח. סמוך למחנה הימאים הערבים שחיו על החוף כמה ק"מ מזרחית למחנה התגוררה משפחת רוקח. אריה רוקח, שהיה אז ילד צעיר, זוכר עד היום ימים ארוכים של משחקים עם הילד עבדאללה, בנו של אחד הימאים.

מאות יהודים ומאות ערבים קמו יום יום לעבודה במפעלי האשלג והברום. קיבוץ בית הערבה על הירדן עסק בשטיפת קרקע מלוחה ולא מעובדת והפיכתה לשדות ובריכות דגים. חברי הקיבוץ לא ראו ערך בהשתלטות על קרקעות פוריות ביריחו. מוכתר הקיבוץ, דוד קורן (קורנל), יליד ירושלים ודובר ערבית, הכיר אישית את הבדואים מהסביבה ואת תושבי יריחו וקיים איתם קשר רציף.

מאות יהודים ומאות ערבים קמו יום יום לעבודה במפעלי האשלג והברום. קיבוץ בית הערבה שישב על גדת הירדן עסק בשטיפת קרקע מלוחה ולא מעובדת והפיכתה לשדות ובריכות דגים. חברי הקיבוץ לא ראו ערך בהשתלטות על קרקעות פוריות ביריחו. מוכתר הקיבוץ, דוד קורן (קורנל), יליד ירושלים ודובר ערבית, הכיר אישית את הבדואים מהסביבה ואת תושבי יריחו וקיים איתם קשר רציף. יריחו עצמה צמחה מכפר בן מאות בודדות של תושבים לעיירה בת כ – 3000 תושבים בשנות השלושים.

ואז הגיע ליל כט' בנובמבר 1947. דוד בן גוריון שהה במלון קליה בצפון ים המלח בזמן ההצבעה באו"ם. תושבי השכונה באו לחגוג איתו את הקמת מדינה יהודית וקבלת תכנית החלוקה. לפני שעלה לירושלים שלח אותם בן גוריון לחגוג עם חברי בית הערבה. הקיבוץ, משק של הקיבוץ המאוחד, היה חשוך. רבים מהקיבוץ המאוחד לא חגגו את תכנית החלוקה. ובבית הערבה עצמה ידעו למה. שטח הזיכיון לא היה חלק מהמדינה היהודית המיועדת. כמה ימים מאוחר יותר הותקפה שיירת משאיות עם תוצרת אשלג בדרכה לירושלים. לוי שפיגלמן, מפקד ההגנה בסדום ואיש חברת האשלג, נהרג. עד חודש מאי 1948 נותק צפון ים המלח מירושלים, ומפעל האשלג הפסיק את עבודתו.

כשנחסמה הדרך לשיירות האשלג לירושלים נקלעה חברת האשלג למצוקה והסתיימה פעולתו המבורכת והמיוחדת של נובומייסקי. חבל ים המלח שהיה דוגמא לקיום משותף וייצרני, הפך למוקד פעולה מבולבל ולא יציב בו לקחו חלק המנהיגות הציונית, הנהלת חברת האשלג, המנהיגות הירדנית, הלגיון הירדני, הבריטים, תושבי החבל היהודים והתושבים הערבים, הקיבוץ המאוחד, המטה הכללי של צה"ל הצעיר ואנשי הפלמ"ח שהיו בשטח.

כשנחסמה הדרך לשיירות האשלג לירושלים נקלעה חברת האשלג למצוקה והסתיימה פעולתו המבורכת והמיוחדת של נובומייסקי. חבל ים המלח שהיה דוגמא לקיום משותף וייצרני, הפך למוקד פעולה מבולבל ולא יציב בו לקחו חלק המנהיגות הציונית, הנהלת חברת האשלג, המנהיגות הירדנית, הלגיון הירדני, הבריטים, תושבי החבל היהודים והתושבים הערבים, הקיבוץ המאוחד, המטה הכללי של צה"ל הצעיר ואנשי הפלמ"ח שהיו בשטח.

חבל ים המלח, בדרום ובצפון, נקלע למצור כשהלגיון הירדני פתח בקרבות בירושלים. הכוחות הירדנים חצו את הירדן בגשר אלנבי מערבה כשהם מותירים את שטח חברת האשלג מחוץ לקרבות. גם כוחות פלסטיניים מיריחו לא תקפו את המחנה היהודי (והשכונה הערבית) שהיו מנותקים. חברת האשלג הודיעה על פיטוריהם של מרבית העובדים ביום סיום המנדט, 15 במאי. הפיקוד על האזור עבר לידי אנשי הפלמ"ח. אחרי מעל לשני עשורים של פעילות כלכלית בה היה ברור מי מנהל ומי מחליט מה קורה בשטח, הפכה חברת האשלג למוגבלת וחסרת השפעה. כמו במקרים רבים אחרים, בימי חירום נאלמה היוזמה הפרטית והאחריות עברה לכוחות הציבוריים הלאומיים. למרות זאת, אופיים המיוחד של חלק מעובדי חברת האשלג ולנגוצקי בראשם הביא לכך שחלקם נשארו והיו חלק חשוב ובלתי נפרד מהמאבק על ים המלח בתקופת המלחמה.

הקשר של מרכז הארץ עם צפון ודרום ים המלח התבצע בעזרת מטוסים. כשנפל גוש עציון ורבים מחבריו שנפלו בשבי נטבחו על ידי הירדנים עלתה שאלת ההגנה על חבל ים המלח המרוחק המנותק והנצור. שבועות של מתח, אסיפות חברים בקיבוץ בית הערבה ואי ודאות בשכונה העברית הסתיימו עם הפקודה לפינוי. ילדים ונשים יהודים פונו מהצפון במטוסים, ומספר ימים אח"כ עלו הנותרים על הסירות שטו לסדום כשהם משאירים מאחוריהם את מה שבנו מאז 1925. אי הודאות והבלבול הגיעו גם לדרום. בסדום התקבלה הפקודה להניח את הנשק ולהכנע לאנשי הלגיון, ולהמתין בתנאי שבי לסיום המלחמה. התנגדותו של גואל לויצקי איש הפלמח לכניעה, והודעה שלו שאם מישהו מאנשי הלגיון או חברת האשלג יתקרב למחנה הדרומי או יירה, הביאה לשינוי הפקודה ולהחלטה להלחם על סדום ישראלית. המפעל שהיה חלק מחברה בריטית בניהול יהודי הפך למחנה צבאי בפיקוד צה"ל.

במהלך המלחמה היה מחנה סדום תחת מצור 7 חודשים. בקרבות שהתנהלו נגד כנופיות ונגד הלגיון הירדני נהרגו חלק מהלוחמים, ביניהם אנשי חברת האשלג וחברי קיבוץ בית הערבה. הבחירה שלהם להשאר ולהלחם גם אחרי שאיבדו את ביתם סייעה לשמירה על האחיזה הישראלית בים המלח אחרי 1948. לקרא סיום מלחמת העצמאות כבש צהל את מצדה ועין גדי. מסיבה שלא ידועה עד היום נמנעה ישראל הצעירה מלכבוש חזרה את צפון ים-המלח. קו הפסקת האש נקבע קרוב לעין גדי והפך למה שנקרא היום "הקו הירוק". לאחר המלחמה התפתח דרום ים-המלח והפך לחלק ממדינת ישראל. המתיישבים החדשים וחברת מפעלי ים-המלח שקמה בשנת 1952 כתבו סיפור מפעלי -התיישבותי חדש. בין היתר הוחלט שעובדי מפעלי ים המלח יחיו בנגב ולא על חופו של הים. חברי בית הערבה הקימו את כברי וגשר הזיו בגליל המערבי. בצפון ים המלח שלטו עד 1967 הירדנים. הם עשו מאמצים רבים למחוק את הזכרון הציוני מלפני המלחמה. השכונה העברית, בית הערבה ומלון קליה נמחו מעל האדמה ובמקומם נבנו מחנה צבאי, מלון ומסלול מירוצי סוסים. אף ישוב לא הוקם בצפון ים המלח בתקופה הירדנית. יריחו גדלה ל 70 אלף תושבים, 60 אלף מהם פליטים שברחו מזרחה במלחמת ששת הימים. כמעט כל מי שחיו בחבל ים המלח בין השנים 1925 – 1948 המשיכו למקומות אחרים. המעשה המיוחד שלהם הונצח ביומנים אישיים ובערבי זיכרון אבל נעלם מהזיכרון הישראלי הכללי.

רבים מאלה שהיו שותפים לאירועים לפני 1948 העדיפו שהמציאות המיוחדת בחבל ים המלח בין השנים 1925-1948 תישכח. האווירה החדשה לא תאמה עוד את המציאות ההיא.  בדיעבד, נראה שגם לרבים מאלה שעסקו במלאכה אחרי הקמת מדינת ישראל והסדרת קווי שביתת הנשק עם ירדן היו סיבות טובות לשכוח. פיתוח כלכלי משותף ליהודים ולערבים על גבולה המזרחי של הארץ הפך לסוג של הזיה לא ריאלית בעיני מקבלי ההחלטות והציבור היהודי והערבי.

רבים מאלה שהיו שותפים לאירועים לפני 1948 העדיפו שהמציאות המיוחדת בחבל ים המלח בין השנים 1925-1948 תישכח. האווירה החדשה לא תאמה עוד את המציאות ההיא. בדיעבד, נראה שגם לרבים מאלה שעסקו במלאכה אחרי הקמת מדינת ישראל והסדרת קווי שביתת הנשק עם ירדן היו סיבות טובות לשכוח. פיתוח כלכלי משותף ליהודים ולערבים על גבולה המזרחי של הארץ הפך לסוג של הזיה לא ריאלית בעיני מקבלי ההחלטות והציבור היהודי והערבי.

70 שנים אחרי הפינוי הבהול ההוא, ראוי שנזכור את החיים המיוחדים שהיו בחבל ים המלח לפני 1948. חיים שהתחילו עם אמונות תפלות על אופיה הדוחה של הבקעה ועל קניבלים אוכלי אדם לבן, המשיכו עם הצלחה כלכלית וחברתית מיוחדת ונהרסו עם תכנית החלוקה והסכמי הפסקת האש של 1948. הלוואי ונדע ללמוד משהו מההישגים ההם. ורצוי שלא נשכח את מי שניסו בתנאים קשים ליצור חיים בים המלח והצליחו.